ביאור מעט על פסוק ואכלתם אכול כו'.
להבין איך נוני ימא, שהם הנשמות שנמשכו מיחוד או"א דאצילות, איך יחשבו לבחי' בהמות נגד נשמות החדשות דלעתיד?
והענין, כמבואר במ"א בביאור ע"פ ואלה המשפטים בענין פי': וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה. בהמה בגימטריא ב"ן - נשמות דבריאה. אדם מ"ה - נשמות דאצילות. כי אצילות הוא בחי': אדם אדמה לעליון, שאינו רק מהעלם אל הגילוי. אצילות הוא מלשון: ויאצל כו'. משא"כ בבריאה התחדשות יש מאין.
(ועיין מ"ש בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות, בד"ה להבין ההפרש היינו בבחי' הקו והחוט כו' והיא ראשית הגילוי בחכמה כו' ע"ש).
והנה באצילות עצמו יש ג"כ ד' בחי' אבי"ע, כמבואר לקמן בביאור ע"פ מי מנה כו' רובע ישראל. והיינו, בחי' נר"נ דאצילות - הם בי"ע דאצילות. ועמ"ש בביאור ע"פ ועתה יגדל נא. והם: בינה ז"א ומל'. וחיה יחידה נק': אצילות שבאצילות. ועיין בע"ח שמ"א פ"ז, ובהרמ"ז ר"פ קרח בדף קע"ו ע"ב ד"ה חסר יו"ד.
והנה איתא בגלגולים פי"ט: שאדה"ר קודם החטא היה לו נשמה לנשמה מאצילות כו'. וע"ש פרק א'. והיינו בחי' אצילות שבאצילות.
וזהו ענין: אדם בארח אצילות דלעילא הנזכר בזח"ב ר"פ משפטים דצ"ד סע"ב: זכה יתיר יהבין ליה הוי' בשלימו כו' דאיהו אדם בארח אצילות דלעילא וכו' ועליה אתמר ורדו בדגת הים כו'. וכן איתא עוד ברע"מ בהשמטות שבזהר סוף חלק א' סי' נ' גבי משה: מ"ה דידך - צלותא דשבת, דאתמר ביה: ורדו בדגת הים ובעוף השמים כו'. והיינו כי מ"ה הוא בחי' אדם בארח אצילות דלעילא. וכמ"ש: מלגאו איהו שם מ"ה דאיהו ארח אצילות.
וג' המדרגות שבתחלה - הם בי"ע דאצילות. כי בת ובן - הם נפש ורוח דאצילות מזו"נ דאצילות. ונשמתא - מסט' דאו"א, היינו נשמה דאצילות, שנמשך מיחוד או"א. וזהו ענין נוני ימא הנ"ל. וכן פי' באשל אברהם פ' חיי שרה. וכן משמע בקרא [לברר הפי'] הפי' בע"ח שער מ"נ ומ"ד דרוש ד' אע"פ שהרמ"ז והמק"מ פי' בע"א.
וזהו מ"ש פ' בראשית בד"ה הן האדם היה כאחד ממנו: שאדה"ר היה הגבה למעלה גם מרשב"י בערך אחר ממש כו'. כי הרי אפילו הנשמות הגבוהות מאד שמיחוד או"א דאצילות, שזהו נשמה דאצילות הוא כערך הבריאה לגבי אצילות ממש, נגד נשמת אדה"ר כנ"ל. (ועיין בזהר תרומה דקס"ז ע"ב).
וז"ש ברבות בראשית פכ"א בפי': הן האדם היה כאחד ממנו - כיחידו של עולם, שנאמר: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.
והנה במ"ש הזהר: ועליה אתמר: ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה כו' - פי' הרמ"ז לשטתו, שהן נר"ן דבי"ע. אך לפי הנ"ל י"ל דהיינו נר"ן דאצילות. כי: דגת הים - היינו נוני ימא, שהן נשמה דאצילות ממש. ועוף - הוא מבחי' רוח דאצילות כו'. ואעפ"כ מאחר שהן בי"ע דאצילות, לכן באדה"ר שהיה מאצילות שבאצילות נאמר: ורדו בדגת הים כו' - דר"ל שיוריד וימשיך החיות בבי"ע דאצילות ובבי"ע ממש. כי הוא דייקא בחי' אדם ממש אדמה לעליון, לפי שהוא מבחי' אצילות כו'.
וז"ש ג"כ גבי משה: מ"ה דידך כו' - כי משה זכה לחיה, שלמעלה מבחי' נשמה דאצילות, והוא ג"כ מבחי' אצילות שבאצילות, לפמ"ש הרמ"ז פ' בא בדף מ': שזכה לחיה מפנימי' אריך כו' המושפע לאבא כו'.
וזהו ענין: מ"ה דמשה. וכמש"ל בביאור ע"פ יונתי דשם מ"ה דאיהו ארח אצילות הוא מבחי' כתר כו', ולכן נאמר בו ורדו בדגת הים כו' כנ"ל. או יש לומר דקאי על מלאכים דאצילות שנקראים גם כן נוני ימא.
ובזה יש לפרש מ"ש בזח"א דע"א ע"פ, ובכל דגי הים בידכם נתנו: ואפילו נוני ימא. דקשה מהו: ואפילו - דהא דגי הים היינו נוני ימא? א"ו דר"ל דקאי אפילו נוני ימא העליונים היינו המלאכים כו'.
אך שייכות בחי' מ"ה דמשה לצלותא דשבת - כי מ"ה בחי' ביטול, וזהו ענין צלותא דשבת בחי' אצילות כו'. ועמ"ש ע"פ: את שבתותי תשמרו, בענין שבת עילאה בחי' כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא, דהיינו למעלה מעלה מבחינת בריאה שבאצילות כו' ע"ש.
והנה מבואר ע"פ יונתי בענין: ולכי לך - שמקור ושרש נש"י הוא מבחינת מחשבה הקדומה כו', חכמה וכתר עליון כו' רק שזהו בבחי' מקיף ונק' מזלייהו. וע"י התפלה הוא בחי': קומי לך - לשרשך. ועיקר עלייה זו בשבת. וזהו ענין הנשמה יתירה כו'. ולכן מ"ה דידך - צלותא דשבת, דאתמר ביה: ורדו כו'. וכמש"ש שעי"ז נקרא: קדש ישראל כו' ראשית תבואתה - שהם מקור ויסוד אפילו לבחי' התורה כו'.
ובזה יובן מ"ש בזוהר פ' בא דל"ד ע"א, ע"פ: בא אל פרעה כו' לגבי תנינא חדא כו' ומשה דחיל מיניה כו'. כי הנה: את זה לעומת זה עשה האלקים - שכמו שיש לויתן ונוני ימא בקדושה כן יש ג"כ בצד הטומאה. וע"ז נאמר: לויתן נחש בריח כו' [ישעיה כז, א] וכן נוני ימא. וכמ"ש בזהר שם ובפרדס שער כ"ה פ"ה.
אלא דזה לעומת זה - היינו הפך ממש. כי לויתן ונוני ימא דקדושה הם בתכלית הביטול במקורם בא"ס ב"ה. ועמ"ש מזה בד"ה אז ישיר משה ובני ישראל בפ' בשלח. משא"כ בלויתן דקליפה, כתיב: התנים הגדול כו' אשר אמר לי יאורי כו' - שאדרבה הוא יש ודבר נפרד. וע' בהרמ"ז פ' יתרו דס"ח ע"ב בענין כהן מדין.
והנה במשה כתיב: מן המים משיתיהו - כי משה הוא מבית לוי בחי' לויתן דקדושה. וכמ"ש בזהר פ' שמות די"א סע"ב, וכמ"ש במ"א בד"ה וללבן שתי בנות כו'. אך נתעלה יותר להיות בבחי' ומדרגת: אדם בארח אצילות דלעילא שע"ז נאמר ורדו בדגת הים כו'.
אך משה היה עניו מכל האדם, והחזיק א"ע רק בבחי' עצם מדרגתו, דמן המים משיתיהו - וע"כ הוה דחיל לבא לפרעה, שנק': התנים הגדול. מאחר דזה לעומת זה עשה הוא מלחמה. אבל הקב"ה אמר לו: בא אל פרעה - כי משה אתמר ביה: ורדו בדגת הים כו'. וע' בת"ז ריש תקון ע'.
והנה עפ"ז יובן ג"כ ענין: סעודת לויתן ושור הבר דלעתיד. כי הנה גם לפי' הרמ"ז ד"ורדו בדגת הים כו'" קאי על בי"ע או על המלאכים דאצי' - מ"מ לגבי הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד מבחי' סוכ"ע. י"ל פי': ורדו בדגת הים כו' - דקאי על נשמות עליונות דאצי'' הנק' נוני ימא - שיצטרכו להתעלות ע"י הנשמות שיתגלו לעתיד. וזהו ענין סעודת לויתן כנ"ל.
ואע"ג דאיתא בשע"ק ח"ג דהנשמות דעכשיו שרשן גם כן מא"ק, ע"ש בענין יחידה שהיא מא"ק כו' - אך הנה מבואר בע"ח דא"ק נקרא אדם דבריאה ועקודים נקרא אדם דיצירה וכללות האצילות נקרא אדם דעשייה. שע"ז נאמר כולם בחכמה עשית. ובחי' אצילות אינו אלא בחי' אור א"ס כו'.
ועמ"ש מזה בביאור ע"פ מוצאיהם למסעיהם בפ' מסעי.
ולכן לע"ל שיהיה גילוי אור א"ס הסוכ"ע בחי' אצילות העליון, לכן גם נשמות הגבוהות והעצומות דעתה, בחי' נוני ימא ששרשם מבריאה העליון, וכמ"ש בת"ז בסופו: אדם דבריאה דאיהו ים, ואדם דיצירה שור כו'. יתעלו ע"י נשמות החדשות שיתגלו לעתיד בב"א.
ועיין מענין נשמות החדשות בספר הגלגולים פ"ז. ועוד יובן ענין גילוי נשמות חדשות שמבחי' סוכ"ע שיתגלו לע"ל ממ"ש בפ' ויצא סד"ה ושבתי בשלום אל בית אבי והי' הוי' לי לאלקים כו' ע"ש.
והענין כי שרש הנשמות נמשכים משם הוי', וכמ"ש בד"ה ראה אנכי נותן ובד"ה ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם כו', רק שנמשכו אח"כ ע"י שם אלקים לירד ולהתלבש בגוף. (ועיין זח"ג ר"פ במדבר ומ"ש ע"פ מה טובו). אכן לעתיד שאמר יעקב: ששם הוי' יהי' רק בבחי' שם אלקים, לגבי גילוי עצמות אור א"ס ב"ה שיתגלה אז.
והיינו, דכמו שם אלקים הוא מגן ונרתק שבו ועל ידו נמשך שם הוי'. וזהו כי הוי' הוא האלקים. כך לעתיד יהי' הגילוי מעצמות אור א"ס ב"ה ע"י שם הוי', שיהיה בבחי' שם אלקים לגבי גילוי ההוא מעצמות אור א"ס כו'.
וזהו ענין הנשמות החדשות שיומשכו אז מאור א"ס הסוכ"ע רק שיומשכו ע"י בחי' אלקים דלעתיד שהוא שם הוי' כו'.
ועמ"ש בד"ה אני ה' אלקיכם דפ' ציצית בענין מ"ש שני פעמים: כ"א ישראל יהי' שמך בפ' וישלח. הא', ע"י המלאך (שם ל"ב כ"ט) והב', ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו (שם ל"ה יו"ד)
ואפשר לומר שזה נגד ב' בחי' נשמות הנ"ל דעתה ודלעתיד כו' ועיין שם: