קחו מאתכם תרומה להוי' כל נדיב לבו יביאה את תרומת הוי"ה.
ולהבין ענין ב' תרומות אלו. אחת "להוי"ה" והב' "תרומת הוי"ה"?
הנה "תרומה", לשון רוממות. "ארוממך אלקי המלך כו'".
וגם "תרומה", לשון הפרשה, להפריש תרומה.
ולהבין ענין הרוממות?
הוא, כי הנה נודע שיש ב' בחינות בהשתלשלות, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.
שבחינת ממלא כל עלמין, הוא כמשל הנשמה שמחיה את הגוף ומתלבשת בו, להחיות בבחינת התחלקות מחשבה ודבור ומעשה.
והתלבשות המוחין בראש כו', וכן בכל אבר חיות פרטי.
(שהחיות מתלבש בכל אבר לפי מזגו ותכונתו.
דהיינו שכללות גילוי חיות הנשמה היא במוחין, ומשם נמשך הארה לכל כלי ואבר כפי בחינתו.
בעין, נמשך ומתלבש כח הראיה, ובאוזן, נמשך ומתלבש כח השמיעה, וכח המעשה, נמשך ומתלבש בידים, עד כח ההילוך שנמשך ומתלבש ברגלים.
נמצא האור והחיות מאיר ומתלבש בכל כלי לפי בחינתו ומהותו.
ועל כן, בהמוחין מאיר הארה וחיות יותר גדול, מפני שהכלי מזוכך ונעלה יותר, ע"כ יכול לקבל הארה יותר גדולה.
והיא גילוי השכל והמחשבה.
משא"כ בידים
פט,א
אין הכלי יכול לקבל בחי' גילוי זה, לכן אין נמשך ומתלבש בהם רק גילוי כח המעשה.
ואעפ"כ יש בהם הארה יותר גדולה מבכח הנמשך ומלובש ברגלים, שאין בהם רק כח ההילוך, משא"כ ביד יוכל לעשות כל מלאכת מחשבת, ולכתוב דברי חכמה.
הרי שהשכל אע"פ שאינו מלובש בגילוי ביד, נמשך הוא ומתגלה ע"י אמצעות כח המעשה שבידים.
משא"כ בכח ההילוך שברגל, אין שייך בו המשכה זו.
ואעפ"כ בבחי' אחרת יש מעלה ברגל, שנושא את הראש.
וזהו, משום דנעוץ סופן בתחלתן, ויש בחי' בהסוף מבחי' תחלתן.
אך מ"מ נקרא הרגל סוף ולא כן היד.
והיינו, שביד יש גילוי החיות יותר מברגל, כנ"ל ממשל כתיבת השכל ע"י הידים דייקא.
וכ"ז, מפני שהחיות נמשך ומתלבש בכל אבר לפי ערכו ותכונתו:
ומזה יובן הנמשל בענין סדר השתלשלות, והמשכת החיות מאוא"ס ב"ה, הנמשך בתוך כל עלמין.
בכל עולם ובכל נברא, לפום שיעורא דיליה, כפי אשר יוכל שאת.
וכללות חיות זה, נק' בזוה"ק "ממלא כל עלמין".
שבגעה"ע, מדור הצדיקים הגדולים, מאיר בגילוי יותר, והוא כמשל השכל המתגלה במוחין שבראש.
ואח"כ בעולם המלאכים, שעיקר מהותם באהוי"ר טבעיים, ואין להם השגה כמו נשמות הצדיקים הגדולים, זהו כמשל החיות הנמשך ומלובש בידים.
"חסד, דרועא ימינא", בחי' אהבה, מחנה מיכאל.
ו"גבורה, דרועא שמאלא", היא בחי' יראה, מחנה גבריאל.
ואעפ"כ יש להם השגה ג"כ, כמו שהשכל נמשך על ידי הידים.
וגם כמו שהשכל נמשך ומתלבש במדות שבלב, שהוא גילוי פנימי יותר מבידים, כי הידים הם חיצוניות המדות.
וכך יש מלאכים מבחי' פנימיות, מיכאל וגבריאל אש ומים, שהם מדות שבלב.
ויש מבחי' חיצוניות, דרועא ימינא דהיינו להיות ההשפעה למטה, "מכלכל חיים בחסד כו'".
וכן יורד עוד החיות בבחי' עשייה, בכל עולם לפי ערכו).
וכך כתיב, "אתה עשית את השמים ושמי השמים כו', הימים וכל אשר בהם, ואתה מחיה את כלם".
שהחיות ההוא, מבחי' "ואתה מחיה את כולם", מתלבש תוך עלמין, וממלא הוא בכל עולם לפי ערכו.
"בשמי השמים", גילוי בחי' עליונה יותר מ"בשמים".
וכן "בשמים" יש גילוי בחי' יותר עליונה מ"בארץ", כמו שנראה בחוש:
(ויובן זה יותר, ממה שהיה נראה בחוש בענין המשכת המן.
דכתיב "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".
וכתיב, "וברדת הטל, ירד המן".
והנה המן נק' ג"כ, "לחם אבירים", שמלאכי השרת נזונים בו.
והוא תמוה, דאיך המלאכים שהם רוחניים, יאכלו המן שהיה דבר גשמי?
כמ"ש, "וטחנו ברחים או דכו במדוכה".
אך הענין, שהמן שרשו גבוה מאד, שנמשך מבחינת טל השמים, והוא בחי' "טלא דבדולחא", שהוא בחי' אורות עליונים ממש.
וכמ"ש "כי טל אורות, טלך".
נמצא, שהוא ממש אורות עליונים הרוחניים.
ונק' בזה"ק "טלא דנטיף מעתיקא לז"א".
וזהו "טל השמים".
הן ממש נמשכו, ונתלבשו במן.
ואיך יהיה ההמשכה זו ממקום עליון כ"כ למטה?
הוא ודאי לא כמו שהאור ממש למעלה נמשך ומתגלה למטה.
כי הרי בחי' "טל אורות", הוא אורות עליונים ממש, שלמעלה אפי' מבחי' הכלים דע"ס דאצילות.
ולכן נק' טל אורות דוקא, וא"כ איך יומשך למטה כמו שהוא?
אלא ודאי היינו ע"י התלבשות בסדר ההשתלשלות, ממדרגה למדרגה, "שמי השמים" לבחי' "שמים, ואח"כ לבחי' ארץ.
ולכן בעודו למעלה, מלאכי השרת נזונין בו, שאז עדיין היה מזון רוחני ולא גשמי כלל.
ואח"כ נתגשם, ונעשה מזון גשמי.
ומ"מ, מלובש בו אורות העליונים ממש.
ולכן הוא ג"כ למטה, "לחם אבירים", שנבלע ברמ"ח אברים, ואין ממנו פסולת, וע"כ בשבת לא ירד מן.
משא"כ שאר השפעות נמשכים גם
פט,ב
בשבת, אע"פ ש"אין לך עשב שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל", גם בשבת, משא"כ במן.
והיינו משום דבמן היה נמשך, מבחי' טל אורות.
ובחי' זו א"א לה לירד בשבת, לפי שאז הוא עליית העולמות למעלה.
רק שלפי שעלייה זו רק בפנימיות ולא בחיצוניות.
לכן שאר השפעות יורדים בשבת, לפי שהם מבחי' חיצוניות.
וא"כ מובן מזה, איך שבמן היה התלבשות טל אורות.
והיינו ע"י השתלשלות ממדרגה למדרגה.
ולכן אין דומה המן שלמטה לכמו שהוא למעלה.
שלמטה נעשה גשמי.
משא"כ בעודו למעלה, בעולם הרוחני, הוא רוחני, ולחם שמלאכי השרת נזונין בו.
והיינו מן כמו שהוא עדיין למעלה, בבחי' עליונות טרם ירידתן למטה.
נמצא, מזה יוכל האדם להשכיל, ענין בחי' ממכ"ע, שהוא ירידת החיות מרום המעלות, להיות יורד ונמשך ומתלבש בכל עולם, לפי ערכו ובחינתו.
והוא מ"ש "ואתה מחיה את כולם כו'":
עוד יובן זה, ממ"ש בפ' שלח "היש בה עץ אם אין".
ופי' הזוה"ק שם, שרצו לידע מהות ההשפעה הנמשך בארץ ישראל, אם היא רק מבחינת "עץ" הוא בחי' "עץ החיים" שהוא בחי' חכמה.
כמ"ש, "והחכמה תחיה כו'".
וגם עץ ל' "עצה ותושיה" והוא בחי' חכמה.
או שנמשך מבחי' "אין", שהוא בחי' שלמעלה מעלה ממדרגת החכמה.
כמ"ש, "והחכמה מאין תמצא".
והסימן היה, אם יראו גידול הפירות ע"ד שאר הארצות לבד, אז היא רק מבחי' "עץ".
וכמו דכתיב, "כלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך".
שכל העולם ומלואו, שרשו מבחי' ח"ע, "בראשית", ות"י "בחוכמתא".
אבל אם יראו גידול הפירות וההשפעה בעילוי רב שלא בערך כל הארצות, וכנזכר בדברי רז"ל סוף מס' כתובות. אז יובן שההשפעה לשם, נמשך מבחי' "אין", שהוא למעלה מבחי' חכמה, שמשם נמשך בגילוי יותר שלא על ידי צמצומים כו'.
הרי מובן מזה ג"כ, איך אפי' בהשפעה גשמית ממש, נמשך ומתלבש מבחי' אין, שלמעלה אפי' מבחי' חכמה.
ואיך הוא?
אלא ודאי ע"י השתלשלות מדרגות רבות עד אין קץ, רק שמ"מ מלובש בזה ממש מבחי' אין, ומזה נמשך תוספת הברכה והגידול בתוספת מרובה.
א"כ מכ"ז יובן למשכיל ענין בחינת ממכ"ע, שההשפעה נמשך מרום המעלות ממש, רק שנמשך ומתלבש בכל עולם ובכל נברא לפי ערכו.
ולכן יש באור וחיות זה התחלקות מדרגות רבות אין קץ ממש, שאפי' בכל עולם, מתחלק לד' בחי' דצח"מ.
וגם בכל בחי' מד' בחי' אלה, יש מדרגות שונות עד אין קץ ומספר.
ולכל בחי' לפי ערכה, כך היא ההמשכה. וזהו לכל חד לפום שיעורא דיליה):
ובחינת סוכ"ע' הוא אור וחיות אלקי שאינו מתלבש תוך עלמין ממש.
ואין פי' סובב, עולה וסובב מלמעלה, אלא שהוא ג"כ תוך עלמין, אלא שאינו מתלבש בהם.
וכמ"ש "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", "אני" דוקא, שאין בחיות ההוא בחי' התחלקות כלל, "אני ראשון ואני אחרון", קדמון לכל הקדומים כו'.
משא"כ בחי' ממכ"ע, הוא בבחי' גבול, "מהלך ת"ק שנה כו'", "רגלי החיות כו'".
וזהו "ארוממך", שעצמותו ומהותו מרומם ומנושא עד אין קץ ותכלית.
"אלקי", שבחי' האור וחיות שנמשך מבחי' סוכ"ע, הוא ע"י "המלך", שמלך שמו נקרא עליהם, כמשל המלך, שרק שמו והתפשטותו על מדינות ממשלתו.
והמשכה זו שמבחי' סוכ"ע, להיות בחי' "מלכותך מלכות כל עולמים", הוא ע"י ישראל "אין מלך בלא עם כו'".
ודוד אמר המקרא הזה בעד כלל ישראל, "ארוממך אלקי" הוא ע"י "המלך כו'":
(ופי' הענין הוא, דבחי' סוכ"ע זהו המשכה מא"ס ב"ה שנמשך להיות מתנשא על העלמין.
ובהתנשאות זו הוא מחיה אותם.
והוא החיות בבחי' מקיף.
שהרי ההתנשאות והרוממות שהמלך מרומם ומתנשא על עמו, אין זה בחי' המשכה בפנימיותן, כ"א הוא כמו ענין הארה מבחוץ ובדרך מקיף.
ולמעלה עי"ז נמשך להם חיות וקיום
פט, ג
מבחי' התנשאו' ומקיף זה.
וזהו הנק' סוכ"ע, והוא בחי' "מלכותך מכ"ע".
והחיות המתלבש בפנימיותן, שזהו בחינת ממכ"ע, היא מבחינת דבר ה', "ואתה מחיה את כולם", היינו האותיות מאל"ף עד תי"ו, וה' מוצאות, וזהו פי' אתה.
הוא המתלבש בפנימיותם.
משא"כ בחי' מלכותך וההתנשאות, זהו בחי' סוכ"ע.
אבל מהותו ועצמותו ית', הוא למעלה מעלה מבחי' סוכ"ע.
וכמשל המלך, שמהותו ועצמותו אינו מה שמתנשא על עם, כי התנשאות זו היא רק התפשטות הארה ממנו לבד.
וזהו "ארוממך אלקי המלך".
דבחי' רוממות זהו בחי' סוכ"ע, לפי שבחינה זו הוא ענין הרוממות וההתנשאות, שזהו מקיף על כל עלמין ומחי' אותם, עי"ז והוא ג"כ רק מבחי' המלך מדת מלכותו ית'.
"ואלהי" הוא בחי' ההארה המתלבשת בתוך כל עלמין, והיא הארה מבחי' מלכות.
ועל כן פי' "ארוממך", היא ההמשכה ממהותו ועצמותו ית' להיות בחי' סוכ"ע.
ודהע"ה שהיה מרכבה למדת מלכותו אמר זה וכנ"ל):
אך להיות הכח הזה בנפש, שע"י יומשך בחי' סוכ"ע, להיות בבחי' מלכות, להחיות נבראים בע"ג.
הוא ע"פ מ"ש: "שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני כו'".
שכדי לקבל התורה בשבועות פנים בפנים כו', אחרי יציאתן ממצרים שהי' בבחי' אחוריים - נצטוו לספור ספירת העומר ז' שבועות.
ובשבוע ראשונה לאכול מצה דייקא.
והענין, שיש בנפש הבהמית ז' מדות רעות כו'. וכ"א כלולה מכולם זפ"ז הם מ"ט.
והוא ענין הספירה להיות המדות בחי' אתהפכא כו'.
וזהו ענין העומר שבא מן השעורים מאכל בהמה, בחי' נה"ב כו'.
ובז' שבועות אלו מהפכן מעט מעט חסד שבחסד כו'.
ע"י שמאיר וממשיך בהן בחי' אור, כמשל הנר שדוחה החושך כו'.
וזהו: "וספרתם", לשון הארה ואור. ואומרים בכל יום: "היום כו'. היום כו'".
והמשכת האור הוא מלמעלה מבחי' המדות, שעי"ז מתהפכים המדות מבחי' אהבה שבלעו"ז לאהבת ה' כו'.
וכמ"ש: "וספרתם לכם ממחרת השבת", מלמעלה מבחי' המדות.
אך א"א להיות בחי' אתהפכא מבלי שתקדים תחלה בחי' אתכפייא, שהיא בחי' בטול בטל רצונך כו'.
וכנודע שא"א להיות התהוות יש מיש.
כמשל הגרעין הנזרע בארץ, שמתרקב תחלה ונעשה בחי' אין, ואז יכול להיות צומח גם בתוספת מרובה ע"י כח הצומח שבארץ.
משא"כ קודם הרקבון שהוא עדיין בבחי' יש.
לכן ארז"ל [תמורה ל"א ע"א] ביציאת אפרוח מן הביצהף כי קא גביל עפרא בעלמא הוא כו'.
וכך א"א להיות מבחי' אהבה שבלעומת זה בחי' אהבת ה', אם לא שתקדים תחלה בחי' בטול.
וכמ"ש בק"ש: "אחד, ואהבת".
שתחלה צ"ל מס"נ בחי' בטול למסור נפשו באחד, ועי"ז ואהבת בכל לבבך בשני יצריך כו', שהוא ענין אתהפכא כו'.
וזהו ענין המצה שנצטוו לאכול בשבוע הא' של ספירה, וגם קודם ספירה.
כי מצה בחי' אתכפייא ובטול.
כי המצה אין בה התנשאות להיות תופח ועולה. וגם אין בה טעם, כמו החמץ.
והא בהא תליא. כנודע, שמי שאין בו בחי' התנשאות אינו רוצה למצא טעם בעבודתו כו'.
וזהו ענין המצה לחם עוני, לפני קבלת התור'.
כמ"ש: "ונפשי כעפר לכל תהיה". ואח"כ: "פתח לבי בתורתך כו'".
שע"י נפשי כעפר יוכל להיות אח"כ בחי' אתהפכא ולהיות פב"פ.
והנה בבחי' זו בחינת אתכפייא, הוא למעלה מבחי' אתהפכא.
כי הגם שאינו מהפך את המדות עדיין, מ"מ הרי הוא בטול מכל וכל.
ובאתעדל"ת זו, בבחי' בטול, שמסלק א"ע מכל בבחי' אתכפייא.
אתעדל"ע, להיות נמשך מבחי' סוכ"ע, בחי' מל', שהוא ג"כ בחי' הסתלקות עצמותו ומהותו ית', להחיות רוח שפלים ולב נדכאים כו'.
וזהו: בשכמל"ו.
היינו להיות בחי' ברכה והמשכה בבחי' מלכותו לעולם ועד.
כי ועד בחילופי אתוון אחד.
וארז"ל כ"מ שנאמר ועד אין לו הפסק.
היינו להיות מלך מלך ימלוך עד אין קץ כו'.
ובנפש היינו שלא להיות
פט,ד
בחי' שינויים תוך התפלה ואחר התפלה, כל היום.
שהשינויים הוא מבחי' וימלך וימת כו'.
וזהו ענין תרומה להוי', שהוא בחי' הבטול מלמטה למעלה.
(והענין, שהמשכה זו, להיות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא על ידי אתערותא דלתתא גם כן בבחינה זו שאין לה הפסק, דהיינו בחינת קבלת עול מלכות שמים.
שענין עול, הוא בחינת אתכפייא ובטול רצון, שבחינה זו אין לה הפסק, כי בחינה זו יוכל להיות בשוה כל היום כולו.
היינו, שגם אחר התפלה, אף על פי שאינו עוסק בעומק ההתבוננות, מכל מקום, יוכל להיות בבחינת אתכפייא, מצד ההסכם שנשאר אצלו בשעת התפלה.
מה שאין כן בבחינת אהבה, יש שינוי בין שעת התפלה לאחר התפלה כו'.
ונמצא, מעלת בטול רצון, ואתכפייא, יש לה מעלה יתירה בבחינה זו גם כן, והוא מה שאין בה שינויים:
והענין הוא, כי הנה ידוע, דכל השינויים הוא מבחינת שבירת הכלים.
וכמו שכתוב בזוהר הקדוש בענין, "וימלך וימת" כו', דז' מלכין דתהו, דמאן דנפיל מדרגיה אקרי מות.
וענין נפילה זו שלהם הוא, שהיו בבחינת רצוא לבד, ולא היה בהם בחינת השוב. ולכן אין קיום לבחינה זו.
וכן בנפש האדם צריך להיו בחינת רצוא ושוב דייקא, כמו שכתוב "ואהבת", ואחר כך, "ודברת בם", בדברי תורה כו' כנודע.
והנה, מצד בחינת שבירת הכלים הנזכרים לעיל, נמשכים כל השינויים גם כן באדם, שאף על פי שמתפלל באהבה, עם כל זה, אחר התפלה יוכל להיות נמשך, חס ושלום, אחר תאוות עולם הזה.
אלא השמירה לזה, היא בחינת השוב, "ודברת בם", ובקיום המצות כו'.
אך הנה ידוע, דהשבירה היה בז' מדות לבד, אבל בבחינת מלכות לא היה כלל שבירה ממש.
וכמו שכתוב בספרא דצניעותא, ובפי' האר"י ז"ל שם.
וזהו הענין שבחינת קבלת עול מלכות שמים, שהוא בחינת בטול רצון, אין בה שינוי, והוא בחינת "ועד", שאין לה הפסק.
ועל ידי אתערותא דלתתא בבחינה זו, מעורר גם כן למעלה, להיות "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
דהיינו שיהיה ברכה והמשכה מעצמות אין סוף ברוך הוא, להיות בחינת, "שם כבוד מלכותו".
וכענין המבואר למעלה, בפירוש "ארוממך אלקי המלך".
וזהו ענין תרומה הא' "להוי'". הלמ"ד מורה על ההעלאה ממטה למעלה.
והיינו, מפני שהמשכת הרוממות, ובחינת מלכות ממהותו ועצמותו יתברך, עם היות שזהו המשכה וירידה מעצמותו, להיות סובב כל עלמין, אך מהות המשכה זו, הרי אינה בהתלבשות בהעלמין, רק בחינת רוממות והתנשאות עליהם, שזהו כעין העלאה ממטה למעלה.
לכן נקרא המשכה זו בזהר, בלשון "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא", כמאמר הידוע, "כד אתכפייא סטרא אחרא, אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין".
ואין זה ענין סילוק האור ממש חס ושלום.
דאם כן מאי מעליותא?!
אלא אדרבה, ודאי היא המשכת וגילוי אור אין סוף ברוך הוא, רק שהוא בחינת גילוי אור הסובב כל עלמין, שאי אפשר שיהיה הגילוי בפנימיות בתוך הכלי, כי אם בבחינת רוממות.
ולכן נקרא "אסתלק", כאלו האור מתגלה רק מעט ומסתלק.
על כן נאמר, "תרומה להוי"ה", שיהי' בבחינת רוממות והתנשאות, והוא המשכת אור הסובב כל עלמין ממקורו, שהמשכה זו היא כמו העלאה.
ועוד, שהמשכה זו, היא על ידי אתערותא דלתתא, שבבחינת העלאה ובטול מלמטה למעלה כנזכר לעיל.
וזהו ענין תרומה האחת, שהיא מלמטה למעלה):
ואח"כ כתי': "כל נדיב לבו יביאה את תרומת הוי'".
היא בחי' ההמשכה מלמעלה למטה.
תרומה ל' הפרשה כנ"ל. תרי ממאה כו'.
היינו להיות נמשך מבחי' הוי' הוא בחי' סוכ"ע מהווה תמיד.
כי היו"ד שבראש מורה על הפעול', כמו: "ככה יעשה איוב כו'", בבחי' הוי' שבחי' ממכ"ע יו"ד צמצום כו'.
והמשכה זו ע"י נדיבים, בחי' האבות, שנקראים נדיבים ורועים.
כי נדבן הוא בחי' משפיע מטובו לזולתו.
וכן הרועה, רועה צאנו במרעה טוב, ומאכיל ומשקה אותם.
וכמ"ש: "נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם כו'". "להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו כו'". "כרוה נדיבי עם".
שמעשה האבות היה לחפור בארות: :ויחפור אברהם כו'". "וכל הבארות אשר חפרו בימי
צ,א
אברהם כו'".
שהבאר הוא בחינת גילוי המים מן ההעלם תוך הארץ.
שכל מעשיהם היה להביא בחינת סוכ"ע בחינת העלם בגילוי בחינת ממכ"ע.
שזה היה תכלית כל מעשיהם ועבודתם.
ונק': "נדיבי לב"
כי הקב"ה נק' בשם: "לב" עד"מ.
כמ"ש" "צור לבבי כו'".
כי הנה הלב מחיה את כל הגוף ע"י דם הנפש שנסגר בתוכו. ואח"כ נפתח ויוצא לכל האברים. שתמיד סוגר ופותח פותח וסוגר כו', שהוא בחי' רצוא ושוב, משפיע ומקבל.
כך הנה החיות של כל העולמו' היא בדרך רו"ש כו'.
והמשכה זו להיות בחי' רו"ש הוא ע"י בחי' האבות.
ולכן נק' נדיבים כי מדתו של אברהם מדת האהבה הלוך ונסוע רצוא ושוב ע"י זה מעורר למעלה כמים הפנים כו' בבחינת אהבה עליונה. ומדתו של יצחק ביראה. ופחד יצחק היה לי ע"י בחי' יראה כו'.
ולכן אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק כו' אלקי אצל כאו"א - לפי שמדתו של זה לא כמדתו של זה. וצ"ל ב' הבחי': כי שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. שגם ע"י בחי' שמאל דוחה גורם נשיאת ראש כו'.
וזהו כל נדיב לבו יביאה את תרומת הוי"ה. היינו המשכת התורה מלמעלה למטה שנק' יין ושמן כו' שהיא בחי' מצה עשירה הנלושה ביין ושמן, שאינה באה לידי חמוץ כלל כנ"ל, וד"ל: