006 - BAMIDBAR - PARSHAS BALAK 23:27-24:13 - ספר במדבר - פרשת בלק - כג:כז-כד:יג - ששי (שביעי כשהן מח

פרק כג

כז וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם׃

(כז) וקבותו לי - אין זה לשון צווי, כמו "וקבנו".

אלא לשון עתיד.

אולי יישר בעיניו, ותקבנו לי משם.

מלדי"רש מי"י בלע"ז, (תקלל אותו):

 

כח וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת־בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃

(כח) ראש הפעור - קוסם היה בלק, וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור, ולא היה יודע במה.

אמר, "שמא הקללה תחול עליהם משם?"

וכן כל החוזים בכוכבים, רואים ואינם יודעים מה רואים.

 

כט וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽם׃

 

ל וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

 

במדבר פרק כד

 

א וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹֽא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃

(א) וירא בלעם כי טוב וגו' - אמר איני צריך לבדוק בהקב"ה, כי לא יחפוץ לקללם:

 

ולא הלך כפעם בפעם - כאשר עשה שתי פעמים:

 

לקראת נחשים - לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו.

אמר, "רוצה ואינו רוצה לקללם.

אזכיר עונותיהם, והקללה על הזכרת העבירה תחול":

 

וישת אל המדבר פניו - כתרגומו:

 

ב וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃

(ב) וישא בלעם את עיניו - בקש להכניס בהם עין רעה.

והרי יש לך שלוש מידותיו:

עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, האמורים למעלה:

 

שוכן לשבטיו - ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין.

ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה.

שלא יציץ לתוך אהל חברו:

 

ותהי עליו רוח אלהים - עלה בלבו שלא יקללם:

 

ג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃

(ג) בנו בעור - כמו "למעינו מים" (תהילים קיד ח).

ומדרש אגדה: שניהם היו גדולים מאבותיהם.

בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות.

ובלעם גדול מאביו בנביאות.

מנה בן פרס היה:

 

שתם העין - עינו נקורה ומוצאת לחוץ, וחור שלה נראה פתוח.

ולשון משנה הוא, "כדי שישתום ויסתום ויגוב" (ע"ז סט א).

ורבותינו אמרו, לפי שאמר, "ומספר את רובע ישראל", שהקב"ה יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל, מתי תבא טיפה שנולד הצדיק ממנה?

אמר בלבו, "מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו?!"

ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם.

ויש מפרשים: שתום העין פתוח העין, כמו שתרגם אונקלוס.

ועל שאמר "שתום העין", ולא אמר "שתום העינים", למדנו שסומא באחת מעיניו היה:

 

ד נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃

(ד) נופל וגלוי עינים - פשוטו כתרגומו: שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב.

ומדרשו: כשהיה נגלה עליו לא היה בו כוח לעמוד על רגליו ונופל על פניו.

לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:

 

ה מַה־טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃

(ה) מה טובו אהליך - על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה:

 

משכנותיך - חניותיך, כתרגומו.

דבר אחר: "מה טובו אהליך" - מה טובו אהל שילה ובית עולמים ביישובן.

שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם:

"משכנותיך" - אף כשהן חרבין.

לפי שהן משכון עליכם, וחורבנן כפרה על הנפשות.

שנאמר, "כלה ה' את חמתו". (איכה ד יא).

ובמה כלה?

"ויצת אש בציון":

 

ו כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּֽאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּֽאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃

(ו) כנחלים נטיו - שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק.

אמרו רבותינו: מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם.

כשאמר (פסוק א) "וישת אל המדבר פניו".

וכשהפך המקום את פיו, ברכם מעין אותן קללות שבקש לומר כו'.

כדאיתא בחלק (סנהדרין קה א):

 

כאהלים - כתרגומו: לשון מור ואהלות (תהילים מה ט):

 

נטע ה' - בגן עדן.

לשון אחר: "כאהלים נטע ה'" - כשמים המתוחין כאהל:

"נטע ה'" - לשון נטיעה מצינו באהלים.

שנאמר, "ויטע אהלי אפדנו" (דניאל יא מה):

[ברכות טז א]

 

ז יִֽזַּל־מַ֨יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃

(ז) מדליו - מבארותיו.

ופירושו כתרגומו:

 

וזרעו במים רבים - לשון הצלחה הוא זה.

כזרע הזרוע על פני המים:

 

וירם מאגג מלכו - מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק:

 

ותנשא מלכותו - של יעקב יותר ויותר, שיבוא אחריו דוד ושלמה:

 

ח אֵ֚ל מֽוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתֽוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹֽתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃

(ח) אל מוציאו ממצרים - מי גורם להם הגדולה הזאת?

אל המוציאם ממצרים.

בתוקף ורום שלו יאכל את הגויים שהם צריו:

 

ועצמותיהם - של צרים:

 

יגרם - מנחם פתר בו לשון שבירה.

וכן "לא גרמו לבקר" (צפניה ג ג).

וכן "את חרשיה תגרמי" (יחזקאל כג לד).

ואני אומר, לשון עצם הוא.

שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותה:

 

וחציו ימחץ - אונקלוס תרגם: חציו של צרים. חלוקה שלהם.

כמו: (בראשית מט כג) "בעלי חצים", מרי פלוגתא.

וכן "ימחץ", לשון "ומחצה וחלפה רקתו" (שופטים ה כו).

שיחצו את ארצם.

ויש לפתור לשון חצים ממש.

חציו של הקב"ה ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם.

כמו "למען תמחץ רגלך בדם" (תהילים סח כד).

ואינו זז מלשון מכה. כמו "מחצתי".

שהצבוע בדם נראה כאילו מחוץ ונגוע:

 

ט כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָֽרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹֽרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃

(ט) כרע שכב כארי - כתרגומו: יתיישבו בארצם בכוח וגבורה:

[ברכות יב, ב]

 

י וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃

(י) ויספוק - הכה זו על זו:

 

יא וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֨רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָֽעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃

 

יב וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃

 

יג אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַֽעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃

(יג) לעבור את פי ה' - כאן לא נאמר אלוהי, כמו שנאמר בראשונה?

לפי שידע שנבאש בהקב"ה, ונטרד: