Short review
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם וגו'. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'. [1]
להבין מאמר רבותינו זכרונם לברכה על זה: "למה נסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן?"[2]
גם צריך להבין, מפני מה בצווי הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום בפרשת תרומה ותצוה נאמר תחלה מלאכת כלי המשכן, דהיינו הארון, והשולחן, והמנורה כו' ואחר כך מלאכת המשכן עצמו, הן היריעות של המשכן, ואחר כך לבסוף הכל, נאמר בפרשת כי תשא: "אך את שבתותי תשמרו כו'"[3]. הרי הקדים הכלים ואחר כך היריעות ואחר כך שמירת שבת. ובצווי משה רבינו עליו השלום לישראל, דהיינו בפרשה זו דויקהל משה, הפך הסדר שאמר להם תחלה שמירת שבת ואחר כך מלאכת המשכן ואחר כך הכלים?
והענין, דהנה כתיב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[4]בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, דהיינו בתוך כללות נשמות ישראל ישכון כבוד הוי"ה יתברך, על ידי המשכן. ועכשיו גם כן הוא על ידי עסקם בתורה ומצות - שהתורה היא כמו בחינת כלי המשכן, והמצות הם בחינת יריעות המשכן.
כי על ידי המצות נעשה בחינת לבושים לנפש, כמו שכתוב: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך"[5]. וזהו כמו בחינת יריעות, שהן בחינת מקיפים. והתורה היא בחינת מזון לנפש, כמו שכתוב: "ותורתך בתוך מעי"[6]. וזהו בחינת כלי המשכן שהן בחינת פנימיים:
ב ולהבין זה יש להקדים להבין מה שכתוב: "אני ה' לא שניתי"[7]. שאין בו יתברך שום שינוי והתפעלות חס ושלום על ידי בריאת העולם, שכמו שהיה יחיד ומיוחד קודם בריאת העולם כך הוא גם כן אחר בריאת העולם. וכמאמר: "אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא משנברא כו'". רצונו לומר בזה, שאין בריאת העולמות פועל בו שום שינוי חס ושלום.
והיינו, לפי שהחיות הנמשך ממנו יתברך להחיות העולמות, כללות אור וחיות זה הוא רק בחינת הארה בעלמא ממהותו ועצמותו יתברך, שהאיר והמשיך ממנו על דרך משל הארה בעלמא. ועל ידי זו ההארה הוא יתברך מחיה אותן ומהוה אותן מאין ליש, אבל הוא יתברך במהותו ועצמותו מרומם ומתנשא מגדר עלמין. וזהו שנקרא: "הקדוש ברוך הוא" - שהוא קדוש ומובדל.
והגם שנאמר: "ואתה מחיה את כלם"[8] - הנה עיקר חיותם וקיומם הוא רק מבחינת הארה בעלמא כנזכר לעיל. והארה זו היא בחינת מדת מלכותו יתברך, כמו שכתוב: "מלכותך מלכות כל עולמים"[9]. שחיות כל העולמים הוא מבחינת: מלכותך, דהיינו שמה שנקרא הוא יתברך מלך עליהם מזה עצמו הם חיים וקיימים.
וזהו שאומרים: "ישתבח שמך לעד מלכנו"[10]. פירוש שהתפשטות מדת מלכותו יתברך הנקרא גם כן: "שמו" הוא "לעד" דהיינו עד אין קץ ותכלית, כי מדת מלכותו היא גם כן בחינת אין סוף ממש כיון שהיא הארה ממנו יתברך.
וזהו שאומרים בברכת יוצר: "ומשמיעים ביראה יחד בקול דברי אלקים חיים ומלך עולם" - שאין משיגים רק ההמשכה שנמשכת מ"אלקים חיים ומלך עולם" - שקול הוא המשכה כנודע. אבל עצמותו ומהותו יתברך הוא קדוש ומובדל דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולכן: "לא שניתי"[7] כנזכר לעיל.
וזהו: "והחיות נושאות את הכסא כו' זעות מחיל כסא"[11]. שתפול עליהם אימה ופחד של מדת מלכותו יתברך, שהוא בחינת: "מלך יושב על כסא רם ונשא"[12], ולכן הם מקבלים עליהם עול מלכות שמים כו':
ג והנה מבחינת מדת מלכותו יתברך נמשך האור והחיות גם כן בב' בחינות, והוא בחינת סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, דהיינו שלהיות כי בחינת מלכות הוא גם כן בחינת אין סוף ממש. וזהו פירוש וענין: "אור אין סוף" הנזכר בספרים - כי אור הוא בחינת גילוי והמשכה מעצמותו ומהותו. וכנודע דהשמש עצמו נקרא מאור, אבל אור - היינו הזיו הנמשך ממאור השמש ומאיר לארץ ולדרים עליה. וכך בחינת אור אין סוף הוא על דרך משל זיו הנמשך ממהותו ועצמותו יתברך אבל על מהותו ועצמותו יתברך ממש לא שייך כלל לשון אור.
ולהיות כי האור הוא גם כן בחינת אין סוף ממש על כן אי אפשר להעולמות להכיל בתוכן האור שלא יתבטלו ממציאות ממש. לכך עיקר האור הוא בחינת סובב ומקיף עליהן רק שעל ידי צמצום רב ועצום נמשך איזה המשכה מצומצמת מהאור להיות מתלבש בתוך העולמות, ונקרא ממלא כן עלמין כו':
ד ובזה יובן גם כן טוב טעם, למה שכינו המקובלים לבחינת המשכת החיות מהבורא יתברך בשם: "אור", כנזכר לעיל בענין לשון: "אור אין סוף". (וכן בתניא (פמ"ח) אמר על ענין הסובב, לשון הארה כו'. עיין שם). והגם שיש הרבה טעמים על זה, אך אחד מן הטעמים הוא זה.
והיינו, כי כמו בגשמיות ענין הארה שהוא המשכת זיו השמש על איזה דבר, הנה הרי הזיו הוא רק בחינת מקיף על אותו הדבר ואינו נכנס בפנימיותו, נמצא שההארה היא המשכה וגילוי מההעלם - שהרי כשיש ענן ואין השמש מאיר זהו העלם גמור, וכשהזיו נמשך ומאיר לארץ ולדרים עליה - זהו גילוי, ועם כל זה גילוי זה הוא בחינת מקיף שאין הזיו נכנס בתוכיות הארץ והאדם כו'.
וכך יובן ענין אור אין סוף שהוא בחינת סובב כל עלמין, שהרי הוא גילוי להחיות בחינת עולמות, וקודם בריאת העולם היה שמו נכלל בבחינת לבדו במהותו ועצמותו. וזהו מאמר רבותינו זכרונם לברכה: "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד"[13], שהיה שמו בבחינת "לבדו", ובבריאת העולם נמשך להיות גילוי שיהיה בחינת סובב כל עלמין. אבל מכל מקום הגילוי הזה הוא רק בבחינת מקיף, ולכן נקרא הארה כמשל הארת השמש שההארה מקפת כו':
ה וזהו: "ארוממך אלוהי המלך, ואברכה שמך לעולם ועד"[14]. דלכאורה לשון: "לעולם ועד" אינו מובן - שהרי: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה[15]"? אלא דפירוש: "אברכה שמך" - היינו להמשיך גילוי אלהותו בתוך העולמות ממש, וזהו: "לעולם ועד". אך כדי להיות המשכה זו ממקורה ושרשה, הוא על ידי שבתחלה: "ארוממך כו'". דפירוש: "ארוממך" - רוממות והתנשאות של בחינת המלך, והוא בחינת סובב כל עלמין, כמשל התנשאות המלך על עמו הוא בחינת מקיף כו'. ומשם יומשך אחר כך להיות: "ואברכה שמך לעולם ועד" - בבחינת ממלא כל עלמין כו'. וזהו:"בקול דברי אלקים חיים ומלך עולם"[16]. "קול" - הוא המשכה בפנימיות כו':
ו והנה כמו שבכללות אור וחיות הנמשך מהאין סוף ברוך הוא להחיות העולמות יש ב' בחינות: סובב וממלא כנזכר לעיל, כך גם כן בענין המשכת גילוי אלהות יתברך, שאנו ממשיכים על ידי תורה ומצות יש גם כן ב' בחינות אלו. כי על ידי המצות נמשך בחינת לבושים שהוא בחינת מקיף, ועל ידי התורה נמשך בחינת מזון שהוא בחינת אור פנימי כנזכר לעיל.
והענין, כי הנה רמ"ח מצות עשה נקראים: רמ"ח אברין דמלכא וגם נקראים מצות המלך. ופירוש: "אברין דמלכא" - היינו כמו שהאבר הוא לבוש שבו מתלבשת הנשמה, שכח המעשה מלובש בידים וכח ההילוך מלובש ברגלים, והאבר הוא נעשה כלי ולבוש מיוחד אל הכח ההוא המתלבש בתוכו. כך על דרך משל למעלה, הרמ"ח מצות עשה הם בחינת כלים ולבושים לבחינת אור אין סוף ברוך הוא הנמשך בהן ועל ידן.
כי הנה כתיב: "שום תשים עליך מלך"[17]. פירוש להמשיך על עצמו עול מלכות שמים, והיינו על ידי מעשה המצות שהם מצות המלך. וכמו על ידי לבישת הטלית שממשיך עליו עול מלכותו יתברך, ונמשך על ידי זה המשכה מלמעלה ממדת מלכותו יתברך על הנפש. והמשכה זו היא בחינת מקיף. וזהו: "תשים עליך" - בבחינת מקיף, שמתלבשת במעשה המצות הנקראים: "אברין דמלכא" ועל ידי זה נמשך על הנפש בבחינת מקיף מלמעלה.
וכמו שכתוב: "יביאו לבוש מלכות כו'"[18]. וכן: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות כו'"[19]. שמדת מלכותו יתברך נקראת בחינת "לבוש מלכות" מפני שהיא אינה מתלבשת לגמרי בגילוי בתוך העולמות בבחינת פנימיות ממש רק שמתלבשת בבחינת לבוש ומקיף עליהם מלמעלה.
והיינו על ידי מעשה המצות, שהם הלבושין שבהן ועל ידן נמשך ומתלבש מדת מלכותו יתברך להיות בחינת: "לבוש מלכות" ובחינת מקיף כו' - שכאשר יקיים האדם מצוה א' ימשיך עליו בחינת לבוש מלכות שיהיה נמשך עליו בבחינת מקיף. כמו על דרך משל על ידי הנחת תפלין שבזרועו ועל ראשו שיש בהן ד' פרשיות ממשיך עליו בחינת ד' מוחין עליונים. כי פרשת: "קדש[20]" הוא כנגד מוח החכמה. "והיה כי יביאך[21]": בחינת בינה כו'.
אך המשכה זו, הוא בחינת מקיף בלבד - שהרי על ידי הנחת התפלין הכתובים בקלף ודיו גשמיים אין נכנס האור דד' מוחין עליונים בבחינת גילוי ממש בשכל האדם, רק ששורה על המוח בבחינת מקיף בלבד. ועל דרך זה על ידי כל המצות כולן, נמשך מבחינת מלכותו יתברך בבחינת מקיף על הנפש.
ונקראו המצות אברים, כמו על דרך משל באברי הגוף כאשר יאחז את חבירו באחד מאבריו ביד או ברגל, יוכל להמשיך אליו כל גוף האדם על ידי שאוחזו באחד מאבריו. כך על דרך משל זה בענין המצות שנקראים רמ"ח אברים דמלכא, שעל ידי קיום כל מצוה ממשיך עליו אור אין סוף ברוך הוא.
(ובכל הדרושים מבואר, שהמצות הן המשכות מבחינת: אנכי מי שאנכי, שלמעלה מבחינת מלכות - אך באמת גם כאן רצונו לומר ההמשכה מבחינת סובב כל עלמין שהוא בחינת כתר שנקרא גם כן: "כתר מלכות" כו').
וזהו: "ארוממך אלקי המלך" - בבחינת רוממות ומקיף, על ידי זה: "ואברכה שמך" - בבחינת גילוי פנימי. וזהו "ויעש דוד שם[22]". שעל ידי מעשה המצות, נמשך בחינת מלכותו יתברך להיות "מלכות כל עולמים[23]" בזמן ומקום כו'.
והנה ענין המשכה זו דבחינת מקיפים שעל ידי המצות זהו גם כן ענין יריעות המשכן. כי הנה הגם שבדרך פרט הן רמ"ח מצות עשה רמ"ח אברים כו'. אך דרך כלל מתחלקים לז' חלקים כמו שכתוב, "חצבה עמודיה שבעה[24]". פירוש: "עמודיה" - הן המצות, כי תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן הם נקראים תר"ך עמודי אור, וכללותן הוא שבעה בחינות שהן שבעה מדות עליונות.
ועל כן היו ביריעות המשכן שבעה מינים: תכלת, וארגמן, תולעת שני, ושש, ועזים, ועורות אילים, ועורות תחשים כו'. - כי היריעות הם בחינת המקיפים על דרך המקיפים הנמשך על ידי מעשה המצות שהן בחינת: "חצבה עמודיה שבעה כו'". וזהו גם כן ענין לבושים דמרדכי שנאמר: "ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וחור כו'"[25] .
(וצריך עיון, דכאן לא נזכר רק ו' לבושים? ואולי הוא על דרך מה שכתוב במקום אחר בפירוש לשון הזהר: "שיתא אינון, שבע אינון כו'". עיין שם).
וכל זה הוא בחינת מעשה המצות, שהן המשכת בחינת מקיפים בחינת יריעות כו' ואין הגילוי בנפש בבחינת אור פנימי ממש. אך על ידי התורה, נמשך בחינת אור פנימי, שיכנס לנפש בפנימיותה ממש בבחינת מזון וחיות. וכמו שכתוב: "ותורתך בתוך מעי כו'"[26]. ויתבאר לקמן אם ירצה השם:
ז והנה קודם שיתבאר בפרט בענין בחינת ומדרגת התורה, צריך לבאר כללות ענין בחינת השבת מהו? (שסמכו ענין לו למלאכת המשכן, הן בצווי הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום, והן בצווי משה לישראל, נזכרו ג' דברים אלו: יריעות, וכלים דמשכן, ושבת, רק שמשה רבינו עליו השלום הקדים השבת כו' ושינה הסדר כדלעיל)
הנה ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה: שבשבת נתוסף בכל אחד ואחד מישראל נשמה יתירה[27]. ולכאורה אינו מובן מהו ענין הנשמה יתירה - הלא אין נרגש בנפש האדם תוספת חיותו בשבת יותר מבכל השבוע?
הענין הוא, דהנה כתיב בפרשה ראשונה דקריאת שמע: "שמע ישראל כו' אחד, ואהבת בכל לבבך כו'"[28] - פירוש שאהבה זו נולדה ונמשכה מן ההתבוננות בגדולתו יתברך, איך ש"הוי' אחד". כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: "תמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם"[29]. שעל זה מורה הח' והד' ד"אחד". הח' - הוא בחינת ז' רקיעים והארץ. והד' - הוא ד' רוחות העולם, שהן בטלים ליחודו יתברך המרומז באות אל"ף. וכמו כן למעלה עד רום המעלות, יש בחינת ז' רקיעים והארץ רוחניים, בחינת: "לך ה' הגדולה כו'", וכולם מקבלים חיות רק מבחינת: "שם כבוד מלכותו כו'".
ועל ידי התבוננות זו יבא לבחינת: "ואהבת בכל לבבך", על דרך מה שאמרו השבטים ליעקב: "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד"[30]פירוש, "כשם שאין בלבך אלא אחד" - כי שרשו של יעקב היה גבוה מאד נעלה, שהיה מרכבה ממש ליחודו ואחדותו יתברך, כך: "אין בלבנו אלא אחד" - אף שאנחנו למטה בעלמא דפרודא, אף על פי כן על ידי הבטול רצון לאכפייא לסטרא אחרא שלא יחפוץ בשום חפץ בעולם זולת לה' לבדו, נעשה להם גם כן לב אחד לאביהם שבשמים. (ועיין בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד ע"ב מזה) היינו רצון אחד פשוט התקוע בלב שלא לחפוץ בשום חפץ בעולם זולת לה' לבדו. לכך: "אין בלבנו אלא אחד" בלבד, הגם שאנחנו למטה - נעשה למטה אחד כמו למעלה. (באצילות ששם הוא בחינת רשות היחיד. וזהו: "ישראל גוי אחד בארץ"[31], שיהיה גלוי אחד גם בעשייה הגשמית)
וזהו שאמר, "ואהבת בכל לבבך, בשני יצריך" - שיתהפך גם הרצון של הנפש הבהמית הנקרא יצר הרע להיות לה' לבדו. ורצון זה ואהבה זו נולדים ונמשכים מהשכל, דהיינו על ידי ההתבוננות שמתבונן בגדולתו ורוממותו יתברך, איך דכולא קמיה כלא חשיבי ואפס בלעדו, שמזה יומשך בטול הרצון. ולכן נסמך פסוק: "ואהבת" לפסוק: "הוי"ה אחד" דלעיל מניה - כי על ידי ההתבוננות איך שהוא יתברך אחד בז' רקיעים והארץ כנזכר לעיל, הרוחניים והגשמיים, יומשך: "ואהבת בכל לבבך כו'":
ח והנה כל זה הוא בכל ששת ימי המעשה, שנאמר בהו: "ששת ימים תעבד"[32]. והעבודה היא בחינת "פולחנא דרחימותא" - כי היא בחינת עבודה ויגיעה, שאי אפשר להיות הולדת והמשכת האהבה מההתבוננות אלא אם כן ייגע את עצמו לקשר דעתו בחוזק. ונצרך לזה כל הל"ט מלאכות ברוחניות: "הזורע והחורש כו'"[33], כמו שכתוב במקום אחר.
ובחינת אהבה זו שבחול, היא רק האהבה הנמשכת מהשכל וההתבוננות כו'. אבל בשבת נתוסף בכל א' נשמה יתירה, והיינו שנולד בכנסת ישראל דבר חדש ממש מה שאין נמצא בהם בחול. והיינו בחינת אהבה ורצון לה' שלמעלה מן השכל וההתבוננות.
כי הנה: "אית רצון ואית רצון" - פירוש: "אית רצון" שנולד מהשכל וההתבוננות, ונקרא: "רצון התחתון" - לפי שבחינת רצון זה נולד מהשכל' אם כן הוא למטה מהחכמה ובינה ונולד ונמשך מהם. אבל "אית" בחינת "רצון" העליון שלמעלה מעלה מהחכמה. וגילוי בחינה זו בנפש האדם הוא בחינת האהבה שאינה נולדת מהתבוננות השכל, כי אם היא אהבה פשוטה שלמעלה מן השכל, שזהו בחינת יחידה שבנפש שלמעלה מהחכמה.
וכמו על דרך משל, כאשר יחפוץ האדם בחפץ ורצון לאיזה דבר הנוגע לעצם הנפש ממש, וגורם לו לעשות דברים שלא על פי הדעת והשכל כלל, כי רצון זה עמוק עמוק מהשכל כו'. וכנודע שיש בחינת רצון שלמעלה מהשכל' על דרך אמרם: "כך עלה במחשבה"[34], ואין טעם לרצון.
ובחינת אהבה ורצון זה לה' מתגלה בנפש אדם ביום השבת דוקא. והיא בחינת אהבה רבה שהיא באה מלמעלה למטה בנפש האלקית בשבת. דהיינו שאין האהבה לפי ערך השכל וההתבוננות לבד, רק היא למעלה מהשכל ונמשכת מבחינת רצון העליון שלמעלה מהחכמה. (וזהו שמבואר בפרי עץ חיים, דהיכל האהבה המאיר בקריאת שמע דשבת, הוא למעלה מעלה מבחינת היכל האהבה המאיר בקריאת שמע דחול. עיין שם) שבחינת גילוי רצון העליון הוא בשבת דוקא.
דהנה כתיב, "שער החצר הפנימית הפונה קדים כו'"[35] - פירוש, כי: בעשרה מאמרות נברא העולם[36] בששת ימי בראשית. ו"בראשית", שהיא חכמה עילאה, "נמי מאמר הוא"[37]. ונשפלה החכמה עילאה והמדות להתלבש בבחינת הדבור, לומר: "יהי אור כו'"[38]. על דרך משל, אדם הכותב או מצייר כו'. ונקרא לכך: ו' ימי בראשית - שמקבלים מבחינת "ראשית", היא החכמה עילאה. ובשבת כתיב: "וינפש"[39]. שגמרה מלאכה, ונתעלו החכמה ומדות לבחינה שלמעלה מהחכמה הוא בחינת רצון ותענוג העליון.
וזהו בחינת: "הפונה קדים - בחינה שלמעלה מהחכמה נקרא: "קדם" שלמעלה מבחינת "ראשית כו'". כי הראשית יש שני לו, מה שאין כן בחינת קדמונו של עולם כו'. וכנודע גם כן על פסוק: ה"מגיד מראשית כו' ומקדם כו'"[40]. עיין שם. ובשבת נפתח השער הפונה קדים, הוא גילוי רצון העליון ותענוג העליון, לפי: ש"שבת וינפש" - עליית החכמה בלמעלה מהחכמה. מה שאין כן בששת ימי המעשה שנקראים ששת ימי בראשית, שמקבלים מחכמה ולא מבחינת קדם שלמעלה מהחכמה שאינו אז בבחינת גילוי.
כמו על דרך משל שבשעת המלאכה אין מתגלה עדיין התענוג רק כשנגמר כו'. ולכן נמשך גילוי בחינת רצון העליון גם כן בנפש האדם שהיא גילוי האהבה רבה שלמעלה מהשכל כו',. כמו שכתוב על פסוק: "כי טובים דודיך מיין"[41]. ומאמר רבותינו זכרונם לברכה: "עריבים עלי כו'"[42]. (וזהו שאנו אומרים בקדוש דשבת: "ורצה בנו" - ע"ש התגלות רצון העליון "בנו" ממש):
ט וזהו ענין: "שבת שבתון לה'"[43]. כי הנה המשכת הרצון העליון, שהוא בחינת הרצון שלמעלה מהשכל הנמשך ומתגלה בשבת, הוא דוקא כשיש כלי לגילוי אור זה. והכלי הוא בחינת הרצון התחתון שנולד מן השכל וההתבוננות בכל ששת ימי המעשה. שזה הרצון התחתון נעשה בחינת כלי לגבי זה הרצון העליון, שיומשך בתוכו ממש בבחינת השראה, כהשראת האור בתוך הכלי ממש. מפני שהרצון התחתון, אף על פי שהוא למטה מבחינת רצון העליון - אבל על כל פנים כלי הוא לגילוי רצון העליון, שיהיה מתלבש בו בהתחברות ויחוד אמתי ביום השבת. ועל זה נאמר: "שבת שבתון להוי"ה" - פירוש "שבת שבתון" הם ב' רצונות הנזכרים לעיל שמתחברים כאחד והיו לאחדים ממש.
ולשון: "שבתון להוי"ה" - היינו כי שם הוי"ה, הנה היו"ד בחינת חכמה כו', ובשבת הוא בחינת: שבת להוי"ה - שמתגלה הרצון העליון שלמעלה משם הוי"ה כו'. וזהו שכתוב: "כי אל דעות הוי"ה"[44] שיש ב' בחינות דעת. הא' - דעת עליון, והב' - דעת תחתון. פירוש דעת הוא לשון רצון, שדעת ורצון הכל ענין אחד, כמו שכתוב: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות כו'"[45] שהכוונה הוא שבחרתי ורציתי אתכם לבחור לי לעם סגולה. כי דעת הוא ענין הכרה, שזהו בחינת התקשרות המביא לידי הרצון כו', וכן:"והאדם ידע"[46]לשון התקשרות והתחברות כו'. וענין: "אל דעות" היינו התחברות ב' דעות הנזכרים לעיל, שהם ב' הרצונות הנזכרים לעיל. ואז הוא בחינת: "שבת שבתון לשם הוי"ה". והוא גם כן פירוש: "אל דעות הוי"ה" - שמתחברים ב' הרצונות, שהרצון העליון שלמעלה מהחכמה מאיר ומתגלה גם כן ברצון התחתון כו'.
וזהו ענין הנשמה יתירה דשבת, שהוא גלוי רצון העליון מבחינת יחידה, כנזכר לעיל. וזהו שנקרא: "נשמת כל חי"[47]. וכמו שכתוב: "ומשביע לכל חי רצון"[48] שגלוי רצון העליון נמשך בבחינה הנקרא: "כל חי כו'". ומשם נמשך להיות: "רצון יראיו יעשה" - שיתגלה בהם הרצון העליון:
י והנה, כשנמשך הרצון העליון להתלבש ברצון התחתון ביום השבת, אזי נמשך ממנו גם כן הארה בכל ששת ימי המעשה, להיות נמצא בהאדם בחינת הארה מרצון העליון שלמעלה מהשכל.
וגילוי הארה זו היא בזמן התפלה דחול, כשמתעורר באהבה וחפץ לה' יתברך, שהוא בחינת הארה מקדושת שבת המאיר בימי החול. כמו שכתוב בזהר הקדוש: "יומא דא, יהיב חילא לשאר יומי כו'". ולכן יכול להאיר בהן מבחינת רצון העליון הנזכר לעיל.
(וכמו שהביא בראשית חכמה שער הקדושה פרק ב מאמרי הזוהר המבארים איך שצריך להתקדש ולהמשיך עליו בכל יום מקדושת שבת. וזהו פירוש מה שכתוב: "קדושים תהיו כו'[49]" - להמשיך עליו מבחינת שבת שהוא קדש בעצם. וכן כתב בפרי עץ חיים שתוספת נפש רוח נשמה המאירים בשבת אינן מסתלקין גם כן בימות החול, רק בחינת תוספת: "חיה, יחידה" מסתלקים במוצאי שבת קודש כו'.
אך צריך להכין את עצמו לקבל בחינה זו דתוספת נפש רוח נשמה. והיינו על ידי מחשבה דבור ומעשה דתורה ומצות, שהם כלים לבחינת נפש רוח נשמה. וכמו שיתבאר לקמן בענין ז' קני המנורה, איך שעל ידי התורה ומצות ממשיכים גילוי בחינת רצון העליון כו'. וזהו ענין: "חולין שנעשו על טהרת הקודש"[50]. היינו, כשבימי החול מאיר גם כן מעין קדושת השבת כו').
והנה התפלה של חול היא בחינה הממוצע בין שבת ליומין דחול, הממשיך ההארה מבחינת רצון העליון המתגלה בשבת, בכל יומין דחול כו'.
ולכן נמשלה התפלה לסולם. דכתיב: "והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כו'"[51] כמשל הסולם שבו ועל ידו עולה התחתון מלמטה מהארץ על הגג, וכן בו יורד העליון מלמעלה למטה. כך על דרך משל התפלה נמשלה לסולם, שעל ידי התפלה עולה הנפש מלמטה למעלה במעלות ומדרגות עליונות, דרגא בתר דרגא עד רום המעלות.
והיינו על ידי צעקת הלב ברעותא דלבא, לכלות נפשו אליו יתברך, שזהו בחינת העלאת מים נוקבין מלמטה למעלה, לעלות בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות ליכלל באור אין סוף ברוך הוא.
וכן נמצא בה בחינת הירידה מלמעלה למטה, דהיינו כאשר כבר נתעלה בתכלית העילוי ברום המעלות, בהגיעו אל בחינת רצון העליון ברוך הוא, אזי יעוררו וימשיכו שירד בהשתלשלות המדרגות מלמעלה למטה, להתלבש ברצון התחתון וממנו יתפשט ההארה בכל ו' יומין.
וזהו שכתוב: "ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו" - שבהסולם ימצא ב' בחינת ומדרגות שונות, בחינת העלייה מלמטה למעלה, ובחינת הירידה מלמעלה למטה. והיינו בחינת התפלה כו', שמחברת בחינת קדושת השבת עם ו' יומין דחול, להיות מאיר הארת רצון העליון שבשבת בכל יומין דחול, להיות חולין שנעשו על טהרת הקודש, והיינו על ידי עלייה וירידה.
(ועיין במה שכתוב בפסוק: "יונתי כו'"[52]) איך שיש בחינת נשמה שבגוף ויש בחינת שרש הנשמה. ושם נתבאר: דשרש הנשמה היא בבחינת מחשבה הקדומה שלמעלה אפילו מבחינת תורה, והיא בחינת רצון העליון הנזכר לעיל. וגם נתבאר דעל ידי התפלה עולה נשמה שבגוף לשרשה הנזכר לעיל. ואם כן נראה בענין תוספת נשמה יתירה דשבת, דהיינו גם מבחינת שרשה נשמה הנזכר לעיל. וכן משמע בפרי עץ חיים שער השבת פרק י"ט, דהמקיפים נכנסים בשבת בבחינת פנימיים, והארה ממנה מאיר בכל יום כו' על ידי התפלה כנזכר לעיל):
יא והנה על ידי התורה ממשיכים גם כן רצון העליון שיתלבש ברצון התחתון, כי התורה נמשכה מבחינת רצון העליון. והגם: "דאורייתא מחכמה נפקת" - "נפקת" דוקא, שיציאתה מהעלם אל הגילוי הוא מבחינת חכמה, אבל שרשה מבחינת רצון העליון יתברך. (כי תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' דרבנן בגימטריא כתר) רק שנתלבשה למטה בבחינת המדות: חסד גבורה תפארת דאצילות. שמבחינת חסד נמשך להקל להיות כשר ומותר וזכאי, ומבחינת גבורה נמשך להחמיר כו'. ובחינת המדות הם למטה מהחכמה.
נמצא ענין התורה הוא המשכת רצון העליון שלמעלה ברצון התחתון, שהוא בחינת דעת תחתון שהוא בחינת פנימיות המדות כנודע.
(רק שהמשכה זו על ידי התורה אי אפשר להמשיך כי אם על ידי הקדמת התפלה, שהוא בחינת הסולם לעלות מלמטה למעלה. וגם דוקא על ידי קדימת בחינת שבת שהוא גם כן אותיות "תשב", עליית רצון התחתון ברצון העליון, וירידת רצון העליון ברצון התחתון. וזהו כעין בחינת אתערותא דלתתא שעל ידי זה יוכל להמשיך אחר כך על ידי תורה ומצות כו' מלמעלה למטה, וכדלקמן אם ירצה השם).
והנה התורה היא נגד בחינת כלי המשכן, שהם מנורה ושולחן.
(וכל שכן הארון שבו היו מונחים הלוחות ממש. רק שבחינת הארון שהיה בבית קודש הקדשים הוא כמו שהתורה בשרשה, ובחינת המנורה שהיה בהיכל הוא בחינת גילוי התורה במדות.
וזהו שכתוב בתורה: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"[53]. הנה נקראת בחינת חכמה ובחינת חסד - כי: "אורייתא מחכמה נפקת" - וזהו בחינת הארון, ומתלבשת במדות, שכללותם הוא החסד, וזהו בחינת המנורה שהיה בדרום בחינת חסד כו')
כי הנה, כמו שהמנורה מדליקין בה אור, כמו כן בתורה כתיב: "ותורה אור"[54]. ופירוש "אור" דתורה הוא כמו שכתוב: "חכמת אדם תאיר פניו"[55]. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "חכמת זו סדר קדשים[56]". שעל ידי למוד סדר קדשים מעורר וממשיך הגילוי בבחינת חכמה עילאה להיות: חכמת אדם תאיר פניו.
וענין הארת פנים למעלה הוא, כמו על דרך משל למטה באדם, כשמשכיל השכלה חדשה יצהבו פניו. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: גבי ר' אבהו שצהבו פניו, מחמת שראה תוספתא חדתא[57]. והוא מחמת גילוי התענוג שמתגלה ומתלבש בההשכלה חדשה, ונמשך ומתגלה בפנים ממש עד שצהבו פניו ומאירים.
כך על דרך משל למעלה על ידי עסק התורה ממשיכים גילוי אור התענוג עליון, להיות מאיר ונמשך בחכמה עילאה. והוא בחינת אור חדש מעצמות אין סוף ברוך הוא, שמתלבש בחכמת התורה. וזהו ענין: "יאר ה' פניו אליך כו'"[58]. וזהו גם כן ענין אור דמנורה.
ובזה יובן גם כן ענין ז' קני המנורה, היינו קנה האמצעי שהוא גוף המנורה: "ושלשה קנים יוצאים מצדה האחד. ושלשה קנים מצדה השני, וכפתר תחת שני הקנים ממנה כו'"[59]דהיינו שבמקום שיוצאים שני קנים מקנה האמצעי א' לכאן וא' לכאן, שם יש כפתור כו'. וכן תחת שני הקנים השניים, ותחת שני הקנים השלישיים.
והענין, כי כל זה רומז על כללות התורה שהיא תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וזהו ענין ששה קנים היוצאים מן קנה האמצעי, הם שיתא סדרי משנה, שמקבלים מקנה האמצעי שהוא בחינת תורה שבכתב, שהרי למדין הכל מן המקרא. כמו שכתוב בגמרא: "מאי טעמא - אמר קרא כו'". נמצא התורה שבעל פה יוצאת ונמשכת מבחינת תורה שבכתב, כמו שששת הקנים יוצאים מן המנורה כו'.
וענין ה"כפתור תחת שני הקנים" - הענין דכל השפעה הנמשכת ממשפיע למקבל, אי אפשר להיות כי אם על ידי אתערותא דלתתא מן המקבל אל המשפיע, ועל ידי זה נמשך אתערותא דלעילא מהמשפיע. ונקרא מיין נוקבין ומיין דוכרין.
וכמו כן בענין ההשפעה מתורה שבכתב לתורה שבעל פה יש גם כן ב' בחינות אלו. שהרי נודע שתורה שבכתב נקרא: "מוסר אביך"[60] בחינת אב, הוא בחינת דכורא המשפיע. ותורה שבעל פה נקרא: "תורת אמך"[61] - בחינת נוקבא ומקבל מתורה שבכתב - רק דשם נגדל ההשפעה כו'. ואם כן יש בזה בחינת העלאת מיין נוקבין והמשכת מיים דוכרין, ונקרא אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא.
וזהו ענין הכפתור תחת שני הקנים, שבמקום יציאת הקנה מהקנה האמצעי, שם הוא ענין התחברות המיין נוקבין והמיין דוכרין, שמתחברין אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, לכן יש שם אור כפול, על דרך משל מהתחברות ב' הבחינות. לכן היה כפתור שהוא עב, יותר משאר מקום המנורה. כיון שבבחינה זו מתחברים ב' בחינות משפיע ומקבל כו'.
ונקרא בחינה זו: "קשרין" בזהר. על דרך משל הקשר שמתקשרים שני דברים יחד, הנה במקום הקשר הוא עב יותר, מחמת ששם יש חבור שני הדברים יחד.
וכן השולחן גם כן רומז לבחינת התורה, שעליו מניחים לחם הפנים, והתורה נקרא לחם: "לכו לחמו בלחמי"[62], כי היא בחינת מזון לנפש להמשיך הגלוי בפנימית שמשיג החכמה בפנימיותו, ששכלו משיג חכמת התורה, שבה מלובש אור אין סוף ברוך הוא כו', לכן נעשה לו מזה מזון וחיות ממש לנפש.
וכן למעלה הוא בחינת: "ישראל מפרנסין כו'"[63] שיהיה התלבשות אין סוף בחכמה עילאה כו'.
אבל המצות הם בחינת לבושים ומקיפים לנפש, שהן המשכות מבחינה שאין הגלוי יכול להתלבש בפנימיותו, רק שאור ה' מקיפו מראשו ועד רגלו, והן בחינת יריעות המשכן, כמו שנתבאר לעיל.
(ולשם נתבאר דבמצות יש גם כן ז' בחינות: "חצבה עמודיה שבעה", וכן ז' מינים ביריעות. רק שהם מקיפים, ובתורה ז' קני המנורה הם בחי' פנימיים):
יב ועל פי כל הנזכר לעיל בביאור בחינת היריעות וכלים דמשכן, שהם בחינת תורה ומצות הנזכרים לעיל. ובביאור ענין השבת שהוא בחינת הנשמה יתירה, התחברות רצון העליון ברצון התחתון - יובן בטוב טעם ענין שייכות הצווי במצות שבת סמוך לצווי דמלאכת המשכן, כמו שכתוב בפרשת תשא: "אך את שבתותי תשמרו כו'"[64]. וגם מה שמשה רבינו עליו השלום, הקדים הצווי על השבת למלאכת המשכן, הפך ממה שנזכר בצווי הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום.
והענין, כי עם היות שעל ידי תורה ומצות ממשיכים בחינת מקיפים ופנימיים, שהם בחינת לבושים ובחינת מזון לנפש, שיהיה גלוי רצון העליון בנפש בבחינת פנימי על ידי התורה, ובבחינת מקיף על ידי המצות.
אך באמת כיון שהאדם הוא מלמטה בגוף גשמי, אי אפשר לו להגיע לבחי' רצון העליון שלמעלה מעלה מכל העולמות, להמשיך משם האור למטה. ולזאת צריך להיות תחלה בחינת אתערותא דלתתא, שיעורר בנפשו ויעלה להגיע לגלוי בחינת רצון העליון. ועלייה זו היא בחינת שבת אותיות תשב. עליות העולמות מלמטה למעלה מעלה, עד רום המעלות שהוא בחינת רצון העליון המתגלה במנחה בשבת, כמו שכתוב: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון כו'"[65]. וגם בנפש האדם יש בחינת עלייה זו וגלוי זה, שזהו ענין הנשמה היתירה כדלעיל.
ואחר כך נמשך מבחינת הארה זו לכל ימות החול, על ידי התפלה הנקרא סולם. ועל ידי זה יוכלו להמשיך אחר כך על ידי התורה ומצות גלוי והמשכת האור מלמעלה למטה. מה שאין כן בלא קדימת בחינת ההעלאה שעל ידי השבת, אי אפשר להמשיך, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה, "כל האומר אין לי אלא תורה כו'"[66].
ולזאת, בצווי משה רבינו עליו השלום לישראל בעשיית המשכן הקדים הצווי על השבת ואחר כך צוה ענין יריעות המשכן, שהם בחינת מקיפים הנמשכים על ידי המצות, ואחר כך על כלי המשכן שהוא בחינת פנימיים. והענין, שכל המשכה מלמעלה למטה מתחלה נמשך האור בבחינת מקיף על המקבל, ואחר כך נשפע ונמשך ממנו הארה בפנימיותו כו', והשאר נשאר בבחינת מקיף, לכן הקדים היריעות להכלים.
וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו" - כי הנה בתפלין הם גם כן הפרשיות: "שמע, והיה" דקריאת שמע, רק בתפלין הם בחינת מקיף ובקריאת שמע שאומר: "אחד, ואהבת" הוא בחי' גלוי בפנימיות. ולכן תחלה צריך להיות המקיף ואחר כך הפנימי. וכשקורא קריאת שמע בלא תפלין, להמשיך הפנימי בלא המקיף - זהו עדות שקר כו':
יג וכל זה הסדר הוא בענין עבודת האדם. וזהו צווי משה רבינו עליו השלום לישראל בפרשת ויקהל. אבל בענין סדר ההמשכה מאור אין סוף ברוך הוא בעולמות הוא להפך. שמתחלה צריך להיות הכלים ואחר כך היריעות ואחר כך בחינת שבת. כי להיות ההמשכה מאור אין סוף בעולמות הוצרך להיות צמצום רב ועצום, ושיהיה הגלוי רק הארה מועטת כדי שיוכלו העולמות לקבל ולא יתבטלו ממציאותן. ובחינת גלוי זה, זהו ענין כלי המשכן שהם בחינת פנימיים. ואחר כך מבחינת גלוי זה, נמשך אחר כך להיות בחינת מקיף וסובב על העולמות, וזהו ענין היריעות המשכן. וזהו דבפרשת תרומה ותצוה, שהוא צווי הקדוש ברוך למשה רבינו עליו השלום נאמר תחלה הכלים, ואחר כך היריעות, דכך הוא סדר ההמשכה מלמעלה למטה, ואחר כך נאמר צווי השבת בפרשת תשא.
והענין, כי הכלים והיריעות הם סדר ההמשכה מלמעלה למטה. ואחר כך בגמר ותכלית ירידת השפע העליונה אז הוא בחינת השבת, שהיא המנוחה וההסתלקות אל עצמותו, כמו שכתוב "כי בו שבת וינפש"[39] כאדם ששובת ונח, שהוא בחינת עליית כחות הנפש מהשפלתן לעצמותן כו'. ולכן נאמר צווי השבת אחר כך, כי לא שייך בחינת שביתה ואור חוזר רק אם מתחלה נמשך בחינת אור ישר, והמשכה מלמעלה למטה על ידי הכלים והיריעות, אז צריך להיות אחר כך אור חוזר על ידי השבת.
מה שאין כן בעבודת האדם מלמטה למעלה צריך להיות תחלה ההעלאה, דהיינו בחינת השבת, לעלות למעלה מעלה עד רום המעלות, ואחר כך ימשיך השפע מלמעלה למטה, היינו מבחינת רצון העליון המתגלה ביום השבת. וההמשכה מבחינה זו היא מתחלה בבחינת מקיף ולבוש, שזהו ענין יריעות המשכן, ואחר כך בחינת הכלים, דהיינו בחינת התורה, שהיא חכמתו יתברך, ומחכמה נמשך מדת החסד, שנמשל למים, כמו המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה נמשכה ממקום גבוה מאד וירדה למטה - לכך נמשלה למים.
וזהו: "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה"[67]. שנקראת התורה: "תורת חסד", על שם ההמשכה כו' שנמשכה חכמתו יתברך למטה מטה, כנודע שחכמה וחסד הם קו אחד, והיינו בחינת תורה וגמילות חסדים: