Enjoying this page?

והניף את העומר

והניף את העומר.[1]

הנה העומר הוא מאכל שעורים, שהוא מיכלא דבעירא[2].

הענין הוא עפ"י מ"ש[3]: יוצר משרתים ואשר משרתיו כו' - שיש ב' מיני מלאכים. הא' הם אשר עומדים ברום עולם מששת ימי בראשית והם נצחיים וקימים עד שיחזור העולם לתוהו כו'. והן הם החיות שבמרכבה.

ויש מלאכים שנבראים בכל יום ואומרים שירה, וכלים. והיינו בחי' ניצוצי הקדושה שנפלו בשבירה דנוגה דבי"ע, וכשהם מתבררים ועולים בבחי' מ"ן בכל יום ויום מחדש, היינו ענין השירה וכלות הנפש שלהם שהם כלים ונכללים בבחי' המל'.

וכענין מארז"ל:[4] הושיט הקב"ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן. והפי' ידוע, דהיינו שמחמת הארת גילוי אלקות עליהם יותר מכדי המדה וגבול שהיו יכולים להכיל ולהגביל בתוכן, נשרפו ונכללו בה' אחד ויוצאים מן הכלי.

אמנם זה היה מצד עונש מחמת שקטרגו: מה אנוש כו'[5]. אך יובן כמ"כ מדוגמא זו ג"כ בענין הבירורים, שהם מתבררים וכלים בבחי' מל', שהוא מחמת ריבוי גילוי אור א"ס עליהם. וזהו עיקר עבודתם התמידי כו'.

וזהו ענין אלף טורין דאכלה בהמה רבה. עיין בזהר פ' פנחס דרי"ז א'[6], שהוא בחי' מלכות הנק': בהמה בגימ' ב"ן שבה נכללים הבירורים דנוגה כו'. ונק' בהמה רבה כי הוא בחי' כללי נגד מרכבה י"ב בקר שהם בחי' פרטיים. ומל' כולל הכל, לכן נק' רבה.

והוא ע"ד שפי' בזהר פ' ויחי דרמ"ז ע"א מאי רבות אלא כמה דכתיב: זעקת סדום ועמורה כי רבה כמו גדלה. וכן רבות גדולות עילאין ורברבין על כולא, ושם קאי אפילו על י"ב בקר הנ"ל דבריאה, שהם ג"כ נק' רבות לגבי הפרטיים הנמשכים מהן. כמו הי"ב שבטים הם נשמות כוללות, כמו שבט ראובן יש במחנה שלו כמה רבואות ואלפים ונשמת ראובן עצמו היא כוללת כל הנשמות שבשבטו שהם ענפים ממנו. וכן כל שבט כו'. וזהו ענין: רבות בנות כו' ע"ש.

ואמנם לגבי בחי' מל' נק' י"ב בקר הנ"ל בחי' פרטיים, והמל' שהיא כולל כולם נק' בהמה רבה. וכמ"כ מל' דא"ק נק' בהמה רבה. [ועיין בע"ח שער א"א פ"א ושער ז"א פ"א].

והנה במל' דבריאה נכללים הבירורים שמנוגה דבריאה ובמל' דיצי' נכללים הברורים דנוגה דיצי' כו'. וכמ"כ ענין העומר שהוא מיכלא דבעירא, שהוא מאכל שעורים היינו בחי' הבירורים שמתכללים בבחי' מל', שנמשל לאכילה שהמאכל מתעכל באצטומכא והפסולת נדחה לחוץ והמובחר עולה עד למוח ונעשה חיות לנפשו. וכך בירורים הללו שמתכללים בבחי' מל' ונעשים בה חיות כו',

אך ענין שעורה הוא שעור ה' כמוזכר בזהר, והענין הוא, כי שעור ה' היינו התחלקות ה' גבורות לחלקים רבים להחיות הנבראים רבים שונים זמ"ז, מחנה מיכאל כו'. שבהתחלקות זו הוא מה' גבורות המפרידות ומחלקות להקול פשוט שיתחלק לחלקים רבים באותיות הדבור ודרך כלל מתחלק לה' מוצאות הפה, אחה"ע מהגרון בומ"ף משפתים כו'. ואח"כ נתחלק לרבוא רבבות צירופי אותיות ממוצא זה עם מוצא זולתו שמזה הוא סיבת התהוות המלאכים והנשמות בלי מספר. כמ"ש: אלף אלפין ישמשוניה. דהיינו ע"י התחלקות צירופי אותיות שבעשרה מאמרות יהי אור כו'.

ושרש הה"ג הוא מה"ג דאימא, דהיינו בחי' התחלקות האותיות במחשבה, שהם בחי' אותיות דאימא, שנק' פתוחי חותם דהיינו ביסוד דאימא שכפי התחלקות צירופי האותיות במחשבה, כך נמשך הדבור לדבר צירופי' הללו דוקא. והיינו כפי הרצון שיש לו באיזה צירופי אותיות כך הוא מחשב וממילא אח"כ נמשך כן בדבור. [ועמ"ש מזה בפ' חקת ע"פ ויקחו אליך פרה כו' ע"ש].

והנה הבירורים שהמל' מבררת הרפ"ח ניצוצים, הוא ג"כ ע"י ה"ג שהוא בחי' גבורות וצמצומים לירד למטה ולטרוף הניצוצים מידי החיצונים, ולכן נאמר ע"ז ותתן טרף לביתה שהוא ענין בירור הרפ"ח שנק' טרף כמו ארי טורף שהוא ע"י גבורה.

ולמטה בעבודה הוא ענין: לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. ולכן נק' הבירורים שעורה שעור ה' והוא מיכלא דההיא בהמה.

[וע' בזהר ר"פ יתרו דס"ז סע"ב, ובהרמ"ז שם, ומשם יובן מה שאומרים מזמור אלקים יחננו בימי הספירה בעת ספירת העומר]:

ב אך ענין הנפת העומר תנופה לפני הוי'. ומבואר בזהר פ' בלק קפ"ח ב': תנופה תנ"ו פ"ה תנו כבוד כו'.

והענין הוא, עפ"י המבואר בענין ההפרש שבין פסח לשבועות, שבפסח היה בחי' העלאת ז"א מבחי' קטנות, הנק' מצרים בחי' מצרים וגבולים, להתעלות לקבל בחי' מוחין דגדלות, והיינו בחי' עליות הנפש האלקית שבאדם, ששרשה מז"א: כי אתם קרוים אדם בגימטריא מ"ה כו'. [ועמ"ש במ"א בביאור ע"פ אדם כי יקריב מכם. וע' בזהר פ' ויחי דרמ"ה ע"ב].

ואח"כ ביום שני של פסח מניף הכהן, ששרשו מאבא, את העומר - שהוא בחי' העלאת הנפש הבהמית שבאדם שתתברר לאתהפכא כו'. ושרשה הוא מבחי' מל', שנק' בהמה בגימ' ב"ן כו'. היינו ששרש הנה"ב הוא מן המרכבה י"ב בקר ששרשם מבחי' מל'. שגם היא צריכה להתעלות אח"כ בשבועות בכדי לקבל התורה, שהוא מבחי' כתר, רצה"ע.

כי יש ב' מיני רצון: רצון העליון ורצון תחתון. רצ"ע שלמעלה מהשכל ורצון תחתון שלמטה מן השכל, שהוא מסתעף מחמת שהשכיל בדעתו בטובת אותו דבר ע"כ רוצה וחפץ בו.

ובשבועות במ"ת היה בחי' גילוי רצון העליון, ולא היה אפשר להיות זה כ"א ע"י ההכנה תחלה להוליד הרצון לה' ע"י ההתבוננות, ועי"ז ישרה עליו הרצון העליון.

וזהו ענין: עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. וכמ"ש במ"א ע"פ צאינה וראינה כו'.

וזהו ענין: ספירת העומר. והיינו אחר שהניף את העומר לפני הוי', למעלה משם הוי' דז"א, דהיינו בבחי' בינה והוא מלמטה למעלה - אזי אח"כ ממשיכים מלמעלה למטה.

וזהו ענין: וספרתם לכם ממחרת השבת כו', דהיינו המשכת המקיפים דאימא, שנק': ממחרת השבת. כי מעלי שבתא - הוא בחי' מל'. ויומא דשבתא - הוא בחי' ז"א. וממחרת השבת היינו בחי' בינה שלמעלה מן השבת.

כמו ע"ד דוגמא הפי' הידוע במ"ש: בעבר הנהר, שהוא בחי' חכמה, שנק' עבר הנהר שלמעלה מן הנהר דבינה: ונהר יוצא מעדן. וכך הוא פי' וענין: ממחרת השבת, דהיינו בחי' בינה שהיא למעלה מבחי' זו"נ, שהם בחי' שבתא דלילא ושבתא דיומא.

והגם כי בינה נק' ג"כ שבת, אבל נק': שבת שבתון [כמ"ש הפרדס בעה"כ ערך שבת. וע' בזהר ח"ב ס"ג ב', פ"ח א'], ומבחי' בינה נמשכים המקיפים למל'.

וזהו פי': היום בגימ' א"ל הוי' [אל=31הוי'+26=57. יום עם הכולל=57] שהוא המשכת המקיפים לעומר, לבחי' המל' הנק' עומר.

וענין המקיפים יובן ע"ד מ"ש למעלה בענין המלאכים, שהם כלים מחמת גילוי אור א"ס עליהם יותר מכדי מדתן. דהיינו מחמת שהכלי שלהם קטנה מהכיל אור הגדול הזה, והוא הנעשה בחי' מקיף סובב עליהם. והמלאכים שכלי שלהם גדול יותר הם יכולים להכיל אור זה בבחי' פנימית. א"כ לפי ערך זה גם אם עליהם יהיה הארת אור גדול ונעלה מאד עד שגם הכלי שלהם לא תוכל להכילו, יהיה ג"כ בבחי' מקיף עליהם.

וכמ"כ בעבודת ה' יש ב' בחי' אהבה: הא', האהבה שהיא מוגבלת בנפש בבחי' פנימי'. ואהבה זו יש לה קץ ותכלה בזמן כמו שעה א' וכדומה.

אכן יש אהבה הב', שהוא מחמת ההתבוננות בגדולת ה' בעצמו* ובכבודו: כי אני הוי' לא שניתי כו' - שמחמת זה יתעורר בנפשו אהבה שלמעלה מן הכלי שלו. והוא הנק' בחי' מקיף שהוא בחי' שומר.

כי מאהבה ראשונה מאחר שיש לה הפסק א"כ אח"כ יוכל להתאוות לדברים גשמיים, מאחר שאין חבוש מתיר עצמו כו'. כי גם בזלעו"ז יש לעומת בחי' פנימי זה מנגד וסותר לזה.

אכן אהבה זו שלמעלה מהגבלה בכלי, הוא בחי' שומר. והוא ענין לבוש החשמל שמלביש לזו"נ משני צדדיהם בשביל שלא יינקו החיצונים.

וביאור הענין בעבודה הוא. כי הנה ענין המוחין שנכנסו בבחי' או"פ, הוא השכל וההתבוננות שנמשך מזה אהבה ותשוקה במדות שבלב. וזה יוכל להיות נפסק, שנפסק המדה ויוכל להיות התהוות והולדת מדות ורצונות זרים. רק השמירה ע"ז שלא יפול ממדריגתו, הוא ע"י מוחין עליונים יותר שלא נכנסו כלל במדות, רק מקיף על המדות ושומרם, שלא יהיה לו חפץ ורצון אחר בלתי לה' לבדו. והיינו ע"י ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה בהשגת מוחו ובינתו, מה שהלב קטן מהכיל התבוננות זו, ולא נכנס בגילוי הלב כו'.

[ותוכן ענין זה מבואר במ"א. ע"פ טוב לחסות בה' מבטוח באדם יעו"ש. ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה עיני כל אליך ישברו].

והיינו מ"ש: שבע שבתות תמימות תהיינה. דהיינו, שלהיות תספרו חמשים יום, בז' מדות דאימא חג"ת נהי"מ, ששם למעלה מבחי' כו', שאין שם מקום ליניקת החיצונים כלל, ונק' עלמא דחירות. וכמ"ש בזהר פ' תצוה קפ"ג א' ע"פ וקראתם דרור כו'. משא"כ בז"א: אברהם שיצא ממנו ישמעאל כו', שיש יניקה להחיצונים מפסולת המדות. וע"כ בבינה נק' שבע שבתות תמימות, שהם בבחי' שלימות שאין מהם יניקת החיצונים.

והנה ע"י המשכת המקיפים, יוכל להיות אח"כ בשבועות גילוי הארת רצון העליון במתן תורה, מבחי' כ"ע: אנכי הוי' כו'. והיינו מפני שבפסח היה בחי' עליות ז"א שנק' איש כו'. ואח"כ ע"י העומר הוא עליית המל', ואז יהיה בשבועות יחוד זו"נ, כתר א' לשתיהן. וז"ש: לרצונכם פי' לעשות בחי' רצון וכתר כו'.

[וזהו ענין המבואר בזהר פ' תצוה דקפ"ב סע"ב: ת"ח [תא חזי] כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו כו' כגוונא דא האי דרגא שארי לאתקדשא פי', ביום א' דפסח נתקדש ז"א, ע"י שנמשכו בו המוחין דאו"א, שזהו ענין קול דודי כו' מדלג על ההרים כו'. וכיון דאיהו אתקדש בעי לכפרה על ביתו, היינו להיות תיקון ועליית המל' ג"כ.

וזהו ע"י אתעדל"ת דישראל בספירת העומר מאכל בהמה כו'. ועי"ז נמשך ומתגלה אח"כ בחג השבועות בחי' הגבוה משניהם. והוא התגלות הכתר לשניהם.

וזהו מקפץ על הגבעות, קיפוץ בשתיים. והיינו ע"ד שנת' במ"א ע"פ זכר ונקבה בראם ויברך אותם, שע"י יחוד מ"ה וב"ן נמשך ומתגלה בחי' הגבוה משניהם. ע' מזה בביאור ע"פ חכלילי עינים מיין. ובפ' תצוה סד"ה ועשית בגדי קדש. ועד"ז יובן כאן]:

ג והנה להבין מ"ש בזהר בלק קפ"ח ב': דבחי' חטה הוא ג"כ רק בבחי' מל', כמש"ש: חטה ברתא דמתחטא לקמי אבוה כו', אבל חמינן בשבטים כולהו דלית בהו ח"ט, ובה אית ח"ט וקרינן חט"ה כו' ע"ש.

וזה לכאורה נגד מ"ש לעיל, דבחי': שעורה שעור ה' זהו מיכלא דההוא בהמה רבה שהוא בחי' מל' שם ב"ן. אבל חטה הוא מאכל אדם. והרי ממ"ש הזהר מבואר, דחטה הוא ג"כ בבחי' מל' שנק' בהמה. משא"כ בשבטים כולהו אין בהן אותיות ח"ט כו'?

ועוד צ"ל מ"ש למעלה, דשורש נה"א הוא מבחי' ז"א, ושרש נה"ב הוא מבחי' מל'. והרי מבואר בדוכתי טובא דמל' נק' אימא תתאה וכנס"י, שהיא שרש ומקור הנשמות נה"א?

אך הענין הוא, כי המל' מקבלת ה"ח וה"ג. ה"ח נמשכין לה מאבא וה"ג נמשכין לה מאימא. וב' בחי' אלו הם ג"כ בחי' פנימיות המל' וחיצוניות המל'. ושרש נש"י הוא מבחי' פנימי' דמל' המקבלת ה"ח הנ"ל אשר שרשן מאבא. וזהו בחי' חטה כמבואר בפע"ח בדרוש השבועות.

והענין ע"פ חסידות הוא מבואר במ"א ע"פ וספרתם לכם גבי חג השבועות: שהוא כענין אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום כו' - שהדעת ההוא שנתחדש בתינוק הוא ענין גילוי הדעת הנעלם שלמעלה מן הדעת המושג כו', רק שנתלבש בקטנות דעת התינוק.

וכך הוא המשכת ה"ח דאבא, שבחי' ח"ע הוא למעלה מההשגה, ונמשך ומתלבש בנש"י להיות ביטול הנפש כו'. וזהו ענין: אבא יסד ברתא.

[וע' בזהר ח"א קי"ב א', ובפ' אמור ק' ע"ב: מענין בת אבי, שמבואר מזה דהמשכת הנשמות מבחי' מל' הוא, כשמקבלת מבחי' אבא דוקא].

ושעורה שהיא בחיצוניות המל' - נת' לעיל, וית' עוד לקמן.

ומה שכתוב בזהר אשר בשבטים לא היו ב' אותיות ח"ט הנ"ל, היינו כי באמת ב' אותיות ח"ט הם מגבורות, והשבטים היו גבוהים מהם, רק אחר שנצטרף ה' לשני אותיות הנ"ל, היינו ה"ח דאבא - אז נמתקים ב' אותיות ח"ט הנ"ל ונק' חטה.

[ועמ"ש במ"א דהחילוק בין חמץ למצה זהו בין ח' לה"א].

וז"ש בזהר: כברתא דמתחטא לקמי אבוה ועביד לה רעותא - ר"ל שעושה לה אביה חסד, דהיינו המשכת ה"ח דאבא להמתיק אותיות ח"ט, הנ"ל וזהו דמתחטא כו'.

[ע"ד: והייתי אני ובני שלמה חטאים. וזהו: וחטאך בצדקה פרוק - כי הצדקה ממשיך ה"ח במל'].

והנה חטה הנ"ל הוא בבחי' מל', רק שהוא בפנימי' דמל', גבורות ממותקות מה"ח. ולכן אדם הראשון אשר נשמתו היה מאילנא דחיי היה גבוה מזה, דהיינו שהוא מז"א, שנק' אילנא דחיי. ולכן חטא דאדה"ר: עץ הדעת חטה היתה - כי חטה היה מדרגה שלמטה ממנו בחי' מלכות דאצי', שנק' עץ הדעת לגבי ז"א כו'.

[והפי', כי חטה היינו מה שהדעת נשפל ונמשך למטה בקטנות. וכענין מ"ש במ"א ע"פ: בשברי לכם מטה לחם כו'. וזה שייך בבחי' מל', ששם בירור בחי' חט ע"י ה"ח, משא"כ בז"א שהוא למעלה מבחי' זו.

אך לכאורה צ"ל, הרי הנשמות נולדים ע"י זיווג זו"נ דאצי', וא"כ יש בכל נשמה מחלק האם שהיא בחי' מל', והיינו בחי' חטה. וא"כ מדוע נק' זה חטא על אדה"ר שאכל חטה?

אך התירוץ ע"פ מ"ש בזהר תרומה דקס"ז ע"ב: אדם קדמאה אתצייר ואתגליף בלא נוקבא כו' ע"ש. דלכאורה הפי', דכמו שבגשמיות לא היה ילוד אשה כ"א יציר כפיו של הקב"ה, כך ג"כ נשמתו שרשה למעלה מבחי' יחוד זו"נ דאצילות. וא"כ לא היה בו מבחי' עה"ד ומבחי' חטה, כ"א למעלה מבחי' זו, היינו ח"ע כמו שהיא בעצמותה, ולכן היה חטא מה שאכל מבחי' חטה כו'. משא"כ כל הנשמות שאחריו, כמו שנולדו למטה ע"י דכר ונוק', כך שרש נשמתם מזיווג זו"נ. לכן שייך בהם בחי' חטה מאכל אדם כו' מצד שרשם מבחי' פנימי' דמל'. ומצד שרשם מז"א לא היה בשבטים אותיות ח"ט כו'.

אמנם בזהר ס"פ אמור דף ק"ד סע"א כ': ואדם מדכר ונוק' נפיק. ופי' הרמ"ז: שנשמת אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה נמשכה ג"כ מזיווג זו"נ דאצילות, רק שהוא בהיכלות דאו"א כו' ע"ש. וע' ברע"מ פ' קדושים דפ"ג סע"א, ומ"ש עליו בספר הגלגולים פרק י"ח, ובלק"ת ס"פ בראשית. ולפ"ז הפי' בזהר תרומה הנ"ל הוא באופן אחר. וע' מק"מ שם. וא"כ לכאורה הדרא קושיא לדוכתה?

אך באמת לק"מ, דהנה מבואר בזהר בראשית דל"ז סע"א ע"פ לא ידון רוחי באדם לעולם: ר' אחא אמר בההוא זמנא הוה ההוא נהרא דנגיד ונפיק אפיק רוחא מאילנא דחיי ואריק באילנא דשריא ביה מותא ואתמשכן רוחין בגווייהו דבני נשא יומין סגיאין. עד דסלקו בישין כו' כדין אסתלק רוחא עילאה מההוא אילנא בשעתא דפרחו נשמתין בבני נשא כו'.

וע"ש במק"מ: שמתחלה היה עיקר הנשמה מז"א וקצת מהמל'. וגם מז"א היינו מה שנמשך לו מא"א ע"י אימא עילאה, ולכך היו חיים הרבה, כי אריכו דיומין אינון מאריך. ואחר שחטאו היה בהפך, טיפת הנוק' מרובה על הדכורא, והיא נק' אילנא דמותא, לכך לא היו מאריכים ימים עכ"ד. ועיין בזהר ר"פ בשלח דמ"ד סע"ב.

וכיון שכן שאפילו בבני אדם ואחר חטא עה"ד עכ"ז היה אז עיקר הנשמה מז"א ומלמעלה מעלה כו'. כ"ש וק"ו באדה"ר עצמו שהיה יציר כפיו וקודם חטא עה"ד - שהיה עיקר הנשמה שמלמעלה מעלה מרובה על טיפת הנוק'. וכמ"ש בספר הגלגולים פי"ט שהיה לו נר"נ דאצי'. וגם נשמה לנשמה דאצי'. ולכן נק' זה חטא על אדה"ר מה שירד בבחי' חטה. ועמ"ש מזה עוד בביאור ענין קי"ס ד"ה הנה ים סוף].

ושעורה הוא בחי' חיצוניות שבמל', שהוא להחיות כל פרטי התחלקות נבראים מלאכים, שהוא ע"י ה"ג. ושרשן מה"ג דאימא.

[כי בינה מקננא בכורסייא, עולם הבריאה. וכן בחי' חיצוניות שבמל' שמתלבש בבי"ע, מקור קבלתה מה"ג דאימא]

והוא כמו עד"מ הדבור באדם נמשך ע"י ה' מוצאות אחה"ע מהגרון כו'. כי הקול הוא פשוט ונתצמצם ומתחלק בכ"ב אותיות ע"י ה"ג, ומקור המחלקן הוא המחשבה.

כמ"כ כל פרטי התחלקות צירופי אותיות דבר ה' בחי' מל' - הוא ע"י ה"ג, ושרשן מה"ג דאימא, בחי' מחשבה. וזהו ענין שעורה וכמש"ל.

ומשם ג"כ שרש נה"ב ששרשה מי"ב בקר. אבל הנה"א שרשה מפנימי' המל', ומז"א עצמו. וכמ"ש בזהר ויחי דף רמ"ה.

וזהו שבחי' מל' נק' לפעמים בהמה כנ"ל ולפעמים נק' אדם - שכשהיא באצי' נק' אדם, וכשיורדת בבריאה נק' בהמה. וכמ"ש ורוח הבהמה היורדת היא למטה כו'. והיינו ב' בחי' הנ"ל: חיצונית המל' ופנימי' המל'.

וענין ספי' העומר שהוא בירור נפש הבהמית - זהו תיקון ועליית בחי' שבמל' הנק' בהמה. ועי"ז אח"כ בחג השבועות נעשי' בבחי' אדם, שמתעלה באצילות בפנימי' המל'.

וזהו ענין: והקרבתם מנחה חדשה כו'. והמ"ד שנמשך עי"ז: זהו ענין מתן תורה כו', שהיא המשכת כתר וחכמה באותיות דבחי' חטה. והוא כענין יחוד וחיבור הטוב דעה"ד והתכללותו בעץ החיים למהוי אחד באחד.

(ועיין בזהר פ' אמור דף צ"ו ע"א. ועיין מ"ש בביאור ע"פ קול דודי כו'):

  1. 1 ויקרא כג, יא
  2. 2 אוכל הצאן
  3. 3 נוסח התפלה
  4. 4 סנהדרין לח, ב
  5. 5 תהלים ח, ה
  6. 6 [זח"א יח, ב]