Enjoying this page?

ואכלתם אכול ושבוע והללתם

פרשה צו

ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם (ביואל סי' ב').[1]

ובילקוט שם: "וכשהוא מברך את הצדיקים, כופל את ברכתם, ואכלתם כו' ולא יבושו" כו'.

הנה ענין כוונת האכילה הוא: כי יש נשמות ומלאכים בבחי' ההשתלשלות העולמות בי"ע: ולכבודי בראתיו יצרתיו כו'[2]ויש מלאכים דבריאה, ויש מלאכים דיצירה, ויש מלאכים דעשי'. והנה, למעלה המזון של המלאכים הוא מה שנמשך להן כח ועוז רוחני להיות משיגים אלהותו יתברך ולהיות עובדים אותו בכל לבם.

וכמ"ש ברבות ס"פ משפטים, ע"פ: כי שמי בקרבו: "לפי שאין מלאכי השרת ניזונין אלא מזיו שכינה, שנאמר: 'ואתה מחיה את כולם'"[3]ועיין פירוש: ואתה מחיה בזהר חלק ב', ריש פרשת ואתה תצוה, דקע"ט ע"ב.

ובהשתלשלות המדרגות על ידי ריבוי רבבות ממוצעים שהם המלאכים שבכל העולמות שעובר השפע דרך שם וביניהם, ונקרא: "וכל קרבי"[4], שהם בחינת קרביים שדרך בם עובר השפע והמאכל ועל ידי זה נתהוה מזה מאכל גשמי.

וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו". שהמזל הוא כח רוחני: "וגבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם"[5]עד שמגיע בשרש כל השרשים במלאכים העליונים דבריאה שמקבלים כח ועוז מדבר ה' יתברך להיות משיגים באלהות. ומהם נשתלשל ונתהווה המאכל גשמי שמבחינת פני שור שבמרכבה, שהם מלאכים שמבחינת גבורה נמשך למטה נפש הבהמות, ומבחינת פני נשר נמשכו העופות כו'. וכשמתגלה למעלה מזון רוחני והשפעה למלאכים, אזי בהשתלשלות וירידות המדרגות, מתגלה למטה גם כן ברכת השנה וכל מיני תבואתה.

(ועיין בזהר סוף פרשת מקץ דף ר"ד ע"א וע"ב ודף קצ"ד ע"א, בענין שני השבע או ההפך ח"ו.

ובזהר פ' אחרי דנ"ט ע"ב, בענין המטר).

והמכוון בירידה זו הוא, כשיאכל האדם ששרשו גם כן משם, שיש נשמות דבריאה והם בבחינת פנימית יותר מן המלאכים. וכמו שכתוב במקום אחר בדבור המתחיל אני ישנה ולבי ער. ובד"ה מזמור שיר חנוכת הבית. וכשיאכל אותם, הן מוסיפים בו כח ושכל, להיותם מבחי': אלה המלכים לפני מלך מלך כו'[6], אלא שירדו. ועל ידי שיאכל אותם, הוא מעלה אותם לשרשם בבחינת הפנימית, שהוא בחינת: "פני אדם לארבעתן[7]". שלכך האדם דייקא יוכל להעלותן, להיותו מבחי' קו האמצעי, שמבריח מן הקצה כו'. ועיין מה שכתוב מזה בד"ה כה תברכו את בנ"י.

והנה כמו שהמלאכים דעתה נחשבים לבחינת בהמות לגבי הנשמות, כי בשרש שרשן הן מבחינת בהמות וחיות שבמרכבה שהם בחינת מקבלים מן האדם העליון. כך אפילו הנשמות דעתה, לגבי הנשמות שיתגלו לעתיד נקראים גם כן בהמות, כדאיתא ברעיא מהימנא: שיש נשמות בחינת בהמות כו' ע"ש.

(ועיין מענין הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד בספר הגלגולים פרק ז', וקרוב לסופו בד"ה ענין נשמות חדשות. ובמ"ח מסכת השגת הנשמות. ובהרמ"ז ר"פ* תולדות גבי ועטרותיהם בראשיהם).

ולפיכך יצטרכו גם המה להתעלות באותן הנשמות. והיינו ע"י שיתגשמו וירדו בבחינת מאכלים הגשמים לויתן ושור הבר. [ועמ"ש מענין לויתן ושור הבר בד"ה לויתן זה יצרת לשחק בו בפ' שמיני] והצדיקים יאכלו אותם ויעלו לשרשם את המאכלים, כדוגמת שהנשמות דעתה מעלים המאכלים הגשמיים ששרשם מהמלאכים.

(וקרוב הדבר בודאי לומר, שרק ניצוץ והארה מהנשמות ירד ונתלבש בלויתן ושור הבר הגשמיים, ועל ידי אכילת הניצוץ וההארה יתעלה גם כן השרש. דכהאי גונא הוא בקרבנות, כמ"ש במקום אחר בד"ה לבבתני, שכל המלאכים וחיות הקדש מתנשאים ומתעלים ומתרוממים על ידי הקרבן עליית נפש הבהמה ששרשה לוקח מהם כו' ע"ש).

והטעם הוא, כי עתה אין האור מתגלה רק בבחי' ממכ"ע ששרשו מקו וחוט שהוא אחרי צמצום אור הא"ס, ומבחי' זו הם כל הנשמות דעתה. אבל לעתיד, יהי' בחי' התגלות הסוכ"ע שהוא בחי' העיגול שלפני הקו, ומבחי' זו הוא ענין הנשמות שיתגלו לעתיד, ואותן הנשמות הן גבוהות בערך הרבה כו'.

וזהו: ואכלתם אכול. פי' דבר שכבר נאכל תחזרו ותאכלו אותו. דהיינו הנשמות דעתה, שכבר היו בבחינת אדם יחזרו ויאכלו אותן להעלותן למעלה יותר.

וזהו: והללתם כו' אשר עשה עמכם להפליא - כי לעתיד אחר כל הבירורים והעליות שיתעלו כל הדברים התחתונים ע"י הנשמות דעתה, והנשמות דעתה ע"י הנשמות שיתגלו לעתיד, אז יהיה: אשת חיל עטרת בעלה, בבחינת אור חוזר ממטה למעלה, כתר מלכות - שיהיה מלכות בבחינת כתר: נעוץ סופן, כו', ויהיו כל ההשפעות על ידי בחינת מלכות. וכמו שכתוב, "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני כו'"[8](ועמ"ש סד"ה קול דודי כו' בענין האבות והאמהות) ויהיה אז בבחי' פלא. וזהו אשר עשה עמכם להפליא, היינו שסוף מעשה יהיה תחלה בבחי' פלא כתר מל'.

ובזה יובן מ"ש אח"כ: ולא יבושו עמי. כי הנה אנו אומרים: מהרה ישמע כו' קול כלה קול[9] הוא המשכה והשפעה. והנה עתה כתיב הקל קול יעקב מבחי' דכר נמשך ההשפעה בנוק', אבל הכלה אין לה בחי' קול - כי המל' הוא רק בחינת מקבל. ולכך החתן אומר: הרי את מקודשת והכלה שותקת כי אין לה קול כו'. וכמ"ש* מזה סד"ה ויגש אליו יהודה גבי מהרה ישמע כו' ע"ש.

אבל לעתיד שתתעלה המל' אחר כל הבירורים להיות: א"ח עט"ב[10] ולהיות בבחי' או"ח כתר מל', ותהיה היא המשפיע אז נאמר: קול כלה, ולזאת: ולא יבושו עמי.

כי עכשיו הוא כמ"ש במשנה ספ"ז דפסחים: והכלה הופכת פניה ואוכלת - ע"ד מה דאיתא בירושלמי פ"ק דערלה: סימנא דאכיל מן חבריה בהית (פי' מתבייש) מסתכלא ביה. וכיון שעכשיו הכלה שהיא המל' היא רק בחי' מקבל לכן הופכת פניה ואוכלת, וזהו ענין הבושה: בהית מסתכלא ביה.

אבל לעתיד: ולא יבושו עמי - כי אחר הבירור והעלייה תהיה היא עט"ב, ואז תהיה היא בבחי' משפיע וא"כ ממילא: ולא יבושו כו'.

וזהו ענין כפל הברכה שמלבד שיתעלו כ"כ להיות ואכלתם אכול כנ"ל עוד זאת גם כי: ולא יבושו - לפי שתהיה א"ח עט"ב ובחי' משפיע. ועיין בגמרא פ"ק דמ"ק ד"ט ע"ב ברכך ברכתא כו'. וכ"ה במדרש תנחומא ס"פ בראשית. ועיין בתד"א ח"א פ"כ, ובמדרש רבה פ' דברים דרפ"ז א' אבל הכוכבים כו'.

וזהו שארז"ל: עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש.

(ועמ"ש עוד בד"ה ואשה כי תדור בפי' ולא יתבוששו*. והנה בתד"א שם איתא בענין: אשר עשה עמכם להפליא, מאי להפליא - בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים בגיהנם. נראה דפירוש להפליא ג"כ מלשון לפלא נדר בפ' אמור כ"ב כ"א דפרש"י להפריש. וכן כי יפליא לנדור נדר נזיר. ובגמרא ספ"ז דעירובין דפ"ב ע"א בענין לא ניתנה נזירות אלא להפלאה, שיהא נדרו מפורש כו'. ועם היות כי ענין מפורש הוא לשון ביאור אך הוא ג"כ לשון פירוד והבדל, כמו בתוך צאנו נפרשות (ביחזקאל ל"ד י"ב).

וכוונת התד"א היינו שעם היות שיהיה הגילוי מבחי' פלא עליון דקמיה כחשכה כאורה, ואם צדקת מה תתן לו. ורבו פשעיך כו' - עכ"ז יומשך משם ג"כ להפריש בין מעשיהם של צדיקים כו'.

והוא ע"ד מ"ש ברבות בראשית ספ"ב: ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהן חפץ כו', כיון דכתיב: וירא אלקים את האור כי טוב - הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ.

דלכאורה אין לזה פירוש איך שייך לומר אבל איני יודע באיזה מהן חפץ מהו הספק.

אלא הענין ע"ד הנ"ל משום דקמיה כולא כלא חשיבי וכחשכה כאורה. ועמ"ש מזה בד"ה ויאבק איש ובד"ה בשלח פרעה. אלא שאעפ"כ צמצם א"ע כביכול להיות חפץ במעשיהן של צדיקים דוקא וזהו אשר עשה עמכם להפליא. והוא הפלא ופלא להיות מפליא ומפריש כו'.

ועמ"ש מזה בד"ה כי עמך מקור חיים. ולקמן סד"ה מצה זו כו' וגם פי' בתד"א שם ולא יבושו כו' כדי שיהא לכם שכר משלכם כו' דהיינו שלא יאכלו נהמא דכסופא):

ב ומכ"ז יובן ג"כ המדרש רבה פ' צו פרשה ח' ע"פ: זה קרבן אהרן כו' ביום המשח אותו - זה שאמר הכתוב: (שופטים סימן י"ד) ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל כו'[11] והיה שמשון תמיה בלבו ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל. כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן ואיזהו זה קרבן אהרן כו'.

ולפי פשוטו אינו מובן כלל מהו ענין התמיה? אך הענין כידוע מענין: ואם האכל יאכל[12] בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם שהוא אכילת כהנים שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ואחת אכילת מזבח. והנה אכילה זו הוא ענין בירור דשם מ"ה המברר ב"ן.

והנה אכילת* מזבח זהו ענין: ארי אוכל: פני ארי' דאכיל קרבנין. ועיין בזהר בראשית ד"ו ע"ב מענין זה. אך הוא בחיצוניות העולמות: אשה ריח ניחוח - בבי"ע.

אבל בחי' אדם דכליל כולא אינו אוכל אלא באכילת אדם התחתון, אתם קרויים אדם: נעשה אדם בצלמנו כו'. וזהו ענין שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.

נמצא אהרן הוא המברר והמעלה הניצוצים דשם ב"ן. וכן בחי' ארי' דאכיל קרבנין הוא המברר כו' - כי נפש הבהמה נלקחה משמרי האופנים שלא הובררו*. ולכן בירור שלה הוא ע"י פני אריה שבמרכבה שהיא למעלה אפילו מבחינת האופנים עצמן כו'.

(ועמ"ש בד"ה זאת חנוכת המזבח וסד"ה ואהי' אצלו אמון גבי תבל ארצו ובד"ה ואריה כבקר יאכל תבן ועי' בזהר פ' צו דל"ב ע"ב ודל"ג ע"א).

והנה מבואר במ"א שמה שהוא בחי' מברר בודאי שהוא עצמו כבר נתברר בתכלית דהרי לא יכול לברר ולהעלות זולתו אם הוא עצמו עדיין לא נתברר.

ועמ"ש מזה בביאור ע"פ מי מנה עפר יעקב, וכענין מ"ש בספרי ס"פ עקב סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש חוץ לארץ. 

וכמ"ש במ"א דלכך אסור לאכול קודם התפלה. לפי שהאכילה הוא ענין בירור הנצוצים שבמאכל ולהעלות המאכל ולכן פתח במזבח וסיים בשולחן כו' כמ"ש במ"א. ואיך יעלה המאכל והוא עצמו עדיין מקושר למטה.

כ"א ע"י התפלה שעת צלותא שעת קרבא והוא המשכת אלקות בנפש ע"י ח"י ברכאן בא"י כו' אז אח"כ דוקא יוכל לאכול ולהעלות המאכל ג"כ.

עיין מענין זה בד"ה כה תברכו את בני ישראל ובד"ה קדש ישראל, וא"כ כיון דבחי' פני אריה אכיל קרבנין עכצ"ל שהוא עצמו כבר נתברר, ועד"ז אהרן אוכל כל הקרבנות שאכילתו גורם וממשיך אכילת אדם העליון שעל הכסא שלמעלה גם מבחי' פני אריה שבמרכבה כו'.

ועמ"ש ע"פ בהעלותך את הנרות בענין אהרן אותיות נראה. וזהו כענין אריה אותיות ראיה אלא שאהרן הוא בבחי' גבוה יותר כנ"ל. ועוד נת' ענין אהרן שהוא בחי' א' ה"ר ן'. עיין מזה ע"פ נשא את ראש בני גרשון.

ומכ"ז מובן איך בחי' אהרן הוא מרכבה לבחי' עליונות מאד שכבר נתבררו בתכלית הבירור ולכן נאמר עליו: ונחנו מ"ה שהוא ג"כ מבחי' מ"ה כמו משה, וכתיב: ואהרן מה הוא, וא"כ גדלה התמיה איך עכשיו יצא ממנו קרבן דהיינו שנעשה בחי' מתברר.

כי ענין הבאת הקרבן הוא הוראה שהמביא הקרבן הוא צריך בירור והעלאה, וע"י הקרבן הוא מתברר ומתעלה כו'. וא"כ אהרן שהוא אוכל כל הקרבנות והוא המעלה את כולם איך יתכן שיהיה הוא עצמו עדיין צריך בירור והעלאה. וזהו כוונת המדרש דלכאורה הוא תמיה גדולה.

אלא שהענין הוא ע"ד הנ"ל דואכלתם אכול - כי מה שעתה הוא בחי' נשמות גבוהות מאד וכבר נתקנו ונתבררו בתכלית עד שהם בחי' מבררים ומעלים הניצוצות כו', עכ"ז לגבי הנשמות שיתגלו לעתיד מבחי' סוכ"ע נקראו בשם בהמות עד שצריכין העלאה. וזהו ממש ענין מהאוכל יצא מאכל שמה שהיה בחי' אוכל ומברר ומתקן זולתו, עכשיו יצא ממנו מאכל שירדו בבחי' מאכלים הגשמיים דלויתן ושור הבר והיינו שעי"ז יתעלו יותר כו'.

ועד"ז הוא ענין החידה דשמשון. כי הנה ארז"ל פ"ק דסוטה דף י' א"ר יוחנן שמשון על שמו של הקב"ה נק' שנאמר: כי שמש ומגן הוי' אלקים - אשר שם הוי' הוא בחי' שמש שלמעלה מבחינת שם אלקים שהוא בחי' מגן ונרתק להסתיר גילוי שם הוי'. והמלאכים דבי"ע מקבלים ע"י המגן והנרתק כו'.

ולכן הנה גם בחי' אריה דאכיל קרבנין שהוא בחי' או כל ומעלה כו' יצא ממנו מאכל לגבי שם הויה שהוא בחי' שמש. כי תכלית תשוקת המלאכים הוא לאשתאבא בגופא דמלכא וכמ"ש במ"א ע"פ אני ישנה ולבי ער שע"ז נאמר אכלתי יערי עם דבשי. וזהו ענין כי מגוית האריה רדה הדבש. ועמ"ש* בד"ה והנה אנחנו מאלמים אלומים כו'.

והנה עד"ז הוא ענין זה קרבן אהרן כו' ביום המשח אותו כו' כי עם היותו בחי' אהרן שהוא בחי' מ"ה דהיינו שכבר הוא מבורר בתכלית עד שראוי לברר ולהעלות כל הקרבנות, עכ"ז יצא ממנו קרבן שנעשה בחי' מתברר. והיינו: ביום המשח אותו. והיינו לפי שהמשכת שמן משחת קדש הוא ממקום גבוה מאד דהיינו שהוא מושח את הקדש. אשר קדש הוא חכמה דאצילות וא"כ השמן הוא למעלה מהחכמה דאצילות כו'. וע' בזח"ג פ' אמור דפ"ח סע"ב וכמ"ש במ"א ע"פ בהעלותך את הנרות וע"פ זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו כו' ע"ש.

ולכן כדי להיו' נמשך גילוי זה מבחי'* דשמן משחת קדש בבחי' אהרן הוצרך להביא קרבן שנעשה בבחי' מתברר. כי יש כמה מדרגות בבחי' הביטול כי הביטול הוא מבחי' חכמה כ"ח מ"ה ויש חכמה תתאה וח"ע כו', ועוד מדרגות אין קץ. ואהרן* א' ה"ר כו', ולגבי שמן משחת קדש שהוא חכמה עילאה ולמעלה מהחכמה נעשה בחינת מתברר עד שעי"ז* נמשך בו מבחי' שמן משחת קדש.

וז"ש: ביום המשח אותו, דלכאורה הל"ל: מיום המשח אותו, מאחר שנאמר אח"כ: מנחה תמיד, שמיום שנמשח מביא קרבן זה בכל יום עד עולם, וא"כ מהו: ביום המשח?

אלא דר"ל כדי שעי"ז יהי' גם בכל יום ויום עד עולם גילוי בחינת ומדרגת יום המשח אותו כי יום הוא לשון הארה וגילוי כמ"ש ויקרא אלקים לאור יום. וכנודע מענין: היום יום אחד לעומר, היום שני ימים כו' כמ"ש במ"א. וזהו ג"כ: חדש ימינו כמ"ש סד"ה כי ביום הזה יכפר ע"ש. ועד"ז מבואר בזהר באדרא קל"ד ב' שיש ימי עולם וימי קדם.

וזהו ענין: ביום המשח אותו. ועד"ז נאמר ג"כ בקרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח: זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו - והלא לא היה ביום המשח אותו רק קרבן נחשון ואיך נאמר על קרבנות של כל הנשיאים ביום המשח?

אלא לפי שבחי' ומדרגת הקרבן שהביאו בכבוד קערות ומזרקי כסף כו' וקטרת כו' היה ממשיך גם בכל יום שאח"כ מבחינת ביום המשח אותו כמו בקרבן נחשון שהי' בפו"מ ביום המשח אותו כך המשיכו גם כל הנשיאים כל אחד ואחד ביומו מבחי' יום המשח אותו.

ועד"ז נאמר ג"כ בקרבן אהרן: מנחה תמיד, דהיינו עד עולם. ואעפ"כ הוא בחי' ביום המשח אותו שהוא המשכת בחי' כשמן הטוב היורד על הראש כו'.

ולהיות גילוי והמשכה זו נעשה* בבחי' מתברר לגבי המשכת הביטול דח"ע ממש שלמעלה מבחי' אהרן עצמו.

וזהו שמסיים המדרש ואיזה זה קרבן אהרן כו' כי בקרבנות שלפניו ולאחריו כתיב זאת תורת העולה כו' וזאת תורת המנחה כו' וזאת תורת האשם כו' רק בקרבן אהרן כתיב זה. והיינו כי זאת היא בחי' נוק' שם ב"ן המתברר. אבל זה הוא בחי' דכר והוא בחינת אהרן ששרשו משם מ"ה כנ"ל, ועכ"ז כדי להיות בחי' ביום המשח אותו כו' שהוא המשכה עליונה ממדרגה מאד נעלה ולכן עם היותו בחינת זה יצא ממנו קרבן כו' והוא בחי' קרבן גבוה יותר כו'.

(ועיין בזהר ר"פ ויצא דקמ"ח ב' ע"פ וחסידיך ירננו ובפ' צו דל"א א'*).

ועמ"ש סד"ה בעצם היום הזה נמול. ובד"ה בחדש השלישי כו' ביום הזה באו כו' ועיין בזח"ג עקב דרע"א סע"ב גבי וקרא זה אל זה ואמר כו' ועמ"ש ע"פ קול דודי הנה זה בא מדלג כו'. וכמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו' זה הוי' כו' עמ"ש ע"ז הרמ"ז פ' תולדות דקל"ה ועיין במנחות דנ"ג יבא זה כו':

  1. 1 וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם: (יואל פרק ב פסוק כו)
  2. 2 כֹּ֚ל הַנִּקְרָ֣א בִשְׁמִ֔י וְלִכְבוֹדִ֖י בְּרָאתִ֑יו יְצַרְתִּ֖יו אַף־עֲשִׂיתִֽיו: (ישעיהו פרק מג פסוק ז)
  3. 3 נחמיה ט, ו
  4. 4 לְדָוִ֨ד׀ בָּרֲכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהוָ֑ה וְכָל־קְ֝רָבַ֗י אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשֽׁוֹ: (תהלים פרק קג פסוק א)
  5. 5 אִם־עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֙דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה אַל־תִּתְמַ֖הּ עַל־הַחֵ֑פֶץ כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹהַּ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם: (קהלת פרק ה פסוק ז)
  6. 6 וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (בראשית פרק לו פסוק לא)
  7. 7 וּדְמ֣וּת פְּנֵיהֶם֘ פְּנֵ֣י אָדָם֒ וּפְנֵ֨י אַרְיֵ֤ה אֶל־הַיָּמִין֙ לְאַרְבַּעְתָּ֔ם וּפְנֵי־שׁ֥וֹר מֵהַשְּׂמֹ֖אול לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּפְנֵי־נֶ֖שֶׁר לְאַרְבַּעְתָּֽן: (יחזקאל פרק א פסוק י)
  8. 8 זכריה יד, ח - וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַ‍ִם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה.
  9. 9 יחרמיה לג, יא - י כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה עוֹד֮ יִשָּׁמַ֣ע בַּמָּקוֹם־הַזֶּה֒ אֲשֶׁר֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים חָרֵ֣ב ה֔וּא מֵאֵ֥ין אָדָ֖ם וּמֵאֵ֣ין בְּהֵמָ֑ה בְּעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְחֻצ֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֔ם הַֽנְשַׁמּ֗וֹת מֵאֵ֥ין אָדָ֛ם וּמֵאֵ֥ין יוֹשֵׁ֖ב וּמֵאֵ֥ין בְּהֵמָֽה׃ יא ק֣וֹל שָׂשׂ֞וֹן וְק֣וֹל שִׂמְחָ֗ה ק֣וֹל חָתָן֮ וְק֣וֹל כַּלָּה֒ ק֣וֹל אֹמְרִ֡ים הוֹדוּ֩ אֶת־יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת כִּֽי־ט֤וֹב יְהוָה֙ כִּֽי־לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֔וֹ מְבִאִ֥ים תּוֹדָ֖ה בֵּ֣ית יְהוָ֑ה כִּֽי־אָשִׁ֧יב אֶת־שְׁבוּת־הָאָ֛רֶץ כְּבָרִאשֹׁנָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃
  10. 10 אשת חיל עטרת בעלה
  11. 11 וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם מֵהָֽאֹכֵל֙ יָצָ֣א מַאֲכָ֔ל וּמֵעַ֖ז יָצָ֣א מָת֑וֹק וְלֹ֥א יָכְל֛וּ לְהַגִּ֥יד הַחִידָ֖ה שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים: (שופטים פרק יד פסוק יד)
  12. 12 וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֘ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִֽהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא: (ויקרא פרק ז פסוק יח)