הנה פקודי המשכן הוא יחוד ו"ה דשם הוי', דהיינו יחוד זו"נ. ופקודי - מלשון לפקוד את אשתו. ומשכן - היינו שכינת עוזו ית', שהיא מדת מלכות כנודע. ויחוד זה הוא ע"י תומ"צ.

וזהו: אלה פקודי - כי שיתא סדרי משנה, וכל אחד כלול מששה - זהו גימטרי' אלה, ומזה נמשך בחי' פקודי המשכן - יחוד זו"נ.

אך: משכן העדות - הוא יחוד י"ה. וכמ"ש: שבטי י"ה עדות לישראל - כי עדות שייך על דבר שהוא נסתר ונעלם, והיינו או"א שנק': נסתרות. ויחוד זה הוא: פקד ע"פ משה - שהוא בחי' בטול: ונחנו מ"ה.

(גם שם משה מורה על חיבור ויחוד או"א - כי משה גימטריא קפ"ד קס"א, והיינו יחוד שם ע"ב דאבא עם שם אהיה דאימא, כמ"ש לקמן*. ועוד דמשה זכה לבינה).

וב' יחודים אלו הן בסדר התפלה בכל יום בק"ש - כי פסוק ראשון דק"ש: שמע ישראל הוי' אלקינו כו' - הוא בחי' יחוד או"א, והוא ענין: משכן העדות אשר פקד ע"פ משה, שהוא בחי' מ"ה וביטול. והיינו שצריך למסור נפשו באחד, שע"י ביטול זה נמשך יחוד הנ"ל: דמשכן העדות.

ובפסוק: ואהבת את הוי' כו' - הוא ענין יחוד זו"נ - כי את הוא בחי' מל', שהוא בחי' את הטפל לשם הוי', וגם את לשון עת, שהוא מקור הזמן.

ופי': ואהבת את - שע"י האהבה מעורר אהבה עליונה לבחי' את, היינו שיהיה הוי' אלקיך, יחוד זו"נ. והוא ענין אלה פקודי המשכן.

ולכן בפסוק ראשון אמר משה במשנה תורה: הוי' אלקינו - להיותו יחוד או"א, אשר יחוד זה: פקד ע"פ משה. ובפסוק: ואהבת נאמר: הוי' אלקיך - להיותו יחוד זו"נ וכמ"ש במ"א.

וזהו מ"ש בזהר פ' פינחס דרל"ו ע"ב בענין: ע' רבתי דשמע, וד' רבתי דאחד, וסימנא דא: עד הוי' בכם - והוא כענין משכן העדות. וכמשי"ת.

(ועיין בבעל הטורים פ' ואתחנן שכתב ג"כ שזהו ענין: עד הויה בכם ,וגם כדכתיב ואתם עדי. ועיין בזוהר קדושים דפ"ו):

ב והנה להבין ביאור הדברים למה נק' יחוד או"א משכן העדות - צריך להקדים מ"ש בלק"ת בהקדמה לטעמי מצות, שע"י קיום מצות ל"ת הוא גורם בחי' יחוד דאו"א, וזהו: שמי עם י"ה שס"ה. וע"י קיום מ"ע, הוא בחי' יחוד דזו"נ. וזהו: ו"ה עם זכרי רמ"ח. וצ"ל שייכות ענין קיום מל"ת ליחוד או"א דוקא?

והענין הוא, כי בחי' יחוד דאו"א הוא בחי' ביטול היש, שיהיה בטל לאור אין סוף ב"ה עד שאינו תופס מקום כלל, וכענין שאמר משה: ונחנו מה - מ"ה ממש. ונק' זה - יחוד דאו"א, כי החכמה הוא בחי' אין, כמ"ש: והחכמה מאין תמצא, וגם חכמה היינו כח מה. ובינה הוא בחי' יש, כמ"ש: להנחיל אוהבי יש - דקאי על ג"ע ששרשו מבחי' בינה, כמ"ש: ונהר יוצא מעדן כו' - שמתגלה אא"ס ב"ה בבחי' השגה להנשמות להיות נהנין מזיו כו' וכנודע.

והיחוד דאו"א, שהן חו"ב הוא יחוד אין ויש, שהיש בטל לאין להיות גילוי בחי' אין ביש. וכמ"ש במ"א ע"פ מזמור לתודה (עיין בסידור), וממשיכין יחוד זה בק"ש להיות יחוד זה והמשכה זו מאין ליש.

(ועמ"ש בזה בפ' ואתחנן בד"ה להבין מ"ש האריז"ל. ועמ"ש מענין יחוד או"א בביאור ע"פ ונקדשתי).

ופי' ענין שהחכמה הוא כח מה וביטול. הענין הוא, להיות כי החכמה הוא למעלה מבחי' בינה והשגה, דהיינו שמתגלה אא"ס מה דלית מחשבה תפיסא כו'. וענין גילוי זה הוא ביטול ההשגה וביטול הנשמות במציאת באור א"ס ב"ה דלית מחשבה כו', וכמ"ש בבינונים פי"ח.

והחכמה הוא מקור השכל כו' מה שאינו מושג כו' ולכן מתלבש בה אור א"ס דלית מחשבה תפיסא ביה כו', משא"כ בחי' בינה, הוא הבנה והשגה, והוא רק בבחי' זיו השכינה.

(וכמ"ש במ"א ביאור ענין מוחין דאבא ומוחין דאימא בד"ה להבין מ"ש בהגדה מצה זו).

והנה מבחי' בינה שהוא הבנה והשגה שייך שיהיה נמשך התפעלות האהבה, והרי זה ההתבוננות עם ההתפעלות הכל בבחי' יש ודבר נראה ונרגש, שהרי יש מי שמשיג ויש מי שמתפעל.

(וזהו: להנחיל אוהבי יש - הרי בחי' יש שייך בבחי' אהבה)

משא"כ בחי' חכמה, מה שהוא למעלה מהשגה, דהיינו גילוי מאא"ס ב"ה סתימא דכל סתימין דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ואין הגילוי בבחי' הבנה והשגה - לכן גם ההתפעלות מזה אינו בבחי' יש, כמו האהבה - אלא ההתפעלות מזה הוא בבחי' הביטול, והוא שמתבטל מן המציאות, כמ"ש: ונחנו מה.

וכמבואר בבינונים פל"ט, אשר עולם האצי' שהוא בחי' חכמה בכלל הוא למעלה מבחי' ג"ע, והוא מדור הצדיקים הגדולים שעבודתם למעלה מבחי' אהבה, כ"א בבחי' ביטול, ע"ד האבות הן הן המרכבה כו'.

וענין יחוד או"א, הוא ההמשכה מאור א"ס ב"ה המלובש במוחין דאבא שלמעלה מההשגה, שיהי' נמשך ומתגלה בבינה.

אך גילוי זה אינו בבחי' השגה ממש, מאחר דבאמת לית מחשבה תפיסא בי', אלא ענין גילוי זה בבינה יובן מעט מזעיר עד"מ ממ"ש הרמב"ם בענין התוארים שנאמרו על הקב"ה, שנאמר רק בשלילות ואינם תוארים עצמיים.

וענין ההפרש בין תוארי השלילה לתוארי החיוב - שתוארים עצמיים שנק' בלשון פלוסופים תוארי החיוב הם מורים על מהות הדבר מהו. ותוארי השלילה לא יודיענו דבר בשום פנים מן העצם המבוקש מה הוא, אלא שיודיענו שהוא מושלל מדבר המנגד וסותר לאותו העצם המבוקש ומהותו.

ולכן לפי שהקב"ה הוא למעלה מההשגה ואין אפשר להשיג מהותו בשום פנים, ע"כ לא יתכן לומר עליו ית' התוארים, כמו: כל יכול, וחכם, ורוצה - כי הוא למעלה ממהות יכולת וחכמה ורצון שבנבראים, עד שאין ערך ודמיון בינו ובינינו כלל, לומר עליו תוארים אלו בלשון תוארים עצמיים - רק שהם נאמרו בלשון שלילה, היינו ענין יכול שנאמר עליו ית' הוא, מפשיט ממנו ית' כל מה שהוא היפך היכולת, כמ"ש לא ייעף ולא ייגע כו'. ועד"ז הוא ענין חכם ורוצה כו' מפשיט ממנו ית' מה שהוא היפך החכמה כו'.

ונמצא, לא יודיעו תוארים אלו ידיעת מהותו, רק יודיעו מה שאנו שוללים ממנו הדברים שהם היפך מהותו כביכול, נמצא ידיעה זו הוא גילוי שמתגלה לנו גילוי ממנו ית', ומ"מ אינו השגה במהותו כלל.

ומ"מ גם בבחי' ידיעה זו שבדרך שלילה, שייך ידיעות עצומות אין קץ ממש, גבוה מעל גבוה. כמ"ש הרמב"ם כ"ז (בספרו מ"נ ח"א פנ"ז נ"ח נ"ט עד פרק ס') שכ': שיש ריבוי ידיעות ג"כ בדרך שלילה, עד שבענינים הגשמיים יוכל האדם ע"י ריבוי הידיעות השלילות, להגיע כמעט לציור הדבר כמו שהוא כו'.

ועד"ז יובן הנמשל בענין היחוד וגילוי ההמשכה מחכמה, שהוא בחי' מקור השכל שאינו מושג שבו מלובש אור א"ס מה שלמעלה מההשגה, ומה שנמשך בחי' זו ממש שהיא הבנה והשגה, ונק' יחוד או"א - הנה ההבנה וההשגה אינה השגת המהות, אלא השגת עד"מ השגת השלילות כו'.

כי הנה אא"ס ב"ה לית מחשבה תפיסא בי' כלל במהותו. ולכן הכתר נק': ישת חשך סתרו - שהכתר מלביש לאא"ס ב"ה ומחשיך שיהי' בלתי מתגלה (כמ"ש בתחלת ביאור האדר"ז מהאריז"ל. ועמ"ש בביאור ע"פ שחורה אני, אש שחורה) וע"י הכתר הוא שורה ומתלבש בבחי' חכמה, שהוא ג"כ למעלה מהשכל המושג ומובן.

וזהו בחי' מוחין דאבא שבו מלובש אא"ס מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות (ועיין בפי' הרמ"ז בזהר פ' אמור דצ"ד: דמציאות אבא נמשך מפנימי' שבתוך השערות די"ג ת"ד. משא"כ מציאות אימא נמשך מהשערות עצמן. ועיין בזהר הרקיע פ' ויקרא ע"פ כשמן הטוב כו'. וכמ"ש במ"א).

אמנם בחי' בינה, היינו הבנת והשגת המהות. אך הבנה והשגה זו הוא בבחי' זיו והארה לבד מאא"ס ב"ה הנמשך בסדר ההשתלשלות, שבחי' זו נמשך ומתגלה בבינה והשגה באצילות, ונמשך ג"כ בג"ע העליון.

אבל בחי' אור א"ס ב"ה שבכתר עליון, א"א שיומשך ויתגלה בבינה והשגה ממש, ואעפ"כ נמשך ומתגלה ע"י יחוד חו"ב, אלא שגילוי זה אינו בחי' השגה כ"א ביטול ההשגה. וא"א למצוא משל לזה למטה כ"א מענין ידיעת השלילות, שהוא גילוי וידיעה בהשגה ממש, שמתקרב בידיעה זו להדבר המבוקש, ועכ"ז אינו השגת המהות כמו בבחי' הזיו שבסדר ההשתלשלות כו'.

וזהו הטעם שההתפעלות הנמשך מגילוי וידיעה זו הוא בחי' הביטול, שהוא ג"כ ענין הפשטת המנגד והוא שלא יהי' יש ומסתיר על אא"ס ב"ה, לפי שכל התפעלות בהכרח שתדמה למקורה המולידה. ולכן יען שמקורה היא ג"כ בחי' ביטול ההשגה כנ"ל ע"כ ההתפעלות הנולד ממנה הוא ג"כ בחי': ונחנו מה שהוא בחי' ביטול כו':

ג וזהו הטעם למ"ש בלק"ת דע"י קיום מל"ת הוא יחוד דאו"א - כי הנה כל הל"ת ענינם ג"כ רק בחי' שלילות דבר המנגד ומסתיר אלקותו ית', כמו: לא תאכל חלב כו' או: שעטנז לא יעלה עליך כו' - שאינו עשיית דבר בקום ועשה רק להמנע מהדברים הנ"ל, שהן המסתירים ומונעים הביטול לא"ס ב"ה - כי הן בחי' יש ודבר נפרד לגמרי, היפך האין לכן הם פוגמים הביטול ומונעים הביטול מהנפש מה שיש בנפש מבחי' חכ' להבטל לאא"ס ב"ה, כמו דכולא קמי' כלא חשיב - והם מונעים ביטול זה, מפני שהם יש ודבר נפרד היפך האין כו'.

ויש מצות ל"ת שחייבים עליהם כרת, שכורתים את הנפש משרשה שלא להיות בה בחי' ביטול זה. ויובן זה יותר באכילת חמץ בפסח, כי מצה הוא בחי' מ"ה וביטול, וכמאמר: מצה זו שאנו אוכלים על שום מ"ה, והחמץ הוא בחי' יש כו'.

ועכ"פ כל מצות ל"ת הוא שלילת ומניעת דבר המסתיר על אא"ס ב"ה וקדושתו. ולכן ע"י קיום בחי' זו, שמסירים ההסתר, עי"ז נמשך היחוד עליון דאו"א, שהוא ג"כ גילוי אא"ס ב"ה, סדכ"ס שנמשך ומתגלה. וגילוי זה א"א ג"כ רק בידיעת השלילות, שנמשך בחי' ידיעה והשגה בו ית' ע"ד הפשטה ממנו ית' דבר מה, שהוא נגד מהותו ית'.

ואף שאין זה ידיעת המהות - הנה הוא קירוב וגילוי גדול כנ"ל, וגדול אין קץ יותר מהשגת המהות שבבחי' הזיו המאיר בסדר ההשתלשלות כו'.

וזהו מ"ש: בארץ לא זרועה - ר"ל הלא הוא זרועה - היינו מל"ת שהם גבוהים ממ"ע, דלאו קודם להן, מלמעלה למטה. כמאמר: ברישא חשוכא והדר נהורא, לפי שבחי' אור הכתר לא יוכל לבא בהתלבשות בבחי' כלי, להיות כי הוא למעלה מהשתלשלות דאו"כ כנ"ל, דלית מחשבה תפיסא בי', רק בבחי' לא בלבד הוא שיכול להתגלות, והיינו בדרך ידיעת השלילות.

ולכן נאמר ע"ז: ישת חשך סתרו - שאין המהות ממש מושג. וההמשכה וגילוי זה הוא ע"י קיום מל"ת דוקא, שהניצוצים שנפלו בהן בשבה"כ, הן ירדו ונמשכו למטה בג' קליפות הטמאות, והן המסתירים ומונעים לגמרי גילוי אור הכתר - לכן ע"י העברת המנגד, נמשך גילוי אור הכתר בחו"ב בבחי' הנ"ל.

אמנם רמ"ח מ"ע הן בבחי' ו"ה, שהוא יחוד זו"נ אשר הוא בחי' אורות המתלבשים בכלים. והוא כמו בחי' השגת המהות ולא ע"ד שלילה לבד. ומצד זה יש בהן מעלה יתירה מבמצות ל"ת. (ואפשר מה"ט: עשה דוחה ל"ת) אבל באמת הל"ת גבוהים יותר, לפי שהשגת המהות שנמשך ע"י קיום מ"ע, הנה אור זה הנמשך ומתגלה הוא רק כמו זיו והארה לבד לגבי האור הנמשך ומתגלה ע"י מצות ל"ת. ולכן גדול יותר ידיעת השלילות שבמקור האור מהשגת המהות שבבחי' הזיו.

(וכעין זה אמרו: דחכם עדיף מנביא - אף שהנביא משיג המהות והחכם אינו משיג רק המציאות - אלא לפי שהחכם משיג המציאות ממדרגות העליונות שאינן מתגלות בנבואה כלל. וכ"ש שהוא כן במל"ת לגבי מ"ע - שההשג' אינו ע"ד ידיעת המציאות לבד, כ"א גילוי ממש רק שהוא עד"מ למטה בידיעת השלילות כו'.

ומזה יובן גודל מעלות דברי סופרים, שהן ג"כ סייגים וגדרים כעין מצות ל"ת, וכמ"ש ע"פ שחורה אני כו'. וגם ז' מצות דרבנן עם שהם בקום ועשה - מ"מ המכוון בהם להרחיק הרע, כנודע מענין נטילת ידים כו'.

וזהו ענין: בינה יתירה נתנה כו' - אשר מה שבתושב"כ לא יוכל להיות ההמשכה רק בבחי' השגת השלילות, נמשך בתשבע"פ ע"י קום ועשה כו', שהוא בחי' השגת המהות כו'.

והנה אין כ"ז סותר למ"ש במ"א, דע"י מל"ת נמשך מקור האור בבחי' גילוי ממש. כי זהו לע"ל, אשר אז יתגלה אור הכתר ממש, שמזה נמשך תחה"מ. משא"כ היחוד וההמשכה דעכשיו אפי' בעולמות עליונים, אין הגילוי מעצמותו ית' רק עד"מ הנ"ל מענין ידיעת השלילות כו'.

ולכן אפי' האבות שמדור שלהם הוא בעולם האצי' למעלה מבחי' ג"ע העליון, כמ"ש בבינונים פל"ט - יתלבשו בגוף גשמי בתחה"מ, ואין זה אלא משום שאז יהי' למטה גילוי בחי' עליונה יותר)

(ועיין מ"ש ע"פ שימני כחותם כו').

וזהו שרמ"ח מ"ע נק': רמ"ח אברים דמלכא - שהאור נמשך בכלים ממש.

ובכל זה יובן מ"ש בזוהר: כד אתכפיא סט"א אשתלים יקרא דקוב"ה - כי ענין אתכפיא סט"א, זהו ענין קיום מל"ת וכל דקדוקי סופרים, אשר הם הכל הרחקת הרע, לכן עי"ז אשתלים יקרא דקוב"ה, היינו בחי' ז"א שעולה ברום המעלות, והוא בבחי' יחוד דאו"א, גם שנמשך בו בחי' כתר מא"א ממש כמבואר גבי חג השבועות. וזהו אשתלים יקרא כו' וכמשי"ת לקמן אי"ה בפי': ותבואי בעדי עדיים, וזהו ג"כ ענין דירה בתחתונים.

והנה ביחוד זו"נ שהוא ע"י תורה ומצות עשה - יש ג"כ ב' מדרגות. כי התורה היא בחי' אברים הפנימים, וגם: אורייתא מחכמה נפקת וא"כ הוא ג"כ המשכת מוחין דאו"א והמצות הן אברים החיצונים כו'.

וזהו: אלה פקודי המשכן משכן העדות פי': פקודי המשכן הוא בחי' יחוד זו"נ, שנמשך ע"י תומ"צ. והיינו: אלה פקודי - פי' אלה: הוא בגימטרי' ל"ו, שהוא לפי שהמדות דז"א ששה, שז"א נאצל בסוד שרש בבחי' ו"ק, והנה כ"א כלול מששה הרי ל"ו. וגם אלה אותיות לאה, כי לאה ילדה ששה בנים - ו"ק הנ"ל.

וזהו: מי ברא אלה - מי היינו בחי' בינה, שיש בה נו"ן שערים כמנין מי, ומבחי' בינה נמשך לידת המדות שהן בחי' אלה, ומזה נמשך פקודי המשכן - שז"א ממשיך למל' דאצילות להיות המשכה בבי"ע כו'.

וזה נמשך ע"י עסק התורה שהוא ג"כ שיתא סדרי משנה אשר ג"כ כ"א כלול מששה כמספר אלה.

וכן ע"י קיום מ"ע שהוא ג"כ ברמ"ח אברים דז"א כנודע.

וענין משכן העדות הוא יחוד דאו"א. (כי בינה נק' שכינתא עילאה כמ"ש במ"א ע"פ שה"ש) שנמשך ע"י ל"ת.

והטעם שנק': משכן העדות היינו כי עדות שייך על דבר הנסתר, שאין זה העדות גילוי מהות הדבר ממש - כך הוא ענין ידיעת השלילה, עם היותו גילוי מ"מ אינו השגת המהות, רק הוא עדות על בחי' סתימא דכל סתימין, עדות ולא גילוי המהות ממש, ע"ד שהוא ברמ"ח מ"ע, שנמשך האור בכלים ממש.

אבל ע"י קיום מל"ת, לפי שעי"ז נמשך הגילוי ממהו"ע שלמעלה מעלה מבחי' אור הנמשך ממנו ית' ע"י מ"ע, לכך א"א להיות הגילוי ע"ד השגת המהות, כ"א ע"ד בחי' עדות, שאינו ממשות הדבר ממש, כדפי' בלק"ת בתהלים סי' ע"ח. והוא עד"מ למטה בענין ידיעת השלילות כנ"ל.

אך עוד יובן פי' וענין עדות. והוא עפמ"ש: ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה':

ד והנה תחלה יש להבין פי' הפסוק (ביחזקאל סי' י"ו): רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים. דהנה: בעדי עדיים הוא לשון קישוט, והוא תרין עטרין דירית ז"א, כנזכר באד"ר שהן בחי' ב' פ"ת [=פרקין תתאין] דנו"ה דא"א.

והענין כי צמח השדה' עד"מ התבואה, לא תצמח אלא ע"י רקבון הזרע בתחלה, שנעשה בחי' אין, ועי"ז צומח אח"כ ונעשה יש ודבר. משא"כ כמו שהיה בתחלה הזרע יש, לא אפשר שיהיה ממנו צמיחה והתהוות יש אחר, וגם באופן משובח ונעלה יותר מהיש הראשון.

וכך הנמשל למעלה, כמ"ש בע"ח בענין יחוד זו"נ, שא"א להיות החזרת פב"פ [=פנים בפנים] אם לא שנסתר פרצוף הראשון דמל' בתחלה, להיות בתחלה רק נקודה א' תחת היסוד. כי מתחלה הם אב"א [=אחור באחור] וכדי שיוחזרו מבחי' אב"א להיות בבחי' פב"פ צ"ל בה באמצע בחי' ביטול מציאות הראשון, ולהעשות רק נקודה* א' תחת היסוד כו'.

(ובמ"א ע"פ: אז תשמח בתולה במחול נתבאר, שכדי שיהיה עלייה מבחי' פב"פ לבחינת פב"פ במדרגה יותר גבוה, כי יש כמה מדרגות בבחי' פב"פ כו' - הנה צ"ל בתחלה אב"א, ואח"כ נעשים נקודה תחת היסוד, ואח"כ נגדלת בבחי' פב"פ במדרגה יותר גבוהה כו'. ושם נתבאר הענין ג"כ בעבודת ה').

וזהו: רבבה כצמח השדה נתתיך - שכמו שגידול התבואה א"א שיהי' יש מיש כ"א ע"י שנעשה בינתיים בחי' אין, כך להיות עליית כנס"י במדרגה היותר נעלה, צ"ל תחלה בבחי' ביטול ואין. ונק': נקודה תחת היסוד כו'. ועי"ז אח"כ: ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שהן בחי' תרין עטרין הנ"ל שנמשכים לז"א, ומז"א לנוק' - והן מבחי' א"א ממש.

(שהן עצמותו ומהותו ולא הארה לבד, וגם אחסנתוי דאו"א שהם הארה, אך שההארה הוא מבחי' עליונה יותר כו', כמבואר בע"ח שער הנסירה פ"ו. ועיין בלק"ת פ' וירא: אותן ב' עטרין שהם תכלית ועיקר כו').

והנה בפי': עדי יש ג' ענינים. הא' - כפשוטו לשון קישוט כמו: את עדים מהר חורב. הב' - לשון נצחית כמו: משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. הג' - לשון עד פה תבא, היינו עד כאן ולא יותר.

והנה כל הג' פירושים ענין א' הם, שכולם שייכים בבחי' כתר.

דהפי' הא' לשון קישוט - פשוט שזהו בחי' הכתר, שהוא בחי' עטרה שעל הראש, וכמו: צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.

והנה, כמו שהעטרה והכתר נעשה מאבנים טובות, שהם בעצם בחי' דומם רק שנזדככו להיות מאירים ובהירים, ועי"ז עושים מהם עטרה וכתר למלך. כמ"כ ארז"ל: סנד"ל קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל - שאותיות התפלה נק' ג"כ אבנים, וכשנזדככו ע"י מס"נ באחד, נעשים בחי' עטרה וכתר.

וכן מקיום המצות, שהן ג"כ תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן, תר"ך עמודי אור דבחי' כתר - לפי שנשפלו בעשיי' גשמיות בקלף דתפילין, וצמר דציצית, שהיא כמו בחי' דומם עד"מ, ונעוץ תחלתן בסופן - לכן עי"ז נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות שהוא בחי' כתר.

וזהו שארז"ל: דלעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם - כי בג"ע אין הגילוי רק מבחי': נהר היוצא מעדן - שהוא בחי' חו"ב, ולכן הגילוי רק לנשמה. אך לעתיד בתחה"מ שיהיה הגילוי גם לגוף, כמ"ש: ועצמותיך יחליץ - היינו ע"י גילוי אור שלמעלה מהשתלשלות, יוכל לימשך גם למטה יותר. וכנודע בענין: ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו'.

וגילוי זה היינו מבחי' כתר. וזהו: ועטרותיהם בראשיהם - לעתיד דוקא. וזהו ענין: בעדי עדיים - שנק' ג"כ תרין עטרין. וכנ"ל.

הב' - ענין נצחיות - גם זה הוא בענין הכתר. דהנה הכתר הוא בחי' ממוצע בין עצמות אא"ס לנאצלים ויש בו מבחי' תחתונה שבא"ס, כמ"ש בע"ח שמ"א פ"ג. וכיון שיש בו בחי' א"ס לכן הוא לשון נצחיות, דהיינו פי' א"ס.

(ויובן זה יותר עפמ"ש הרמ"ע בהקדמה בס' יונת אלם ובספר פלח הרמון שער ד', הקושי' למה נק': אור אין סוף - שלכאורה היה ראוי לקרותו: אין לו תחלה, דהיינו שהוא קדמון. כי בכלל קדמון הוא בוודאי נצחי אבל בכלל נצחי אין קדמון - לפי שהשכלים הנבדלים הם נצחים ברצון הבורא ית' אע"פ שהם מחודשים מאין ליש?

ותירץ, דמה שאנו קורין אין סוף, אין ר"ל לתאר מהותו ועצמותו יתעלה ח"ו - כי: לו דומיה תהלה. רק שהוא לבחי' שמו ית' שאין לו סוף כו'.

וביאור הענין, כי שמו הוא בחי' אור וזיו עד"מ הנמשך מן המאור ברצונו הטוב, וקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד - שהיה האור כלול במאור, והיה בחי' אין לגמרי כמו במאור השמש הזיו כלול בבחי' אין לגמרי, ואח"כ נמשך להיות בחי' זיו, ובו היה הצמצום, ונמשך בחי' קו כו'.

ולכן על בחינה זו שייך לקרותו: אין סוף דוקא - כי האור הוא זיו והמשכה וגילוי שנמשך ממהותו ועצמותו, ועל המשכה זו שייך לומר שנמשך ומתפשט בבחי' א"ס כו'. ולכן בבחי' הכתר שיש בו בחינה תחתונה שבא"ס שייך בו לשון: עדי עד - שהוא פי' נצחיות דהיינו ממש בחי' א"ס.

וזהו: משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול - שמו הגדול היינו בחי' כתר. כי מל' נק': שם סתם, והכתר שנמשך ממל' דא"ס נק': שמו הגדול. ולכן הוא עדי עד בבחי' א"ס. ועמ"ש במ"א בפי' שובה ישראל עד כו').

והפי' הג', בענין עד - שהוא לשון הפסק, כמו: עד פה - יצדק ג"כ בבחי' הכתר דייקא. לפי שלעולם אין תפיסא והשגה באור הכתר. שלכך נק' החכמה ראשית, לפי שהיא ראשית הגילוי. ונק': יהי אור. אבל הכתר הוא בחי': ישת חשך סתרו - שאין בו השגה ולכן נקרא: עד.

(היינו: עד ולא עד בכלל - כי מצד היות בו בחי' תחתונה שבמאציל, הוא ודאי עד ולא עד בכלל, שאין בבחי' זו שום השגה, דלכך בחי' תחתונה שבמאציל הוא נק' עתיק, שנעתק ונבדל מהנאצלים. ונק' ג"כ: רישא דלא אתיידע כו', כנודע.

אמנם מצד הבחי' שבכתר שהיא שרש הנאצלים מצד זה י"ל: עד ועד בכלל - שהרי על כל פנים בחי' זו במנין העשר ספי', וא"כ הוא מכלל הע"ס, וזהו עד ועד בכלל.

וי"ל, דלכך נאמר: ותבואי בעדי עדיים - שנמשך בהם מכל בחי' עד הנ"ל.

וזהו בחי': ישתבח שמך לעד מלכנו, פי' שמך הוא מל' דאצילות, וישתבח שמך לעד, שתתעלה להיות בבחי' מל' דא"ס שנק' עד, ככל הג' פירושים דלעיל בפי' עד. וכמ"ש: והיה אור הלבנה כו'. וכמ"ש פ' מקץ ע"פ רני ושמחי בת כו', שבחי' בת תתעלה לע"ל ביתר שאת כו' ע"ש).

וזהו שנק' ג"כ: משכן העדות - כי הנה משכן זה, שהוא יחוד דאו"א, נמשך בו מבחי' הכתר, שהוא בחי': עדי עדיים, ככל הג' פירושים הנ"ל שבפי' עד.

(ועיין בלק"ת פ' וירא, הובא לקמן. וכנודע, שבחי' אחסנתוי דאו"א, ותרין עטרין הנ"ל, מתלבשים ביסודות דאו"א, כמ"ש הרמ"ז פ' אמור דצ"ט).

וזהו ג"כ פי': ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל - כי הנה הי"ב שבטים הם שרשם במדות דאצילות, והם י"ב גבולי אלכסון דז"א, ושרשם הוא בא"א - היינו דשרש המדות דאצילות הוא מבחי' המדות שבכתר, שנק': טורי חשוכא.

ולכן נאמר: ששם עלו שבטים - שמגיעים בהעלאת מ"ן לשרשם בבחי' הכתר, ועי"ז נמשך בחי': עדות לישראל - היינו בחי' המשכת התרין עטרין הנ"ל לז"א.

וזהו: להודות לשם הוי' - כי להיות בבחי' הכתר אין שייך השגה ותפיסא ממש, ע"כ אמר: להודות - שאין שייך ע"ז רק בחי' הודאה - כי ההודאה היא בחי' ביטול, והיינו לגבי בחינה שלמעלה מהשגה.

וכמ"ש במ"א ע"פ יהודה אתה, ובענין הלל ברכה והודאה. ולכן אמרו: מאן דלא כרע במודים לא יקום בתחה"מ - כי תחה"מ הוא ע"י התגלות אור הכתר כנ"ל בענין ועטרותיהם בראשיהם. והעלאת מ"ן לבחי' זו - הודאה וביטול כו':

ה אשר פקד ע"פ משה. היינו כמ"ש בפע"ח: דבחי' יחוד או"א הוא בפ' ראשון דק"ש בתיבת: ה' אלקינו. ובפסוק: ואהבת ואילך הוא תיקון גלגלתא דז"א, ומתפשט עטרא דחסדים עד חסד דז"א, וכל הפרקים דז"א מתייחדים בו. אבל בפסוק ראשון שהיחוד הוא באו"א - אין אור האהבה מורגשת שם עדיין, מאחר שהיחוד שם בבחי' הביטול דחכמה, ואין עוד מלבדו ממש, ולא יש מי שאוהב כו'. אלא אח"כ כשנמשך האור בז"א שייך בו בחי' אהבה. וזהו פסוק: ואהבת כו'.

ונמצא היחוד דאו"א שבפסוק ראשון, שהוא כמו בחי': משכן העדות הוא פקד ומתייחד ע"י משה דוקא, שהוא בחי' מה וביטול כו'.

ובפסוק: ואהבת הוא כדוגמת אלה פקודי המשכן - אלה ו' מדות דז"א, וראשיתם האהבה כו', והוא יחוד זו"נ.

(ועפ"ז יובן שבפסוק ראשון: ע' ד' רבתי הוא בחי': עד הוי' בכם - כמש"ל, היינו ממש בחי' משכן העדות, שבפסוק זה שהוא יחוד או"א, נמשך ומתגלה מאור הכתר. שזהו פי': עד - לשון קישוט, ולשון נצחיות, ולשון עד פה תבא כו' כנ"ל. וגם לשון עדות על דבר הנסתר.

והענין, כי בבחי' ממכ"ע כתיב: ומבשרי אחזה אלוה. אבל בבחי' סובב כתיב: ויאמינו - למעלה מהשגה. וזהו בחי': נסתרות. אבל ממכ"ע נק': עלמא דאתגלייא. ולכן על בחי' סוכ"ע שייך ל' עדות. ועדות הוא בחי' דעת, שמ"מ נמשך בבחי' דעת. וכמ"ש במ"א ע"פ וידעת היום כו'.

וזהו: אתם עדי, וכתיב: ויקם עדות ביעקב כו' - כי המשכת סוכ"ע בבחי' דעת, הוא ע"י נש"י בעסק התומ"צ כו'.

והנה במ"א נתבאר דענין יחוד קוב"ה ושכינתיה ימצא עד רום המעלות. דהיינו באצילות - הם יחוד זו"נ, ולמעלה מעלה נק' הקו הנמשך מאא"ס ב"ה - שכינה, שהוא נמשך ממל' דא"ס, ועצמות המאציל ית' נק': קוב"ה.

ולכן בכהאריז"ל כ': דשמו הוא בחי' מל', ובס' הקבלה הראשונים כ': שמו גימטריא רצון - ואלו ואלו דא"ח, שבחי' מל' דא"ס נק' ג"כ שמו, והוא בחי': שמו הגדול, ומשם נמשך הרצון הוא הכתר דאצילות.

וזהו: וישמחו בך ישראל מקדשי שמך - שנשמות ישראל ממשיכים יחוד קוב"ה. וזהו: מקדשי שמך - שממשיכים מקדושת מהו"ע ית' לבחי' שמך.

וזה יצדק, בין ביחוד זו"נ דאצילות בין אפי' למעלה מעלה, שנמשך האור מעצמותו ית' בבחי' הקו כו'.

וכיון שכן א"ש בטוב יותר ענין: משכן העדות, דלפי מש"ל, הוא יחוד או"א אלא יש בו הארת הכתר כו'. ולפמ"ש במ"א, הרי יחוד הוא בבחי' הכתר ממש, שנמשך ממל' דא"ס, שהוא בחי' שמו - והיחוד להיות נמשך תוספת אור מא"ס ב"ה.

וכן מבואר בפע"ח בכוונת ק"ש, ובלק"ת פ' וירא ביחוד דק"ש, שהוא יחוד או"א, ואו"א מכתר, וכתר מעתיק, עד א"ס כו' - להתחדש וליקח אותן הב' עטרין משרשן העליון.

וזהו ענין ע' ד' רבתי שבפסוק ראשון דק"ש, וכמש"ל בפי' עד באריכות.

והנה לכאורה יש חילוק גדול בין פי' עד לשון עדות ובין פי' עד לשון עטרה וקישוט. כי לשון: עדות - היינו כשאינו מאיר רק הארה ולא העצמית. וכמ"ש בלק"ת בתהלים סי' ע"ח על פסוק: ויקם עדות ביעקב וז"ל: אינו ממשות היסוד אלא עדות לבד עכ"ל. ואילו ל': עטרה וכתר היינו עצמיות ממש?

וי"ל, דבכאן שני הענינים אמת. כי הנה למעלה ממשיכים בחינת הכתר ממש כנ"ל, שנמשך מא"ס לעתיק ומעתיק לאריך כו'. אך מה שנמשך בזו"נ, יש שהוא רק בחי' הארה לבד, וכמו בחי' אחסנתוי דאו"א, שמבואר בפע"ח שער הנסירה פ"ו, כי חו"ב שבו כו' אינו רק הארה אחת כו'. או כמש"ל באריכות בענין יחוד חו"ב שהוא עד"מ ידיעת השלילות כו'. ואין זה רק הארה - כי העצמיות ממש א"א להיות מתגלה עתה בהשגה אפי' באצילות כו'. וכמ"ש ג"כ במ"א בפי' צאינה וראינה בעטרה כו', עד לע"ל כשיקויים: ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אז כתיב: השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה כו' - וכמ"ש בפ' בראשית ע"פ זה ע"ש):

ו והנה פי': אשר פקד - הנה פקד אותיות דפ"ק, שהוא אחוריים דשם הוי' שבמילוי יודין, דהיינו אחוריים דשם ע"ב שבחכמה, שהוא העולה קפ"ד. [= יו"ד (20), יו"ד ה"י (35), יו"ד ה"י וי"ו (57), יו"ד ה"י וי"ו ה"י (72) =(184)]. 

וכמ"ש בטעמי מצות פ' וירא, שבדפק מאיר מבחי' אבא, ובתוכו הארת אור א"ס. ולכן דופק תמיד - כי בחכמה שורה אא"ס. ולכן בדפק יש נקודות שדופק כמו קמץ או פתח או צירי או סגול - כי הנקודות הם בחכמה אך הדפק שביד הוא מבחי' אחוריים דאבא.

והנה קפ"ד קס"א גימטריא משה. ופי' קס"א הוא שם: אהי' במילוי יודי"ן [=אלף, (111) הי (15) יוד (20) הי (15) =(161)] שהוא פנימית בינה.

והענין: כי הנה הדם הוא הנפש והוא המחיה לכל האברים, והוא מבחי' בינה. גם שם אהי' בריבוע [א (1), א ה (6), א ה י (16), א ה י ה (21) = (44)] גימטריא דם כמ"ש בע"ח.

אך בחי' אחוריים דאבא מתלבשים בפנימיות בינה. וזהו ענין הדפק שבגידי הדם, גם יש לחלוחית וחלקי המים בדם, והם מבחי' החסדים. ומזה נגדלים האברים: כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקי'. וזהו ענין אדם א' דם.

ועמ"ש בע"ח בדרוש הנגעים: שסבת הנגע הוא מהסתלקות אור אבא. והסימן ע"ז הוא בהרת לבנה, שהוא הסתלקות הדם מאותו אבר. א"כ מוכרח שבהדם מלובש אור אבא, וכנ"ל בענין הדפק כו'. ועמ"ש מזה בפ' תזריע בד"ה קא מפלגי במתיבתא דרקיע כו'.

והנה דפיקו דליבא שם נמשך הארת פנימיות, ובדפק שביד נמשך אחוריים דאבא. ולפי שחכמה ובינה מלובשים בהדפק, לכן דופק תמיד. שהוא בחי' ביטול רו"ש כו'. כי חכמה הוא ביטול כנ"ל. נמצא בדפק יש יחוד חו"ב קפ"ד קס"א כנ"ל. וזהו אשר פקד ע"פ משה.

וכן באדם, בעבודת ה' בחי': אשר פקד היינו שיהיה בבחי' רו"ש. שהרצוא נמשך מבחי' גבורו' דבינה, והוא בחי' הדם. והשוב נמשך מבחי' חכמה, שהוא בחי' ביטול המלובש שם. וזהו בחי' הדפק דלב שהלב צ"ל רו"ש.

וזהו: פקד ע"פ משה - שבחי' משה הוא אחוריים דאבא ופנימי' דאימא קפ"ד קס"א, כנ"ל.

(ובמשה כתיב: מן המים משיתיהו - היינו ג"כ בחי' כמיא דאשקי לאילנא כו' הנ"ל. וע"י הביטול דרו"ש ממשיך בחי' משכן העדות אשר פקד כו'.

גם אלה פקודי המשכן י"ל פקודי הוא ג"כ בחי' הדפק הנ"ל, שעי"ז נמשך ג"כ יחוד ו"ה. ועמ"ש בד"ה מחר חודש ונפקדת, כי פקידה הוא ממקום גבוה מאד, להיות: פקד את שרה.

ופקד פקדתי הוא סימן למשיח כו'. וע"ש בענין נה"י חדשים ששרשן מהכתר - ע"פ אל עליון כו' ומביא גואל לבני בניהם כו'.

וכך היחוד דזו"נ אף שהוא ע"י נה"י - מ"מ מקור ושרש יחוד זה, והוא ענין: פקד את שרה, שרשו נמשך ג"כ מבחי' כתר כו'. וזהו: בני במזלא תלי' כו'.

ואפשר שנגד ב' בחי' משכן אלו, זהו ענין הדפק שבלב והדפק שביד - כי הדפק שביד הוא בחי' חיצוניות אבא, וזהו להיות פקודי המשכן סתם. גם הידים הם המדות חו"ג, שזהו פי' אלה ו"ק חו"ג תנה"י [= תפארת נצח הוד יסוד]. וכן נאמר: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני - הרי שיחוד זו"נ הם ע"י תרין דרועין דילי', ימינא ושמאלא ובינייהו כלה.

אמנם הדפק שבלב שבו נמשך מבחי' פנימי' מהמוח, שע"י המשכה מהמוח עי"ז הוא סוגר ופותח, כמ"ש במ"א ע"פ אני ישנה כו' קול דודי דופק כו', זהו בחי' יחוד או"א שהן בחי' מוחא וליבא. כמאמר: חכמה מוחא, בינה ליבא.

וצ"ע, דבטעמי מצות פ' וירא אמר: כי אין פנימיות אבא יורד למטה, רק אחוריים שלו כנודע כו', והוא קפ"ד שהוא דפק כו'?

מיהו י"ל, ששם מדבר רק בדפק שביד. או י"ל, כי גם בחיצוניות ואחוריים יש כמה בחי', אשר עכ"פ בחי' הדפק שבלב הוא בחי' פנימיות לגבי הדפק שביד, כמו שמבואר על פסוק אני ישנה הנזכר לעיל).

והנה סדר העבודה תקנו אנכה"ג: פסוד"ז קודם ק"ש. וענין זה הוא כמ"ש כאן: משכן העדות אשר פקד ע"פ משה עבודת הלוים - הרי דשייך בחי' עבודת הלוים לבחי' משכן העדות אשר פקד ע"פ משה.

והענין הוא, לפי שמעלת יחוד זה דאו"א גבוה מאד, ולא יוכלו כנס"י להגיע אליו, לכך תקנו שיאמרו פסוד"ז תחלה שעי"ז יוכלו להגיע לבחי' הביטול דבחי': אשר פקד ע"פ משה, בפסוק א' דק"ש.

וענין הזמרה הזאת, הוא מעלת ומדרגת הלוים, שהם היו האומרים שיר, והם היו ג"כ נושאי המשכן. כמ"ש: ונשאו המשכן כו'.

והענין הוא, דכמו למעלה כתיב: והחיות נושאות הכסא - דהיינו ע"י שהם מתנשאים ברעש גדול בהתפעלות עי"ז הם מגביהים ומעלים את השכינה. וכך הוא ענין השיר של הלוים שהוא ג"כ בבחי' רו"ש [=רצוא ושוב], עי"ז הם נושאים את המשכן, דהיינו להעלות ולהגביה את בחי' זו"נ ולקשרו ולחברו בבחי' משכן העדות דאו"א.

וזהו: ועבד הלוי הוא, וכמ"ש בזהר פקודי דרכ"א ע"ב. ועמש"ל בפ' בשלח בד"ה אשירה כו' כי גאה גאה כו', ע"ש מענין שיר הלוים. ועיין בזהר פ' פקודי ע"פ ויביאו את המשכן כו'.

וכן באדם ע"י פסוד"ז להיות: רוממות אל בגרונם, עי"ז ידחה ממנו ההסתר דנה"ב. והוא ענין: זמיר עריצים. ועי"ז יתגלה פנימי' הלב שיוכל לבוא בפסוק ראשון דק"ש לבחי' ביטול ומס"נ באחד כו'.

ונמצא סדר העבודה כך הוא: תחלה פסוד"ז לנשאות בחי' יחו"ת, שהוא בחי': אלה פקודי המשכן - לקשרו ולחברו ביחו"ע דמשכן העדות שבפסוק ראשון דק"ש.

וזהו: ששם עלו שבטים שבטי יה - שהעלייה הוא מתחיל מבחינת השבטים סתם שמקבלים מיחו"ת. וכנודע מענין י"ב בקר שבבריאה. וכמ"ש בזהר ר"פ במדבר. ועלייתם הוא להיות בבחי' שבטי יה, שהוא יחוד עליון דאו"א, אשר הוא בחי': עדות לישראל, היינו: משכן העדות.

ואחר פסוק ראשון דק"ש נאמר בתורה: ואהבת - היינו שנמשך האור מלמעלה למטה מאו"א לזו"נ. וזהו פי': עדות לישראל - שנמשך בחי' עדות הנ"ל לישראל, שהוא ז"א. וכמ"ש ג"כ בפע"ח בפי' הק"ש שנמשכין המוחין מאו"א ותרין עטרין הנ"ל ומתלבשים בזו"נ כו' ע"ש.

(ועפ"ז יש לפרש ג"כ מ"ש בזהר פינחס דרל"ו דענין: אתוון דאשתארו ש' מ' מ"שמע", א' ח' מ"אחד". וסימן אשמ"ח, הה"ד: אנכי אשמח בה'.

כי הנה אותיות ע' ד' שהם גדולים, מורה על בחי' משכן העדות כנ"ל, ואותיות ש' מ' זהו בחי' מל' שנק': שם, ואותיות א' ח' זהו בחי' ז"א. ולפי שבפסוק ראשון דק"ש מתחברים ומתייחדים זו"נ באו"א, לכן אותיות ש"מ א"ח כלולים עם ע"ד: וסימן אשמח - שהשמחה הוא מגודל העלייה ומגילוי אור חדש מא"ס ב"ה. וגם שעלייה זו באה ע"י עבודת הלוים שהוא שיר ושמחה.

ולא עוד כי גם הביטול שבפסוק ראשון דק"ש, הוא ג"כ בבחי' שמחה, שזהו ענין יחוד או"א, שהחכמה הוא ביטול והבינה הוא שמחה.

ועמ"ש מזה ע"פ מאמר הזהר פ' קרח דקע"ו ע"פ ויקומו לפני משה כו'.

וגם י"ל פי': אשמח בה' - שמפעיל השמחה בשם הוי', כמ"ש במ"א ע"פ שוש אשיש בהוי', וע"פ ויספו ענוים בה' שמחה כו'. וענוה זהו מדרגת משה שזה פסוק ראשון דק"ש, לכן נרמז בו אשמח שהם מוסיפים שמחה בשם הוי' כו'):

והנה פי': ביד איתמר בן אהרן הכהן - איתמר הוא הדיבור שממילא, כענין: אני המשנה המדברת בפיך. וזהו: אז נדברו יראי ה'. והוא בחי': ודברת בם שבק"ש. שהדבור בד"ת הוא בבחי' ביטול. כמו: ואשים דברי בפיך, והיינו שהכלי להמשיך האור הנמשך ע"י יחוד או"א שהוא בחי' ביטול - זהו ע"י עסק התורה בבחי' ביטול הנ"ל. שכשעוסק בתורה בבחי' ביטול ה"ז דבר ה' בפיו.

וז"ש: אזכיר את שמי כו', והוא בחי': בן אהרן - אהרן הוא אהבה רבה. והוא מ"ש קודם: ודברת בם פסוק ואהבת כו'.

(שמזה נמשך להיות עסק התורה אח"כ בבחי': תען לשוני אמרתך, כמ"ש בד"ה להבין ביום השמע"צ כו', ע"ש גבי כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם).

והנה עבודת הלוים ביד איתמר. כי הנה כדי שיהיה כח בלוים לנשאות את המשכן שהוא שיר והעלאה כנ"ל, נמשך מקודם כח לזה מלמעלה. כמ"ש ע"פ הקל קול יעקב. והוא נק' מ"ד המעורר מ"נ.

והיינו שע"י עסק התורה בבחי' הנ"ל, נותן כח שעי"ז יוכל אח"כ להעלות נפשו בתפלה בבחי' רו"ש.

(ועיין בת"א פ' משפטים ע"פ ויחזו כו' ויאכלו וישתו)

וזהו שעבודת הלוים הוא ביד איתמר כו' וגם הכלי לכל בחי' יחודים הנ"ל הוא ביד איתמר כנ"ל:

קיצור מהנ"ל: ענין עיין דלית רבתי שבפסוק ראשון דק"ש, זהו פי' עד, ע"ד: משכן העדות, דהוא ג"כ יחוד או"א שבפסוק ראשון דק"ש. ויחוד זו"נ - זהו: פקודי המשכן, והוא פסוק: ואהבת את. ולכן אמר מרבע"ה בפסוק ראשון: הוי' אלקינו, ובואהבת אמר: הוי' אלקיך - כי בחי' יחוד או"א הנק': משכן העדות, הוא: פקד ע"פ משה:

והטעם שיחוד או"א נק' משכן העדות, הוא בהקדים מ"ש בלק"ת פ' בראשית, שע"י קיום מל"ת הוא יחוד או"א. והנה בינה שהיא השגה נק': להנחיל אוהבי יש, ואוהבי - שבינה היא אם הבנים בחי' אהבה. אך חכמה היא בחי' אין, שמתגלה בו א"ס דלית מחשבה תפיסא ביה, ולכן הוא: כח מה - ביטול שלמעלה מבחי' אהבה. וענין הגילוי שמחכמה בבינה יש להבין זה ע"ד שכ' הרמב"ם שהתוארים שאנו מתארים את הקב"ה אינם עצמיים כ"א זהו רק שאנו שוללים ממנו ית' הדבר שהוא היפך זה. אבל א"א לומר שהם עצמיים, כי אינן ערוך לו כלל. וידיעת השלילות הוא גילוי, ואעפ"כ אינו כלל השגות המהות. כך עד"מ זהו הגילוי דיחוד חו"ב:

ומזה יובן מ"ש בלק"ת - כי ל"ת הוא ג"כ בחי' שלילה, למנוע הבחי' המסתיר עליו ית', ועי"ז נמשך יחוד או"א, שהגילוי ע"ד ידיעת השלילות. וזהו היחוד דאו"א. וזהו: בארץ לא זרועה. ומ"ע - הן אורות בכלים, כמו השגת המהות. ומ"מ ל"ת גבוהים יותר - כי השגת המהות רק בהארה וזיו, וזהו יחוד זו"נ, אבל במקור האור בחי' כתר הידיעה רק ע"ד הנ"ל. (וזהו ע"ד חכם עדיף מנביא, אף שהנבואה השגת המהות. וגם זהו כענין ברכה והודאה) ולכן כד אתכפייא סט"א אסתלק יקרא כו':

וזהו: אלה פקודי המשכן - היינו יחוד זו"נ שע"י תורה ומ"ע, וש"ס משנה כ"א כלול מששה גימטריא אלה. ופקודי לשון לפקוד את אשתו. ומשכן העדות יחוד או"א. שלפי שהגילוי מא"ס ב"ה ממש א"א להיות השגת המהות, כ"א ע"ד עדות. עד"מ שהעדות אינו ממשות הדבר ממש כ"א שמעידים עליו. וכך הוא עד"מ ענין ידיעת השלילות כנ"ל:

אך פי': משכן העדות הוא ג"כ לשון: עדי עדיים. וכתיב: רבבה כצמח השדה נתתיך - שצ"ל תחלה בבחי' אין, נקודה תחת היסוד, ועי"ז אח"כ תהי' בבחי' פב"פ. ותבואי בעדי עדיים - הם תרין עטרין שנמשכים לזו"נ והם מבחי' א"א ממש. ופי': עדי - יש בו ג' פירושים. א', ל' קישוט, שהוא בחי' כתר וכענין: ועטרותיהם בראשיהם - כי תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור דבחי' כתר. הב', עד לשון נצחיות, כי הכתר יש בו מבחי' תחתונה דא"ס ב"ה והיינו נצחיות שזהו פי': אין סוף. משא"כ מהותו ועצמותו לא שייך לקרוא אין סוף, וכמ"ש במ"א דא"ס קאי על האור כו'. והפי' הג', עד לשון עד פה תבוא, שבכתר אין שום השגה. וזהו: עדות לישראל - לשון עדי עדיים ככל ג' פירושים הנ"ל. ולפי שביחוד או"א נמשך מבחי' הכתר ע"כ נק': משכן העדות. וזהו: ששם עלו שבטים - באתעדל"ת להמשיך בחי' עדות, עדי עדיים: לישראל, ז"א: להודות לשם - כי בבחי' זו שלמעלה מההשגה אין שייך רק הודאה וביטול:

וזהו: אשר פקד ע"פ משה, כמו יחוד או"א שבפסוק ראשון דק"ש הוא ע"י בחי' בטול שזהו למעלה מבחי' אהבה. כי ואהבת הוא תיקון ז"א. ולכן בפסוק ראשון דק"ש הוא ע' ד' רבתי בחי' עד, היינו יחוד או"א שנק' משכן העדות. ובאמת ביחוד דק"ש הוא למעלה עד א"ס ממש כמ"ש בפע"ח. וזהו ג"כ נק' יחוד קבה"ו [=קודשא בריך הוא ושכינתיה] וזהו ממש: משכן העדות. והנה ל' עדות שהוא רק הארה, ולשון עדי וכתר, אין סותרים זא"ז - כי למעלה נמשך בכתר ממש, אך באצילות מאיר מזה הארה, ולע"ל יהיה גילוי העצמיות ממש:

ופי': פקד - אותיות דפק, שהוא מבחי' חכמה המלובש בדם, שמבחי' פנימי' בינה. וזהו ענין שס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידים. ובדפיקו דליבא יש הארה פנימי' מבחי' המוח, ובדפק היד מבחינת חיצוניות. וזהו ג"כ ענין: אלה פקודי. וגם בחי' פקידה שרשה מכתר כמו: פקד פקדתי. והנה ענין דפיקו דליבא בעבודה, הוא רצוא ושוב ועי"ז נמשך מלמעלה קול דודי דופק:

ופסוד"ז הקודם לק"ש וברכותיה - זהו ענין עבודת הלוים בשירה וזמרה, שמגביהים משכן דזו"נ למשכן העדות דאו"א, בפסוק ראשון דק"ש. וזהו: ועבד הלוי הוא. ועי"ז נמשך אח"כ מלמעלה למטה: עדות לישראל. ולכן יש אותיות אשמח בפסוק ראשון, על חיבור זו"נ לאו"א. אך עיקר הכוונה הוא להיות: ודברת בם כו' בד"ת. וזהו ענין: ביד איתמר, והוא בחי': בן אהרן - אה"ר שבפסוק ואהבת, ועי"ז נמשך הכח לאתעדל"ת כו':