לבאר הדברים ע"פ ונקדשתי בתוך בני ישראל

בענין ג' כתות מלאכים. כת אחת אומרת קדוש. וזהו ענין השרפים.

וכת אחת אומרת קדוש קדוש כו'.

צריך להקדים מ"ש ברע"מ פ' אמור דצ"ג ע"א ע"פ זה דונקדשתי: קדש איהו סטר עלאה כו'. ומאי דאקרי קדוש כו' וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עילאה עד דאסתלק ו' רזא דשמים עלאין לעילא. כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי לעילא קדוש כו'.

ופי' בפע"ח שער הק"ש פ"ב גבי קדושה דיוצר אור, וז"ל: והנה ענין קדוש הוא כי תחלה עולה סוד ו' של תפארת לקבל הארה מחכמה הנקרא קדש ונעשה קדוש. ואח"כ מתפשט עד התפארת כו' ונעשה שם קדוש ב' וז"ש ברע"מ שם ואינון שמים תייבין לדוכתייהו כו'. ואח"כ מתפשט ביסוד ונעשה שם קדוש ג' כו' ומשם מתפשט במל'. עכ"ד. וכ"כ בשער חזרת העמידה רפ"ג.

וז"ש ברע"מ שם לבתר נחית ההוא נהירו עד דנטיל כולא חד צדיק עילאה דרגא יקירא לקדשא כולא לתתא.

וביאור הענין יובן בהקדים מ"ש בע"ח: שלצורך יחוד או"א צ"ל העלאת מ"ן במס"נ ממש בק"ש. ולצורך יחוד זו"נ סגי בהעלאת מ"ן ע"י התורה והמצות, שעי"ז ממשיכים יחוד זו"נ.

ולכן אפילו מי שתורתו אומנתו מפסיק לק"ש. וארז"ל: גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה כו'.

(ואע"ג שבלק"ת פ' בראשית איתא: דמצוה הוא שם הוי', ששני אותיות מ"צ דמצוה הם בא"ת ב"ש י"ה, דהיינו שע"י המצוה גורם גם יחוד או"א שהם י"ה?

אך מ"מ, הם אותיות מחולפות במ"צ להורות שאין זה גילוי גמור כמו ו"ה שבאו בלא חלופי אתוון במצוה.

אבל עיקר יחוד או"א שהם י"ה ממש - זהו הנמשך ע"י העלאת מ"ן דמס"נ באחד. וזהו ענין ק"ש.

וע' בפי' וענין חלופי אתוון בבינונים שער היחוד והאמונה פרק י"ב).

והטעם לזה הוא, מפני שמכיון שכבר נמשך האור וההמשכה של א"ס ב"ה בהכלים דאצי', וא"כ כבר באה ההמשכה וישנה בבחי' סדר ההשתלשלות, דהיינו כשנמשכה לאצילות לזו"נ, ורק שצריכים להמשיכה משם לבי"ע.

(אשר זהו ענין יחוד זו"נ, שע"י יחוד זה נמשך הולדת נשמות מאצילות לעולם הבריאה, כמ"ש בע"ח שער מ"ז שער סדר אבי"ע פד"ה).

לכן ע"י התורה והמצות ג"כ יכולים להמשיך המשכה זו, מאחר שכבר ישנה לההמשכה בכלים דזו"נ דאצילות, ע"כ ע"י התומ"צ שהם בחי' כלים ממשיכים המשכה זו שבכלים דזו"נ להיות נמשך בבי"ע.

(וגם עסק התורה צ"ל ג"כ בבחי' ביטול, להיות: ולא תחללו, שלא לעשות חלל והפסק ח"ו, דאל"כ גם תורה אין לו, אלא שעכ"ז הוא בבחי' כלי. אבל מסירת נפש - היינו לצאת מהכלי לגמרי. ולפיכך להמשיך היחוד דזו"נ שהוא המשכת האור שכבר מלובש בכלי - ממשיכים ע"י העלאת מ"ן דעסק התורה והמצות, שהן הן מבחי' ז"א ונוק'. שהתורה היא בז"א והמצות בנוק'.

ומ"מ כ' בבינונים ס"פ כ"ה, שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו, שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש כו'. ע"ש)

אבל כדי להמשיך יחוד או"א, שהוא המשכת אור חדש מה שלא נמשך עדיין בהכלים דאצילות כלל, כי אם שצריכים לעורר ולהמשיך אור חדש, והמשכה חדשה ממש מאור א"ס ב"ה, אשר זהו ענין יחוד או"א.

דאין הפי' שהתחלת ההמשכה מאו"א לבד, אלא כי או"א מקבלים מכתר, וכתר מעתיק, עד א"ס המאציל העליון. כי הוא לבדו יש בו כח לחדש תמיד, לפי שאין לו סוף. משא"כ בנאצלים כו'.

אלא שנק' ע"ש יחוד דאו"א, לפי כי בהיות האור עדיין למעלה מאו"א, הוא בחי' סתימו דכל סתימין, ונעלם מאד, וראשית הגילוי הוא בחכמה וממנה נמשך בבינה. וכמ"ש כ"ז בפע"ח שער הק"ש פי"א. ומבואר באריכות יותר בלק"ת פ' וירא.

(ועיין בזהר פ' בשלח דס"ג ע"ב ע"פ ממעמקים קראתיך: אמר רבי חזקיה כד עתיקא, סתימא דכל סתימין בעי לזמנא ברכאן לעלמין אשרי כולא ואכליל כולא בהאי עמיקא עילאה כו'. וע' במק"מ שם בשם האריז"ל.

וע' עוד בפ' ויגש דר"י ע"א: "ת"ח [תא חזי] בית פרעה כו'". ע"ש.

ועוי"ל הטעם שנקרא ע"ש יחוד דאו"א, מטעם שכשנמשך האור ומגיע בחו"ב זהו ההתקשרות והמשכת הסובב בממלא. ועמ"ש גבי פסח בענין ויוציאנו ה' אלקינו או"א שהלבישו כו'. ועמ"ש סד"ה שימני כחותם ע"ש)

ולכן כדי לעורר ולהמשיך מאור א"ס ממש, צ"ל העלאת מ"ן במס"נ, שעי"ז ממשיך מעיקרא דכולא המשכה חדשה. דאל"כ אינו יכול לעורר ולהמשיך מבחי' א"ס ממש. ולכן לעורר המשכה זו צ"ל העלאת מ"ן במס"נ ממש שעי"ז מעורר וממשיך מעצמות אור א"ס ב"ה, וממשיך משם המשכה חדשה, ע"י יחוד דאו"א.

(ועמ"ש בזה בד"ה מה יפו פעמיך בנעלים. ובביאור ע"פ הראיני את מראיך)

ויובן עוד ענין זה. ממ"ש במ"א בד"ה פתח אליהו. שמאצילות לבי"ע הגם שהאור נמשך ע"י פרסא, מ"מ נק' סדר ההשתלשלות. משא"כ מא"ס ב"ה לאצילות הוא שלא כסדר ההשתלשלות, רק ע"י צמצום ומקום פנוי. כי אין ערוך לך כו' חד לא בחושבן כו' ע"ש באריכות.

והנה באדם ג"כ יש בחי' השתלשלות ומה שלמעלה מהשתלשלות. דהיינו, כי מחכמה ולמטה הוא בחי' השתלשלות שכל ומדות ומחודומ"ע. לכן עי"ז ממשיכים ג"כ מסדר ההשתלשלות מאצילות לבי"ע.

אבל להיות המשכת אור חדש מא"ס ב"ה שהוא מלמעלה מסדר ההשתלשלות זה אינו כ"א ע"י העלאת מ"ן במס"נ דייקא. שהוא בנפש ג"כ מבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות, דהיינו למעלה מהשכל והטעם. והשכל לגבי למעלה מהשכל והחכמה, הוא שלא כסדר ההשתלשלות. כמ"ש: והחכמה מאין תמצא. ועמ"ש מזה סד"ה כי קרוב אליך הדבר.

והיינו בחי' יחידה שבנפש, שממנה נמשך הרצון לה' במס"נ. ולכן עי"ז דייקא מעורר וממשיך מלמעלה מסדר ההשתלשלות כו'

(וז"ש בפע"ח שער הק"ש פ"ה: דרוחין ונפשין של הצדיקים הם מ"ן ומ"ד דזו"נ. אך נשמה לנשמה ונשמה הם מ"ן ומ"ד דאו"א. ועיין מזה בשער היחודים פ"ח.

והיינו כי רוח ונפש זהו בחי' האור המלובש בכלי, וממשיכים עי"ז האור שכבר מלובש בכלים כנ"ל. אבל להמשיך יחוד או"א צ"ל העלאת מ"ן בבחי' מאדך בלי גבול, שהוא בחי' יחידה. וזהו ענין נשמה לנשמה. כנודע דהיינו שהיא למעלה מבחי' נשמות הכלים כו')

וזהו ענין קדוש הא', דפי' ברע"מ שהוא הסתלקות הוי"ו שהוא ז"א דאצילות בחכמה שנק' קדש. ועלייה זו, היינו שז"א עולה בבחי' מ"נ בכדי שעי"ז יהיה יחוד או"א, שבחינה זו נעשה ע"י המס"נ למטה. ולמעלה הוא ג"כ בחי' ביטול והתכללות ז"א למעלה.

(ועמ"ש מזה בביאור ע"פ שימני כחותם. בהפרש שבין עליות העולמות ובין עליות ז"א בבחי' עיבור במעי אימא, שעי"ז ממשיך מוחי' דגדלות כו'. ע"ש)

ועי"ז דייקא נמשך יחוד או"א. אשר החכמה נק' קדש והוא בחי' אין. והבינה נק' יש. והיחוד הוא שיומשך ויתהווה מאין ליש. והוא המשכת אור חדש.

ולאו דוקא בחו"ב דאצילות לבד, כ"א שרש המשכה זו הוא מלמעלה מאצילות, וגם בעולם העקודים שיומשך מחכמה לבינה כו'.

וזהו: ברוך אומר ועושה - אמירה היא בחכמה והעשייה בבינה, שהם ל"ב נתיבות ושבילין הנמשכים מחכמה לבינה, שהם ל"ב שמות אלקים שבמעשה בראשית.

וזהו: כולם בחכמה עשית - בבינה. והוא מפני שהחכמה נק' אין ובינה נק' יש. ולכך התלבשות אור א"ס הוא בחכמה דוקא, מפני שחכמה היא בחינת ביטול. וכמ"ש בסש"ב פל"ה בשם המגיד נ"ע.

והיינו שהחכמה הוא רק זה ההשגה עצמה שמשגת עוצם הביטול, איך דכולא קמיה כלא חשיב ממש, ואין עוד. ואיך דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. ולכך נק' החכמה: אמת. וכמ"ש מזה ע"פ ויכתוב משה את מוצאיהם כו'. אבל בחי' בינה שהוא בחי' ההשגה - נק' יש.

(וכמ"ש במ"א בענין מוחין דאבא ומוחין דאימא. שבחי' מוחין דאימא זהו מקור סדר ההשתלשלות מעילה לעילה, אבל מוחין דאבא הוא מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות. (עיין מזה בד"ה מצה זו כו'. ובד"ה ששים המה מלכות, גבי ומעין מבית ה' יצא))

וזהו שדוקא ע"י עליית הוי"ו שהוא בחי' שמים, ז"א דאצילות, לבחי' קדש שהוא חכמה, שהוא בבחינת ביטול ואין - עי"ז הוא ממשיך יחוד או"א. שיומשך המשכה חדשה מאור א"ס, ויתהוה ויומשך מאין ליש.

וזהו ענין: שרפים עומדים ממעל לו. והם כת אחת האומרת קדוש פ"א. דהיינו בחי' קדוש הא'. והיינו, שעבודתם הוא ליכלל וליבטל באור א"ס ב"ה. אשר למטה זהו נק' מס"נ.

ולכן: עומדים ממעל לו. פי' ל"ו, נק' המשכת האור שנמשכו כבר בכלים. שהוא בחי' הוי"ו דקדוש.

(וגם ו' פעמים ו' גימט' ל"ו. וכמ"ש במ"א בענין מי ברא אלה. דאלה היינו ששה מדות, כל א' כלול מששה - בגימטריא אלה)

אבל השרפים עומדים ממעל ל"ו, שהם גורמים גם באצי' עליית הוי"ו לבחי' קדש מה שלמעלה מבחי' ו'.

(וע"ד מ"ש במ"א בד"ה לך לך בענין: הוא עשנו ולו אנחנו ולא באל"ף ול"ו בוי"ו. וע"ד מ"ש באדר"ז דרצ"ב סע"ב ע"פ ולו נתכנו עלילות ע"ש. ועד"ז ועד בחילופי אתוון אחד, נמצא מה שבאחד זהו בחי' אלף רישא דאתוון. בחלופי אתוון זהו ו'. וזהו בחי' ועד. ולכן בחי' למס"נ באחד זהו ממעל לוי"ו דועד. כי ועד הוא יחו"ת משא"כ אחד יחו"ע כו').

(ובזה יובן מ"ש בירושלמי רפ"ט דברכות. עוביו של רקיע מהלך ת"ק שנה. טלפי החיות מהלך חמש מאות שנה וחמש עשרה - מנין ישרה [=515]. (הובא בתוספות פ"ב דחגיגה די"ג ע"א). דאינו מובן מהו ענין שהרגל הוא חמש עשרה דוקא, יותר מעובי הרקיעים, ושבין כל רקיע - שהכל מהלך ת"ק שנה?

והענין. כי ת"ק שנה נמשך מבחי' ה' מדות שבפסוק: לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, שהן עצמיות המדות, משא"כ בחי' מדה הששית, בחי': כי כל - הוא ההשפעה, שהוא כללות דחמשה מדות העצמיים. וכמ"ש בפע"ח שכ"ח ספ"א. ועמ"ש מזה בד"ה אתה הצבת כל גבולות ארץ.

ושמים הם אש ומים, היינו שנמשכו מבחי' מדות עליונות, לכן הם כל אחד ת"ק שנה כפי המדות העצמיים שמהם חוצבו.

אמנם עבודת המלאכים שהם בחי': עומדים ממעל לו. היינו להמשיך האור מיחוד או"א שלמעלה מבחי' המדות, כי בחכמה מלובש אור א"ס שלמעלה מעלה מבחי' מדות כו'. וע"כ נאמר: ורגליהם רגל ישרה, אשר מנין ישרה הוא בחי' י"ה יותר מבחי' ת"ק. והיינו לפי שממשיכים מבחי' י"ה בהמדות, שהם בחי' ת"ק שנה. שלהיות מקור ההתחדשות מאין ליש הוא מבחי' י"ה. וכמ"ש: כי ביה ה' צור עולמים כו'.

ועד"ז יובן ענין ט"ו ווין שבאמת ויציב, שהם נגד ט"ו שיר המעלות, שהוא ג"כ להמשיך מבחי' י"ה בבחי' ו"ה.

(ועמ"ש בד"ה ראה אנכי נותן בענין יהא שמיה רבא מברך כו')):

 

ב וענין הקדוש הב', דפי' ברע"מ: ולבתר נהיר ההוא נהירו עילאה על כורסיא, דאיהו שמים. ואינון שמים תייבין לדוכתייהו ומתיישבין ביה בההוא נהירו וכדין אקרי קדוש. היינו מה שאח"כ נמשך מחו"ב לז"א, והוא ענין שתפארת דאימא נעשה כתר לז"א.

פי', שע"י עליות הוי"ו דקדוש בקדש, שהוא למטה מבחי' העלאת מ"ן במס"נ, שעי"ז נעשה יחוד או"א כנ"ל, ואז נעשה מזה אח"כ להיות ת"ת דאימא כתר לז"א. וזהו הקדוש הב', והמשכה זו הוא ע"י עסק התורה. 

ועיין בע"ח שכ"ב פ"ג, דנשמת הכתר דז"א הוא מתפארת דאבא. וזהו שע"י יחוד או"א דייקא נמשך הכתר לז"א.

וביאור הדבר הוא, כי הנה א"ס ב"ה כשמו כן הוא, אין לו תחלה ואין לו תכלה. וכל העולמות נאצלו ונבראו במחשבה א' לבד. וזהו ענין: צופה ומביט עד סוף כל הדורות. והיינו בסקירה אחת.

ולזאת צמצום עצום הוא להיות מצמצם א"ע כביכול במחשבה האחת. ובתחלת הבריאה היה זה מעצמו: כי חפץ חסד הוא. אבל עתה צ"ל אתעדל"ת להעלות מ"ן להמשיך לו יתברך רצון. שיהיה רוצה לצמצם א"ע להחיות העולמות.

וזהו ענין שממשיכים להיות הכתר לז"א, שהכתר היינו רצון, והוא המשכת הרצון להיות בחי' ז"א דאצילות.

כי באמת גם בחינת אצילות, הוא בחי' צמצום אצלו ית'. כי אצילות היינו מלשון: ויאצל מן הרוח. שהוא בחי' הארה והתגלות ממנו ית'. ואצל המקבלים נקרא בחינת אצילות גילוי מן ההעלם. שהוא יתברך אינו מושג, והוא הנעלם, טמירא דכל טמירין. ואצילות הוא מה שנמשך בבחינת גילוי.

אבל אצלו ית' הוא להיפך, שקמיה יתברך אין נעלם. ולהיות בחי' אצילות שהוא הגילוי לגבי המקבלים, צ"ל ע"י צמצום עצום. א"כ אצילות זה נקרא העלם אצלו יתברך, דהיינו שעיקר האור הוא בבחינת העלם ולא נגלה כלל בהאצילות כו'. א"כ מה שאצלנו נקרא גילוי, אצלו יתברך נקרא בחינת העלם.

וכמאמר הזהר: דכתר עליון אע"ג דאיהו אור צח, אוכם הוא קדם עילת העילות. דהיינו שהאור והגילוי דכתר נקרא חשך והעלם לגבי א"ס ב"ה.

(ועמ"ש מזה ע"פ שחורה אני אש שחורה)

ונודע דהכתר נקרא אצילות שבאצי', והיינו שמה שאצל הע"ס נק' אצילות וגילוי, זהו באמת בחינת העלם אצלו ית' מטעם הנ"ל, שלהיות גילוי זה הוא ע"י העלם עיקר האור כו'.

ועד"ז ארז"ל: צמצם שכינתו בין שני בדי הארון. דלכאורה אינו מובן מהו הפי' צמצם שכינתו בין שני בדי הארון. הלא: לית אתר פנוי מיני' ומלא כל הארץ כבודו, את השמים ואת הארץ אני מלא?

ופי' המגיד נ"ע, כי הנה בכל העולם, עם היותו מלא כל הארץ, הוא בבחי' העלם מהעולם, שלכן נקרא סתימו דכל סתימין. רק בין בדי הארון היה אורו יתברך מתגלה בבחינת גילוי.

אך זה הגילוי גופא הוא בחינת צמצום אצלו יתברך. שהוא יתברך בעצמו הוא סתימו דכל סתימין, ואי אפשר להתגלות רק הארה בעלמא, לכך כל בחינת גילוי הוא בחינת צמצום אצלו יתברך.

וקצת משל ע"ז, כמו עד"מ כשהרב מעמיק מאד באיזו שכל עמוק מאד, וכל שכלו ומחשבתו בעמקות השכל ההוא. ובעת טרדתו בעמקות מחשבתו מדבר אותו בדבור ג"כ.

הנה אצל הרב הארת השכל שיצא בדבור ממנו הוא כלא חשיב לגבי עיקר עמקות השכל שבמחשבתו, שלא נמשך ונתגלה כלל בדבור.

אבל לגבי התלמיד השומע, אזי הדבור של הרב הוא אצלו הגלוי, והמחשבה של הרב הוא ההעלם. ואצל הרב הוא להפך שזה הגלוי הוא העלם כו'.

ומכ"ז מובן, מה שצריכים להמשיך מתפארת דאימא להיות כתר לז"א. כי הנה ז"א הוא המדות דאצילות כשמלובשים האורות בכלים, ונק' חג"ת שהם בחי' סדר הנהגת העולמות. וזהו צמצום אצלו ית', דלאו מכל אלין מדות איהו כלל. ועל כן צריכים להמשיך לו רצון שירצה בזה הצמצום, שהוא הגילוי שבמדות דאצילות שבהם התנהגות העולמות.

וזהו ענין הכתר דז"א שהוא בחי' רצון שממשיכים מתפארת דאימא. כי אימא נק' א"ס בערך ז"א. ע' בע"ח שכ"ה דרוש ה'. וגם שהתגלות עתיק שהוא א"ס הוא בבינה.

וזהו ענין הקדוש השני. והוא נמשך ע"י עסק התורה דמחו"ב נפקת.

אך היינו אחר העלאת מ"ן דקדוש הא' למס"נ באחד, שעי"ז ממשיכים יחוד דאו"א שהוא המשכת אור חדש מהמאציל העליון כו', ואזי אח"כ קדוש הב' הוא מה שנמשך מאו"א הכתר לז"א כנ"ל.

(ופי' מ"ש ברע"מ: נהיר ההוא נהירו עילאה על כורסיא דאיהו שמים, יובן ממ"ש במ"א בד"ה השמים כסאי. שהשמים היא התורה כמו שנתלבשה במדות חו"ג, ולהיות התהוות התורה בבחי' שמים, שהתורה קדמה אלפים שנה לעולם, דהיינו בחי' אאלפך חכמה אאלפך בינה, שלמעלה מבחי' עולם ומבחי' שמים - הנה זהו נק' בחי' כסאי, שהוא בחי' ישיבה והשפלה, והיינו ע"י אתעדל"ת כו'. ע"ש.

וז"ש הרע"מ ולבתר נהיר ההוא נהירו עילאה על כורסיא דאיהו שמים. כורסיא דייקא, כמ"ש: השמים כסאי כנ"ל. והיינו מה שנמשך מאו"א הכתר לז"א הנק' שמים, והיינו ע"י עסק התורה):

ג והקדוש הג' הוא כשיורד ונמשך עוד למטה, לדרגא דצדיק, שהוא סופא דכל דרגין, שהוא בחי' יסוד. וזה נעשה ע"י קיום המצות מעשיות.

כי פי': צדיק, זהו ע"ד מ"ש באברהם: ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה כו', שהצדקה היא להחיות רוח שפלים. וגם כל המצות נק' צדקה. וכמ"ש: וצדקה תהיה לנו כי נשמור כו'.

וכך למעלה, המשכת האור לדרגא דצדיק, שממנו נמשך במל' מקור דבי"ע - זהו ע"י המצות מעשיות.

וביאור הדבר, יובן בהקדים להבין ההפרש בין עסק התורה לקיום המצות. דהנה, הגם שהתורה אינה רק פירוש על המצות להורות איך תיעשה המצוה, א"כ העיקר הוא המעשה. וכן ארז"ל: לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וגם, מה שנמנו וגמרו תלמוד גדול, היינו משום שמביא לידי מעשה.

(ועמ"ש ע"פ ועתה יגדל נא בפ' שלח, שלכך נקראת התורה לבושיה. שנק' לבוש לגבי המצוה ורצון העליון עצמו. וכמ"ש הרמ"ז פ' במדבר דקי"ח ע"א: דאבא הוא מלבוש הפנימי של אריך כו'. ועמ"ש עוד בד"ה אני דפ' ציצית גבי שער בימין ושער בשמאל).

אעפ"כ התורה שהיא בחי' חכמה היא נעלה מהמצות, שממשכת מבחי' הפנימית שהוא התגלות חכמה עילאה ממש. ומעשה המצות ממשיכים רק מחיצוניות הכתר.

(ועמ"ש ע"פ וידבר דעשרת הדברות)

ולכן ע"י עסק התורה ממשיכים הכתר לז"א. דאורייתא מחכמה נפקת, ועיקר לימוד התורה הוא להבינה על בוריה, נמצא הוא המשכת החכמה בבינה, ומתפארת דבינה נעשה כתר לז"א.

וע"י המצות מעשיות ממשיכים שיהיה כתר לנוק', שהוא לבחי' מל' מקור דבי"ע. וז"ש ברע"מ שם: לקדשא כולא לתתא.

נמצא, ההמשכה שע"י התורה היא פנימית, שהוא המשכת הכתר והרצון בבחי' אצילות, וע"י המצות שנמשך הכתר לנוק' מקור דבי"ע, זהו ההמשכה בחיצוניות.

אך הנה מבואר במ"א, שכל בחינה ומדרגה שהיא נשפלת למטה יותר שרשה גבוה ונעלה יותר.

(ועמ"ש ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות מענין דצח"מ שהם עד"ז)

וגם שכל בחינה ומדרגה הנעלה יותר יכולה לישפל ולירד למטה יותר. ע"ד: ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו'.

וכמ"כ כאן בענין המצות מעשיות. כי הנה המצות הם הכל בדברים גשמיים: ציצית מצמר גשמי וכן קלף התפילין. והיינו, לפי ששרשם גבוה מאד נעלה יותר מהחכמה. ולכן התורה דמחכמה נפקת לא נשפלה כ"כ למטה כמו המצות.

(וע' באג"ה איהו וחיוהי שהוא כחותם המתהפך כו').

והיינו, כי מעשה המצות הם נשפלו בדברים שתחת ממשלת ק"נ, שהוא משבירת הכלים שנפלו בק"נ. שהיו קודם השבירה במדרגה גבוה מאד נעלה. דהיינו מעולם התהו שהוא בחי' נקודים שלמעלה מהאצילות שהוא בחי' ברודים כו'. ולכן האדם מקבל חיות וניזון מצומח וחי. ואין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן. וכן אכילת מצה מיכלא דמהימנותא.

ואף אותן שנשמותיהם הם מאצילות ממש, ואפילו משרע"ה היו צריכים ג"כ לאכול מצה. והוא מפני שהאמונה הנמשכת מאכילת המצה שהיא מיכלא דמהימנותא, היא מלמעלה מבחי' אצילות, והיינו לפי ששרשה הוא מעולם התהו כו'.

אך עתה לאחר השבירה הם רחוקים מאור א"ס ב"ה, שנפלו בשבירה בק"נ. אבל כשהם מתבררים ע"י שם מ"ה המבררן, שהוא בחי' ח"ע, כי בחכמה אתברירו. והוא ע"י בחי' קדוש הא', שהוא בחי' עליית הו' בקדש העליון לצורך יחוד או"א.

ועי"ז שמתבררים הם מתעלים למקורם, ושרשם שם ס"ג שלמעלה ממ"ה ואז הם נעלים מאצילות, שאז מתקרבים לאור א"ס ב"ה. ולכן ע"י עליית מ"ן הנ"ל ממשיכים היחוד דאו"א, שמקור ההמשכה מהמאציל העליון למעלה מעלה מהחכמה.

ועמ"ש בביאור ע"פ ואהיה אצלו אמון בפי' ממושבותיכם תביאו כו' שזהו ענין ק"ש יחוד או"א, שנמשך דייקא ע"י ביטול היש, בירור הרפ"ח ניצוצין כו'.

וזהו מ"ש בע"ח: שהמשכת הכתר לע"ס דתיקון, הוא ג"כ מבירורים דעולם דתהו, עתיק דתיקון לקח ה' ראשונות דכתר דב"ן כו'. דהיינו שדוקא מהבירורים של הרפ"ח ניצוצים שבשבירה יכולים להמשיך הכתר לי"ס דתיקון.

והיינו מטעם הנ"ל, שלאחר שמתבררים אז הם מתקרבים לשרשם שמעולם התהו בחי' נקודים, שהוא למעלה מבחי' התיקון שהוא בחי' ברודים. לכך בהם ועל ידם נמשך הכתר דתיקון.

(ועמ"ש מזה בביאור ע"פ וידבר דראשי המטות):

ד ונחזור לענינינו בענין מעלת המצות מעשיות, דהיינו שלפי שהם נעשים בדבר שנפל תחת ממשלת ק"נ שהם משבה"כ, כמו קלף התפילין וצמר דציצית וכן כולם. והם הם בירור והעלאת מהות הדבר עצמו שנפל בשבירה. לכך הם דוקא ממשיכים הכתר לנוק', שהיא מל' דאצילות מקור דבי"ע, שזהו ענין המשכת הרצון להחיות רוח שפלים, דהיינו להשפעת האור והחיות בבי"ע.

וזהו צמצום גדול יותר מהמשכת הכתר לז"א שאינו עדיין מקור דבי"ע ממש. ולכן צריכים להמשיך כתר ורצון זה ממקום גבוה ונעלה יותר. וכמו שנזכר למעלה דדוקא כל דבר גבוה ונעלה יותר יכול לישפל ולירד למטה יותר.

(ועמ"ש בד"ה ועשית בגדי קדש. ובביאור ע"פ יונתי בענין רעיתי יפתי)

ולכן המשכת כתר לנוק' זהו דייקא ע"י המצות מעשיות, שהם בירור מהות הדבר שנפל בשבה"כ, ששרשן גבוה מאד, מס"ג שלמעלה מאצילות. ע"כ ע"י בירור והעלאה זו מעוררים למעלה מעלה, ומשם דייקא נמשך להיות הגלוי למטה במקור דבי"ע כו'.

ועמ"ש מזה בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות, שהיא כמשל האבוקה שמאירה למרחוק כו', ומאחר שמאיר למרחוק מוכרח שבמקומו הוא אור גדול מאד כו'. כך לפי ששרש המצות למעלה מעלה, ע"כ נמשך על ידם האור למרחוק, והוא להיות המשכת הכתר למל' שהיא מקור דבי"ע.

וזהו ענין הקדוש השלישי. שמבואר ברע"מ: שנתפשט ונמשך יותר למטה לדרגא דצדיק לקדשא כולא לתתא, שהוא להיות המשכת הכתר לנוק', שמתפארת דז"א נעשה כתר לנוק'. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ ויקח קרח.

וזהו: ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. פי' כבוד הוא בחי' כתר. כמ"ש: כבוד חכמים ינחלו. שהחכמים הם ינחלו את הכבוד שהוא למעלה מן החכמה שהוא בחי' כתר.

וכמו ההפרש בין אנכי לאני, שאני הוא בבחי' מל'. ואנכי שהוא ג"כ כפי' אני, אלא שהוא בבחי' כבוד והתנשאות. ולכן הוא בבחי' כתר.

וע"ז מורה תוספת הכף שבאנכי שהיא ראש תיבת כתר ותיבת כבוד. ועמ"ש מזה סד"ה זאת חנוכת המזבח.

אך פי': ולכבודי בראתיו יצרתיו כו' רומז על המשכת הכתר לנוק' שהיא מקור דבריאה יצירה עשייה ונמשך ע"י מצות מעשיות.

וזהו: פזר נתן לאביונים כו' קרנו תרום בכבוד. פי' שהמל' דאצילות נקראת קרן, ע"ש שהיא התחברות אצי' עם הבריאה. וזהו עד"מ כמו קרן זויות שהוא התחברות ב' הכתלים. וכמ"ש במ"א. ועיין מזה בזהר פ' במדבר דק"ך ע"א.

ופי': קרנו תרום בכבוד - היינו רוממות המל'. כמ"ש: ארוממך אלקי המלך. והיינו בכבוד שהוא הכתר. וזהו הנמשך ע"י: פזר נתן לאביונים - שהוא הצדקה שהיא כללות המצות כנודע.

ועיין בזהר פ' בהעלותך דף קנ"ד ריש ע"א מענין קרנו תרום כו'. וברע"מ פ' פנחס דרנ"ה ע"ב כתר עליון כו' כבוד עילאה כו'. ועמ"ש עוד בפי': ולכבודי בראתיו כו' אף עשיתיו, בביאור ע"פ מי מנה כו' ומספר כו'.

אבל התורה שהיא החכמה המברר את מעשה המצות. אבל אין בה מהות הרפ"ח הניצוצים עצמן המתבררים משבירת הכלים, שזהו דייקא ע"י מצות מעשיות כנ"ל. אלא דעקימת שפתיו מה שקורא ושונה נמי הוה מעשה. והוא ג"כ בירורי רפ"ח כו'. אבל מ"מ עיקר מהות העלאת הרפ"ח ניצוצין הוא ע"י מעשה. לכך ע"י התורה הוא המשכת הכתר לז"א.

וזהו: קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה. שע"י עסק התורה קוראים וממשיכים את הכתר לז"א דאצילות. אבל כדי להיות נמשך הכתר למל' זהו דוקא ע"י המצות מעשיות מטעם הנ"ל.

ועוד, כי זו"נ הן בחי' יצירה ועשייה שבאצילות. והנה בי"ע הם מודומ"ע, וע"כ ע"י עסק התורה שהיא בחי' דבור - ממשיכים הכתר לז"א שהוא יצירה שבאצילות. אבל שיהיה המשכת הכתר בבחינת עשייה שבאצי', שהיא המל' - זהו דייקא ע"י המצות מעשיות.

ועיין מ"ש בפ' שלח ע"פ: טובה הארץ מאד מאד. וע"פ: ועתה יגדל נא, שלכך ע"י התורה נמשך האור בג"ע העליון וע"י המצות נמשך בג"ע התחתון כו' ע"ש.

אך מ"מ המשכה זו שע"י התורה היא בחי' פנימית. ועל זה אמרו: כל חפצים לא ישוו בה כו'. וכמ"ש במ"א:

ה ובזה יובן מארז"ל: כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א כו'. והיינו שצריך להיות המשכת הרצון בקיום והשתלשלות העולמות. כי הרצון פשוט שעלה ברצונו לברוא את העולם. זה היה אותו הפעם בתורת נדבה בלתי העלאת מ"ן. אבל אחר בריאת האדם צ"ל לעבדה ולשמרה, להעלות מ"ן להמשיך הרצון. והיינו ע"י התורה והמצות, שעי"ז ממשיכים ב' כתרים לז"א ולנוקבא, שהוא בחי' הרצון להיות עולם האצילות ובי"ע כו'.

וזהו: א"ת בניך אלא בוניך, שעוסקים בבנינו של עולם. וזהו ג"כ ענין העסק בתורה שבכתב ושבע"פ בליל שבועות, שממשיכים הכתר לזו"נ כמ"ש בפע"ח.

והוא עד"מ העטרה והכתר שעושין למלך ב"ו מזהב ואבנים טובות, שיש בה שני דברים: הא', עצם וגוף הזהב ואבנים טובות. הב', מה שמתקנים אותם להיות נקבעים בציור והידור היותר נאות בהכתר והעטרה.

וכמו כן יובן על דרך משל זה למעלה, אשר בהמשכת הכתר יש ג"כ ב' בחינות דהיינו תורה ומצות. כי ע"י המצות נעשה בירורי רפ"ח ניצוצים, שנמשלו לעצם האבנים טובות, שיקרותן הוא לפי שהוא דבר הפלא, שהאבן שהוא דומם יהיה מאיר. כך הוא ענין בירור הרפ"ח ניצוצים מק"נ שנפלו מאד למטה, וע"י הבירור מאירים מאד ע"י שרשן הנעלה.

אך עכ"ז, כדי שיעלו להיות בבחי' כתר - זהו דייקא ע"י התורה שהיא בחי' חכמה איך ומה יהיה בירורם ועלייתם, כי בחכמה אתברירו.

וזהו שבכל ימי הספירה הוא בירור רפ"ח ניצוצים. כנודע מענין עומר שעורים מאכל בהמה שם ב"ן כו', ואח"כ בליל שבועות עוסקים בתשב"כ ותשבע"פ, שבאמרו שכך כשר ואם לא כן פסול. וכן בטהור וטמא אסור ומותר חייב וזכאי כו' - דהיינו שבאופן זה דייקא יעלו הניצוצים, ולא באופן אחר - זהו ענין ציור הכתר והעטרה עד"מ. והיינו ע"י התורה כו'.

אך היסוד והשרש לכ"ז, הוא הקדוש הא', שהוא בחי' השרפים, שהוא בחינת העלאת מ"ן במס"נ בק"ש. שעי"ז הוא עליית הו' דקדוש, שהוא ז"א דאצילות, בקדש שהוא ח"ע, לייחד מוחין דאו"א. ובחכמה דייקא אתברירו. נמצא עי"ז דייקא עיקר שלימות בירור הרפ"ח ניצוצים, ואז יכולים להמשיך מהם ועל ידם הכתר לע"ס דתיקון.

וכאשר למטה מעלים מ"ן במס"נ, כמ"כ נעשה למעלה שמתעלה הוא"ו דקדוש בקדש להמשיך יחוד העליון דאו"א.

וכן להפך מלמעלה למטה שכשמתעלה למעלה הו' בקדש כו' כמ"כ נעשה למטה כו'. וכמ"ש בביאור ע"פ ואהיה אצלו אמון בענין יעקב חבל נחלתו כו'. (ועמ"ש סד"ה שה"ש):

ו והנה עפ"ז י"ל פי' הפסוק: צאינה וראינה כו' בעטרה שעטרה לו אמו. והוא ע"ד מ"ש במדרש פ' קדושים ס"פ כ"ד בענין ג"פ קדוש. משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך. מה עשה המלך, הניח בראשו אחת ושתים בראש בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה שלש קדושות, ואומרים: קדוש קדוש קדוש. מה הקב"ה עושה - נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. הה"ד: כי קדוש אני והתקדשתם והייתם קדושים עכ"ל.

פי', העטרה הא' שהקב"ה נותן בראשו הוא בחי' המשכת הכתר עליון דאצילות שלמעלה גם מהחכמה עילאה הנקרא ראשו עד"מ. ונק' כתר זה רעוא דכל רעוין. והוא נמשך ע"י קדוש א' דהשרפים, שהוא בחי' למס"נ באחד, שעי"ז ממשיכים יחוד או"א.

אשר המשכה זו הוא ממקורא דכולא ממש, ומשם נמשך במוחין דאו"א, וזהו ענין נותן בראשו אחת. 

והשתים שנותן בראשן של ישראל - היינו המשכת הב' כתרים לזו"נ שנמשכים ע"י התורה והמצות כנ"ל.

ועיין בפי' הרמ"ז בזהר ר"פ שלח דקנ"ט ע"א גבי תלת עלמין אית ליה לקב"ה, מה שפי' שם בענין ג' פעמים קדוש. והוא קרוב למשנ"ת כאן.

והנה מבואר במ"א דמה שכנס"י נק': אמי זהו ע"י מס"נ באחד, שמשם מקור התורה, ועי"ז הוא ממשיך גילוי התורה. ולכן נק' אמי אם הבנים שהיא היא המוליד הגילוי כו'. ולכן נאמר בעטרה שעטרה לו אמו פי' שעטרה לו היינו העטרה האחת שנותן בראשו.

וע"ז אמר הפייט: יוקדש באחת משלש קדושות, היא האחת המיוחדת שנמשך מבחי' כשנק' כנס"י אמי כנ"ל. וע"ש הב' עטרות שנותן בראשן של ישראל דהיינו ע"י המצות והתורה נק' בתי ואחותי. וכמ"ש במ"א ע"פ רני ושמחי בת כו'.

ולכן נאמר על עטרה זו שנותן בראשו: צאינה וראינה. פי' צאינה מהכלי והגבול, בבחינת בכל מאדך בלי גבול. וע"ד מה שנת' במ"א בביאור ענין שם מ"ב שבפ' ראשונה דק"ש שעי"ז ממשיכים עטרה זו כו' כנ"ל.

וגם כמ"ש במ"א דפי' צאינה היינו מן הלבושים שהנשמה מלובשת בג"ע, כי היא למעלה מכח החכמה וההשגה כו' ע"ש: