וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות כו'.

הנה וספרתם הוא לשון בהירות, כמו: אבן ספיר. וכן ע"ס הוא לשון בהירות. וזהו: וספרתם לכם כו', היינו להמשיך ע"ס שיאירו לכם למטה.

(עיין בפרדס ש"ח פ"ב בשם ספר הבהיר: אמאי אקרי ספירות ע"ש: השמים מספרים כו'. ועיין בזהר תרומה קל"ו ב' מאי מספרים כו' דנהרין כו').

ולהבין זאת. הנה פסח הוא יציאת מצרים וחג השבועות הוא מ"ת. וקודם קבלת התורה היו צריכים לספור ז' שבועות שלימות ואח"כ היו יכולים לקבל התורה. (ועיין בזהר פ' אמור דף צ"ז).

כי הנה כתיב: והחיות רו"ש - שלמעלה הכל בבחי' רצוא ושוב. וכמ"כ פסח הוא בחי' רצוא ושבועות הוא בחי' שוב.

כי פסח הוא יצ"מ שהוא בחפזון, כמ"ש: ואכלתם אותו בחפזון. וכתיב: בחפזון יצאת כו', כי אז היה התגלות אלקות מלמעלה, כמאמר: עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם - בבחי' חפזון.

ולעתיד כתיב: כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כו', שלא יהיה בבחי' חפזון, אבל יצ"מ היה בחפזון כו'. (ועמ"ש מזה ברבות ס"פ בא, ובמכילתא פ' בא פרשה ז', וע"ש והובא ג"כ בילקוט פ' בא. וע' בסש"ב פל"א. ועמ"ש ס"פ וישב סד"ה כה אמר כו' ונתתי לך מהלכים. אבל לע"ל כשיתגלה בחי' סוכ"ע כו' שיהיה גם השוב בבחי' הליכה כמו הרצוא כו', ומ"ש סד"ה והיה מספר בני ישראל בענין שלעתיד תהיה מעלת אתעדל"ת גדולה וגבוה לאין קץ כו'. ומכ"ז יובן ענין כי לא בחפזון) והיינו בחי' רצוא ממטה למעלה.

משא"כ שבועות הוא בחי' שוב שהוא בחי' מ"ת, גילוי רצונו למטה. כמ"ש: וירד ה' על הר סיני, המשכה מלמעלה למטה.

והנה כתיב: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וכמארז"ל: בכל דור ודור כו'. שצ"ל בכל יום בחי' יצ"מ. והיינו בק"ש ואהבת כו', וחותם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי כו'. ובפרט מן ב"ש עד ק"ש הוא הכנה שיבוא לבחי' יצ"מ: ואהבת כו'.

והיינו, כשיתבונן איך שכל צבא השמים לך משתחוים, והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול כו', והחיות זעות מחיל כסא נושאות ומנושאות עם כסא, אלף אלפים ורבוא רבבן ישמשוניה, וכולם הם בבחי' ביטול תמיד.

וזהו: להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו - שהוא בחי' הדר מלכותו, שכולם בטלים לגבי' ממש. ונמשך להם הביטול ע"י שמשיגים: כי מלכותך מלכות כל עולמים.

פי' מלכותך, שחיות כל העולמות אינו אלא מבחי' מלכותך, הארת שמו בלבד. לא כמו שהנשמה מחיה את הגוף, שעצמיות חיות הנשמה מלובש בתוך הגוף ממש. אבל מהותו ועצמותו רם ומתנשא כו'. ואין שום דבר מלבישו כלל, היה הוה ויהיה בלי שינוי כלל, כמ"ש: אני ה' לא שניתי, אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא כו' -  בלי שום שינוי כלל. ואין שום דבר מכסה ומסתיר נגדו. אלא רק הארת שם כבוד מלכותו בלבד זהו חיות והתהוות כל העולמות.

וזהו: מלכותך מלכות כל עולמים, היינו שכל עולמים אף שהן אלף אלפים ורבוא רבבן, כמ"ש: היש מספר לגדודיו, ומן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה כו' - עכ"ז הם אין ערוך כלל לגבי אורו כו' שהוא בחי' א"ס ממש. וכנודע שאפילו אחד לגבי רבוא רבבן יש לו ערך שהוא חלק קטן ממנו. אבל רבוא רבבן לגבי בלי גבול בבחינת א"ס ממש - אין ערך כלל. וע"י שמשיגים את כל הנ"ל עי"ז הם בבחי' ביטול תמיד.

וע"י התבוננות כל הנ"ל בעומק הדעת, אזי ממילא יבא לבחי' רצוא בק"ש להיות: ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך - לצאת מן המצרים וגבולים, שכולם הם בבחי' גבול. כמו מהלך ת"ק שנה, הן בגשמיות הן ברוחניות - הוא בבחי' מצר וגבול המכסים ומסתירים להיות נראה ליש ודבר בפ"ע - רק לדבקה בו כו' שהוא בלי גבול בחי' א"ס ממש. וזהו נק' יצ"מ - לצאת מן המצרים וגבולים כנ"ל.

וזהו שבגלות מצרים נאמר בפרעה: לא ידעתי את ה' - ששם הוי"ה שהוא היה הוה ויהיה בלי שינוי לא ידעתי, רק שם אלקים המכסה ומסתיר להיות יש ודבר בפ"ע דוקא. וזהו: לא ידעתי את הוי', שהדעת הי' בבחינת גלות. וזהו שחותם בק"ש: אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי כו' - אני הוי' דוקא:

ב וזהו מארז"ל תפלות אבות תקנום. פי' אבות הם חג"ת שנמשך מהם אהוי"ר ורחמנות, שהם אברהם יצחק ויעקב. והיינו שכל התפלה היא בג' מיני פסוקים, היינו פסוקים של חסד שנעשה מהם בק"ש: ואהבת כו' - ע"י ההתבוננות כנ"ל, שהוא בחי' אברהם אוהבי להיות גילוי האהבה בנפש בחי' רצוא, ועי"ז אח"כ: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך ודברת בם כו'. 

ואף שבפ' שניה כתיב: ואספת דגנך - עכ"ז נעשה תורתן קבע ומלאכתן עראי. וזהו: כי האדם עץ השדה - שהוא כמו אילן הצומח בארץ שהעיקר הוא הפרי שעליו, עכ"ז יש גם קוצין ועלין וגוף האילן, והעיקר הוא רק הפירות כו'. כמ"כ האדם, העיקר הוא הפרי היינו תורה ומצות, כמארז"ל: מאי פרי מצות. וזהו ענין: תורתן קבע ושאר כל צרכי גופו הם כמו העלים לגבי הפרי. וזה נעשה הכל מבחי' ואהבת כו' - שהוא בחי' אברהם.

וכן יצחק, בחי' גבורה שנעשה מזה בחי' יראה בנפש: פחד יצחק.

ובחי' יעקב הוא בחי' רחמנות. דהיינו מי שלבו כלב האבן שאף שמתבונן בכל הנ"ל לא יבא לבחי' ואהבת שבק"ש מחמת שקשור מאד בהבלי העולם, להיות יש ודבר בפ"ע, ומחמת זה לבו כלב האבן - אזי העצה לזה הוא לעורר רחמים רבים על נפשו. וכמ"ש: ליעקב אשר פדה את אברהם. וזהו ע"י פסוקי רחמנות שבתפלה. והוא: המלך המרומם כו' ברחמיך הרבים רחם עלינו. אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל ולא נבוש לע"ו.

פי', כי הנה כתיב: כי לא יראני האדם וחי. וארז"ל: בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים. כי בחייהם שהנפש מלובש בגוף ומכסה ומסתיר עליו להיות נראה לו זה העולם ליש ודבר בפ"ע. אבל בצאת הנפש מהגוף אזי רואים שבאמת מהותו ועצמותו כו' היה הוה ויהיה בלי שום שינוי, ואין שום דבר יכול להלבישו כלל ולהסתירו, והיה מקח טעות לגמרי מה שהיה נראה לו העולם ליש ודבר בפ"ע. ואזי הבושה גדולה עד למאד על שכל מחשבותיו ומגמותיו היו בהבלי העולם ובעסקיו כאלו הוא דבר בפ"ע ממש והוא חוצפא והעזה גדולה כו'.

ולכן בקשתנו: ברחמיך הרבים רחם עלינו ותן בלבנו בינה - היינו להבין דבר מתוך דבר. היינו אף בעוד שהנשמה מלובש בגוף יבין וישכיל שבאמת הכל בטל בתכלית כמו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי ממש כנ"ל, ולא נבוש לע"ו. בכדי שלא יהיה אח"כ הבושה לעולם ועד. וזהו: ליעקב אשר פדה את אברהם [עיין בד"ה מה יפו פעמיך]:

ג והנה כל הנ"ל שהוא בחי' רצוא יצ"מ אינו אלא לנפש האלקית בלבד שהיא בבחי' גלות בתוך מצרים וגבולים המכסים כו'. וכמו שאמר פרעה: לא ידעתי את הוי' כו'. וכמ"ש: אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך כו' - שזהו שנאמר ליעקב שהוא הנפש האלקית בלבד. יו"ד עקב: יעקב חבל נחלתו, כי חלק הוי' עמו. כמ"ש: וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' - שישראל בלבד שהוא הנפש האלקית: כי ישראל עלה במחשבה: ישראל - לי ראש כו'. וישראל בלבד ראו אשר עשה הוי' כו'.

וכמ"כ בק"ש בחי' רצוא יצ"מ הנ"ל: ואהבת כו' אינו אלא לנפש האלהית בלבד, אבל נפש הבהמית מ"מ הוא רוצה לאכול כמעשה בהמה כו'. וכדי לקבל את התורה שהוא גילוי רצונו ית' כביכול למטה הוצרך להיות מקודם בחי' ביטול נפש הבהמית ג"כ. [ועמ"ש ע"פ אדם כי יקריב כו' תקריבו כו' ע"ש]. והיינו ע"י הנפת העומר וספה"ע. כמ"ש: והניף את העומר לפני הוי' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן.

כי הנה העומר הוא מן השעורים שהוא מאכל בהמה. וכמ"כ למעלה יש ג"כ בחי' בהמה, והוא המרכבה העליונה: פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל, כי חיה בכלל בהמה. כמ"ש על הים שעשה שלמה: עומד על שנים עשר בקר שלשה פונים צפונה כו' -שהיא המרכבה העליונה: והים עליהם מלמעלה שהיא בחי' ים העליון בחי' בהמה רבה, שם ב"ן גימטריא בהמה, שהוא שרש המרכבה דפני אריה כו', והמרכבה הנ"ל הוא שרש ומקור לכל הבהמות ונפש הבהמית שלמטה שנמשכים ממנה.

ושעורה שעור ה' - והיינו מברורים שלמטה שנבררים ונכללים בבחי' בהמה רבה הנ"ל, כמאמר: יוצר משרתים - שיש מלאכים שהם בטלים בכל יום ונבלעים ונכללים בבחי' בהמה רבה הנ"ל. כמו המאכל שעורים שנבלע בבהמה שלמטה וחוזרים ומתחדשים בכל יום כו'.

וזהו: יניפנו הכהן שהוא בחי' חסד העליון העלה את בחי' בהמה רבה הנ"ל [עיין בזהר פ' בלק דקפ"ח ע"ב] ע"י עומר שעורה, שעור ה' הנ"ל. לפני הוי' למעלה מהוי' כנודע. וזהו ממחרת השבת ולא ממחרת יו"ט, שהוא למעלה מבחי' שבת וד"ל.

ועי"ז אח"כ ע"י ספה"ע היו המשכות מקיפים מלמעלה למטה לעומר כו'. וזהו: היום יום א' לעומר - יום הוא בחי' חסד כמ"ש: יומם יצוה ה' חסדו. והיינו בחי' חסד עליון להמשיך מלמעלה מעלה לבחי' עומר כדי שיהיה ביטול הרצון מנפש הבהמית ג"כ דוקא.

וזהו: לרצונכם - כדי שיהיה ביטול הרצון שלכם ע"י המשכת המקיפים הנ"ל ע"י ספה"ע כו'.

וזהו: וספרתם לכם - היינו להמשיך הארת המקיפים הנ"ל, שהוא ממחרת השבת דוקא כנ"ל: לכם - למטה להפוך את נפש הבהמית ג"כ שיהיה ביטול רצונכם.

וזהו: מיום הביאכם את עומר - פי' מאותו יום שהניפו את העומר שהוא לפני הוי', אזי: וספרתם לכם - תמשיכו לכם ע"י ספה"ע שבע שבתות שהם מ"ט מדות. ואז היה יכול להיות אח"כ מתן תורה בשבועות שהוא גילוי רצונו ממש מלמעלה למטה שהוא למעלה מתפלה שהוא בחי' יצ"מ שהוא הרצוא כנ"ל: ואהבת בכל לבבך שעדיין אינו בבחי' ביטול בתכלית, כי יש מי שאוהב כו'.

משא"כ בלימוד התורה שהוא דבר ה' ממש בפיו. כמ"ש: ואשים דברי בפיך - דברי ממש. אני המשנה המדברת בפיך. וכמארז"ל: אלו ואלו דברי אלקים חיים כו' - שהם דברי אלקים ממש, גילוי רצונו ממש למטה.

וזהו: ודברת בם - בם ממש. והוא בחי' ובכל נפשך היינו לקשר מחשבה במחשבה כו'. (ועמ"ש סד"ה וארא אל אברהם).

אך הנה ארז"ל: כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו - שמאחר שהוא יש ודבר בפ"ע. אזי אף כשמדבר ד"ת אין זה דבר ה' כלל. ואין זה גילוי רצונו כלל, רק צריך להיות מקודם בחי' הרצוא יצ"מ ממטה למעלה כנ"ל. וע"י זה רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כי באתערותא דלתתא אתעדל"ע, ומעורר למעלה המשכת רצונו כביכול למטה.

אך שיתלבש בדברים גשמיים, כמו תרומות ומעשרות וקרבנות כו': ולאו אורחא דמלכא לאשתעי במלין דהדיוטא כו'. וע"ז היה צריך מקודם שיניף הכהן את העומר, שהוא שעורה שעור ה' מיכלא דבהמה רבה הנ"ל: לפני הוי' - למעלה מהוי' כנ"ל. ועי"ז אח"כ ע"י ספה"ע היה המשכת המקיפים למטה לעומר: וספרתם לכם כו' שבע שבתות כו'. והיה יכול להיות אח"כ מתן תורה בשבועות שהוא גילוי רצונו כביכול למטה באותיות התורה.

[ועיין בזהר פ' תצוה דף קפ"ב סע"ב: וכיון כו', ודף קפ"ג ע"א עד אפיק אורייתא כו', וע' לקמן]: