Short review
זהו בקשת כנסת ישראל להקדוש ברוך הוא על זמן הגלות. שבזמן שבית המקדש היה קיים, נקראו ישראל: "אחים" למקום. כמו שכתוב[3]: "למען אחי ורעי כו'". וכתיב אחר כך[4]: "למען בית ה' אלקינו" - כלומר, אימתי נקראים אחים בזמן שבית המקדש קיים. ולפיכך מבקשת עכשיו: "מי יתנך כאח לי כו'".
והענין, דהנה בכרובים שהיו בבית המקדש כתיב[5]: "ופניהם איש אל אחיו". והנה כתיב[6]: "ועשית שנים כרובים כו' כרוב א' מקצה מזה כו'". וענין הכרובים יובן על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה י"ג ב) "היינו פני כרוב היינו פני אדם, אפי רברבי ואפי זוטרי".
דהנה כתיב[7]: "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם". וצריך להבין שהרי אין לו דמות הגוף? אך הענין, שהתורה נקרא אדם, כמו שכתוב[8]: "זאת התורה אדם". וכתיב[9]: "וזאת תורת האדם". והפירוש הוא, כי הנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ובזהר נקראים העשר ספירות: "רזא דשמא קדישא". והענין, שהוא על דרך משל כמו שם האדם שנקרא: אברהם או יעקב על דרך משל, הרי אין זה נוגע למהותו ועצמותו, שעצמותו ומהותו של האדם הוא השכל ומדות שלו שהן שייכים בו גם כשהוא בפני עצמו, מה שאין כן שמו אינו צריך לו כשהוא לעצמו, ואינו אלא בחינה חיצוניות שלו שעל ידי זה פונה לקוראו בשמו.
כך לגבי אין סוף ברוך הוא, אפי' החכמה עילאה ואין צריך לומר המדות עליונות, אינן ערך כלל למהותו ועצמותו יתברך, שמהותו ועצמותו יתברך מרומם ומתנשא מגדר בחינת חכמה. והתהוות עשר ספירות נקרא: "רזא דשמא קדישא" - שהוא רק בחינת הארה בעלמא שאינו נוגע להעצמות.
והנה כתיב[10]: "הוי"ה בחכמה" - היינו שגילוי הארה זו שהוא בחינת שם הוי', כמו שכתוב[11]: "אני הוי"ה הוא שמי" - הוא בבחינת חכמה. ועל ידי החכמה נמשך אור אין סוף ברוך הוא בכל הט' ספירות. וכמו שכתוב הטעם בתניא, (פל"ה בהג"ה). ולכן נקרא החכמה "אדם", ונקרא: "אדם הראשון", ובזהר נקרא: "אדם קדמאה" -כי[12]: "ראשית חכמה" כתיב (וכמו שנתבאר לעיל פרשת יתרו, בדבור המתחיל להבין ענין האבות) כי הוא כמו על דרך משל בהתפשטות והמשכת אור וחיות מהנשמה בגוף, שגילוי כללות החיות הנמשך מהנשמה מאיר ומתלבש במוחין שבראש, ועל ידי המוחין נמשך אחר כך הארה לכל אבר כפי מזגו ותכונתו השייך לו. וכמבואר בתניא (פנ"א). נמצא המוחין הם כללות החיות של האדם.
כך הוא על דרך משל למעלה, שגילוי כללות האור מאין סוף ברוך הוא נמשך ומתלבש בחכמה, ועל ידי החכמה נמשך ומתלבש האור בכל הט' ספירות. (ומזה יובן מה שנתבאר לעיל פרשת יתרו, בדבור המתחיל זכור: ד"איהו וחיוהי חד" קאי על התלבשות אור אין סוף בבחינת חכמה, מה שאין כן התלבשותן במדות נקרא: "איהו וגרמוהי חד") ועל כן אורייתא דמחכמה נפקת נקרא: אדם. (ועיין מה שנתבאר על הזהר ראש פרשת תולדות (קל"ד ב). ובספר הדרת מלך (דף ע"ט ב'): ורמ"ח מצות עשה הם רמ"ח האברים, ושס"ה לא תעשה שס"ה גידים, ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" - כי מהמוחין נמשך האור לכל אבר, כנזכר לעיל) וזהו: "אורייתא מתקשראה בקוב"ה".
והנה בחינת אדם זה נקרא: "אדם הגדול" ו"אפי רברבי" - כי חכמה עלאה הוא בחינת אין סוף, וכמו שכתוב[13]: "ולתבונתו אין חקר", ש"הוא היודע והוא הדעה כו'". (ועיין בראשית חכמה פרק א' משער היראה, דגדול מורה על גדלות התפשטות האור, בבחינת אין סוף כו'):
ב אך זהו התורה כמו שהיא למעלה, וכדי להיות המשכה מבחינת חכמה עילאה להתלבש בתורה דבריאה (שהיא התורה שלפנינו, כי תלמוד בבריאה כו') - צריך להיות על ידי צמצום. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה[14]: "צמצם שכינתו בין בדי ארון" - כי מפני שמשם הקול מדבר למשה, הוא על ידי שצמצם כו'.
ובחינה זו נקרא: כרוב, אפי זוטרי - בחינת אדם הקטן, כמשל הקטן שהגילוי במוחין שלו מצומצם יותר מבאדם הגדול. וזהו[15]: "כרוב אחד מקצה מזה", שהוא המשכה מלמעלה למטה. (וכמו שכתוב[16]: "מקצה השמים מוצאו כו'", ושמש היינו בחינת תורה. עיין בזהר תרומה (קל"ז)) להיות מקור ושרש להמשכת האור: בבריאה, יצירה, עשייה.
וכרוב אחד מקצה מזה - הוא כדי להיות ירידה זו - הוא על ידי אתערותא דלתתא בקריאת שמע, למסור נפשו ב:"אחד, ואהבת". והיינו על ידי: "שמע ישראל" - להתבונן איך "הוי' אחד". "אני הוי' לא שניתי"[17]רק ש"אמר והי' העולם". "כי הוא צוה ונבראו כו'"[18]. וכולא קמיה כלא חשיב.
ולכן על ידי התבוננות זו - יבא למסירת נפש להיות[19]: "ועמך לא חפצתי". ולכן נקרא כנסת ישראל: "כלה" - לשון כלות הנפש, ממטה למעלה. וזהו בחינת הכרוב מקצה מזה, לעלות מבריאה, יצירה, עשייה, ליכלל באור אין סוף לאסתכלא ביקרא דמלכא. וזהו: "עינינו נשואות אל ה'" (ונקרא[20]: "שמור, לנוקבא"[21]. עיין מה שנתבאר לעיל בדבור המתחיל:זכור את יום כו'). ועל ידי זה, כמים הפנים, נמשך מלמעלה גם כן[22]: "עיני ה' אלקיך בה כו'" . וזהו[6]: "ועשית שנים כרבים כו'". (ועיין מה שכתוב על פסוק: שיר השירים (שיר השירים א, א), מענין פירוש חתן וכלה. ועל פסוק[23]: "לבבתני" . ועיין בזהר פ' בלק דקפ"ז, ענין דאזעירת גרמה כו')
"מן הכפרת תעשו את הכרבים". - הוא בחינת סובב כל עלמין, שמקיף לשניהם בשוה. (וכמו שנתבאר לעיל, שאור אין סוף ברוך הוא, למעלה מעלה אפילו מבחינת חכמה עילאה, וכל שכן כרובים ואפי זוטרי. ועיין מה שכתוב על פסוק[24]: "כי על כבוד חופה" - ענין ב' בחינות: כבוד והחופה, ומקיף שעליהם. וזהו ענין ב' הכרובים והכפרת):
ג והנה כתיב[25]: "והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה כו'". ואיתא בזהר פ' אחרי (דף נ"ט עמוד א') ובויחי: (דף רכ"ח סוף עמוד ב) "תלת זימנין ביומא כו' אינון מגרמייהו סלקין גדפייהו כו'"[26]. ופירש הרמ"ז שם: דהיינו בשעת ג' תפלות שבכל יום - דהיינו שבכל עת התפלה מג' תפלות הנזכרים לעיל, הם עולים מבריאה, יצירה, עשייה, למעלה באצילות. וזהו: "סלקין גדפייהו" - שהוא על ידי התעוררות האהבה ויראה שבישראל - שאהבה ויראה נקראים "גדפין, ופרחא לעילא".
(ועיין מה שכתב הרמ"ז פרשת אחרי שם, מענין בכנפיהם. ועיין בזהר פרשת בלק: (דר"ד ע"ב) "נהורא קדמאה כו', כנפים עלאין". ונהורא קדמאה - הוא רב חסד. ובעבודת ה' היא האהבה רבה שלמעלה מהשכל. ועיין מה שנתבאר לעיל פרשת יתרו, בענין: "האבות הן הן המרכבה". וזהו ענין שהכרובים: "סוככים בכנפיהם על הכפרת", שבו הלוחות והתורה)
ואז נקראים: "אדם הגדול, ואפי רברבי" - כיון שעולים לאצילות אשר איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ולכן תפלה הוא לשון חבור, כמו[27]: "נפתולי נפתלתי" . ובלשון המשנה[28]: "התופל כלי חרס". שמתחברים במקורם שבעולם האצילות. וכן בעבודת ה' היא התקשרות ודבקות הנפש בשרשה. (וכמו שכתוב בדבור המתחיל יונתי) ולכן יש להכרובים כנפים, לעופף למעלה לאצילות כו'. ועל ידי זה: "פניהם איש אל אחיו" - ששם הם מיוחדים פנים בפנים. וכמו במתן תורה דכתיב[29]: "פנים בפנים דבר ה'". (עיין ענין זה בדבור המתחיל, "ואהיה אצלו אמון") ולכן נקראו: "אחים". וזהו[30]: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום" - "שלום" היינו חבור והתקשרות ב' הכרובים כו'.
(ועיין מה שכתב הרמ"ז פרשת אחרי על הזהר: (דנ"ט ע"ב) "והנה נקראים אחים כו'" - דהיינו, שכנסת ישראל מקבלת מוחין מחכחמה ובינה עלאין, שהם בחינת אדם הגדול, כנזכר לעיל, שלא על ידי התלבשות בבחינת כרוב וזעיר אנפין כו'. ועיין בעץ חיים שער ל"ה, פרק ב': "המדרגה הששית כו'". ולכן היו אז חכמים גדולים, ונבואה ורוח הקודש בישראל):
ד אבל משחרב בית המקדש ונגנזו הכרובים (שנסתלקה בחינת ההארה מאצילות הנקרא: "אפי זוטרי" שהיה מאיר למטה ממש בעשייה לשרשו ומקורו באצילות. וזהו שכתוב בגמרא (ראש השנה דף ל"א) "ומכרוב לכרוב כו'") ולכן זאת היא בקשת כנסת ישראלף "מי יתנך כאח לי" - כמו שהיה בזמן בית המקדש, שהיו בבחינת אחים וגם פניהם איש אל אחיו.
והיינו על ידי עסק התורה. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה[31]: "משחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה". (עיין תניא פרק נ"ג. ועיין מה שנתבאר לעיל בדבור המתחיל, רני ושמחי, (פרשת מקץ, לו, א) מענין פירוש "לא זז מחבבה עד שקראה אחותי") וזהו[1]: "יונק שדי אמי" - שהוא בחינת תורה שבעל פה, שהוא בחינת גילוי חכמתו ורצונו יתברך ממש. (והרי אם כן האדם המשיג ההלכה תופס ומשיג חכמתו יתברך ממש: אשר הוא היודע והוא הדעה כו'. - לכן נקרא על ידי זה בחינת אחים, שמקבלים שניהם ממקור אחד שהוא מבחינת חכמה ובינה עלאין. דכמו שז"א[32] מקבל מוחין מאו"א[33]כך העוסק בתורה, משיג בחינת חכמתו ובינתו יתברך).
וזהו שנקרא התורה: "חלב". כמו שכתוב[34]: "לכו שברו כו' יין וחלב" - כמו שעל דרך משל הולד בלידתו הוא בתכלית הקטנות ועל ידי יניקתו חלב האם מתגדלים אבריו וגם נשלמו בו מוחין דיניקה, שלכן מתחיל לדבר ולילך כו'. וכך הנשמות קודם בואן לעולם הזה היו תחלה בבחינת עבור בבחינת מלכות, אימא תתאה. וזהו[35]: "חי ה' אשר עמדתי לפניו". וירידת הנשמה משם בבריאה יצירה עשייה להתלבש בגוף - נקרא בשם: לידה. וזהו[36]: "אני היום ילדתיך". והתורה שלומד בעולם הזה נקרא: "חלב" - שמגדיל בחינת רמ"ח אברי הנשמה, שהם ט' ספירות, ט' פעמים ט כו', כמ"ש ע"פ חכלילי כו'[37])[38]
ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה[39]: "אשרי מי שבא לכאן, ותלמודו בידו". - שעל ידי זה נעשית הנשמה בבחינת גידול יותר במעלה הרבה מכמו שהיתה תחלה בירידתה, שנקרא בשם לידה - שעל ידי שינק משדי אמו, הוא בחינת: "ותלמודו בידו" נעשה בה הגדלה הרבה כו'. (ועיין מה שכתוב על פסוק "בהר סיני", מענין פירוש ותלמודו בידו):
ה אך להבין איך שייך למעלה בהקדוש ברוך הוא להיות כאח יונק כביכול, מבחינת עסק התורה של האדם למטה?
אך הענין, כמו שכתוב[40]: "רועה ישראל" . וכתיב[41]: "אחותי רעיתי" - פירוש פרנסתי. [42]ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים - דכמו שהלחם פעולתו לחבר הנשמה עם הגוף, כך ענין פרנסה למעלה להמשיך גלוי אור אין סוף ברוך הוא בתוך עשר ספירות דאצילות, שנקרא בשם: "גופין". שאפילו חכמה עילאה אין ערוך כלל לאין סוף ברוך הוא. ושיהיה נמשך ומתלבש בהם - הוא על ידי עסק התורה למטה.
וזהו שכתוב[43]: "הנה אלקינו זה קוינו לו" - פירוש, שאנו המשכנו אותו בבחינת קוין, דהיינו התלבשות האור בעשר ספירות הנחלקים לג' קוין: חסד דרועא ימינא כו'. וכנגדם ג' בחי': תורה ועבודה וגמילות חסדים. ולעתיד יתגלו כל ההמשכות לכן[44]: "ואמר ביום ההוא הנה כו'".
אך מה שנאמר: "יונק שדי אמי" דוקא - שהוא בחינת תורה שבעל פה? - כי הנה תורה שבכתב נקרא[45]: "מוסר אביך" ותורה שבעל פה נקרא[46]: "תורת אמך". (כמבואר בדבור המתחיל, ביום השמיני עצרת). כי בתורה שבכתב הכל ברמז בעלמא. וכמו שהאב מזריע טפה כו', ועיקר גידול הוולד הוא בבטן האם - כך גילוי פרטי ההלכות על בוריין הוא בתורה שבעל פה. והיינו: "דאורייתא" תורה שבכתב "מחכמה נפקת" הנקרא אבא. ותורה שבעל פה הוא בחינת בינה, הנקרא: אמא.
והנה עיקר התגלות התענוג מהשכל הוא בבינה, כשמבין הדבר על בוריו. וכמו שכתב בזהר על פסוק[47]: "ועבד הלוי הוא". (ובעץ חיים: שהתגלות עתיק הוא בבינה. ועיין מה שנתבאר פרשת לך לך גבי ה' דאברהם, ובפרשת וארא על פסוק "לכן אמר") "דא עתיקא כו'". וזהו שנאמר: "יונק שדי אמי" דוקא. (שהחלב הוא משעשע הולד ומענגו) ועל ידי זה נמשך ממנו יתברך גילוי התענוג בגן עדן: "להיות נהנים מזיו כו'". ו"קודשא בריך הוא אתא לאשתעשע עם צדיקייא בגן עדן". והכל, על ידי עסק התורה. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה[48]: "כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן עולם הבא". וכמבואר באריכות, באגרת הקודש בדבור המתחיל אשת חיל עטרת בעלה:
ו "אמצאך בחוץ"[49] קאי על בעלי עסקים, אף על פי שאי אפשר להם לעסוק בתורה תמיד שיהיו בבחינת: "יונק שדי אמי" על ידי ד' אמות של הלכה - מכל מקום עליהם נאמר דמכל מקום: "אמצאך בחוץ" גם כן. (להיות גם כן בבחינת: "כאח לי כו'" כדלקמן).
והענין, דהנה מצינו בהקדוש ברוך הוא נאמר גם כן לשון: "קונה", כמו שכתוב[50]: "קונה שמים וארץ" . ואמרו רבותינו זכרונם לברכה[51]: "חמשה קנינים, קנה הקדוש ברוך הוא".
דהנה כתיב[52]: "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת". וכל שבת נקרא: "יום השביעי", [53]"שבת להוי'". ולכאורה איך שייך לקרות שבתות דעכשיו יום השביעי, שהרי כבר עברו רבבות ימים מיום בריאת העולם עד שבתות אלו, ואיך יקרא השבת יום השביעי? אך[54]: "כי ששת ימים" - הם ששה מדות עליונות שבהם ועל ידן היו התהוות העולמות. יום ראשון[55]: "יהי אור" - החסד כו', ואחר כך ביום השבת הוא עליותם לשרשם ומקורם למעלה מעלה.
וכך הוא גם כן בכל שבת ושבת, שבששת ימי המעשה הוא ירידת המדות בבריאה, יצירה, עשייה, לברר כו'. ואחר כך ביום השבת הוא עליותם ועליות העולמות. שהעלייה דוקא ביום ומדה השביעית שהיא בחינת המלכות.
(עיין פרי עץ חיים שער א' פרק ז': כי העלייה צריך להיות התחלה מלמטה, כמו שמגביהים הבנין שמגביהים מלמטה ועל ידי זה ממילא מתעלה כולו כו'. ועוד כי נעוץ סופן בתחלתן[56]: "אני ראשון ואני אחרון כו'". וזהו[57]: "ויכלו השמים כו'", לשון[58]: "כלתה נפשי" . "לכה דודי לקראת כלה כו' בואי כלה כו'". ולכן אומרים בברכה דמעין שבע דמעלי שבתא: "קונה שמים וארץ".
כי הנה עליות העולמות בשבת וכל מה שנתברר בששת ימי המעשה עולה ליכלל למעלה בשבת, זהו כמשל הקנין - שהלוקח נותן תחלה כסף להמוכר ועל ידי זה מקבל אחר כך החפץ שקונה לרשותו. כך על ידי ירידת המדות עליונות בששת ימי המעשה לברר ניצוצים, על ידי זה נעשה המשכה והעליה בשבת מטורי דפרודא לרשות היחיד, יחידו של עולם. וזהו ענין הקנין של הקדוש ברוך הוא.
ועל דרך זה גם כן ענין גלות ישראל במצרים ובבל, הוא גם כן שעל ידי זה מתעלים הנצוצות שנפלו שמה. והן הן נשמות ר"ע, ר"מ, עובדיה[59]. (ועיין מה שנתבאר לעיל בפרשת בשלח פרעה). ועל דרך זה נאמר בקריאת שמע[60]: "ואספת דגנך כו'" - לאספם לבחינת: "אחד, ואהבת". דהיינו שעוסק במשא ומתן לפרנס את עצמו וביתו - שזהו ירידה, אך על ידי זה נעשה אחר כך עלייה - כשמתפלל בכח האכילה ואומר: "אחד, ואהבת" ולמסור נפשו ב"אחד". ולכן נקרא התפלה[61]: "עולת תמיד" - עליית הנצוצות למעלה כו', וכל תפלות החול מתעלים בתפלת השבת:
ז וזהו שנאמר: "אמצאך בחוץ" - שגם הבעלי עסקים ימצאוהו בחוץ, כיון שעל ידי עסקיהם מתעלים הנצוצות באחד. וכל ישראל מקיימים זה - שהרי דינא דגמרא הוא שפרשה ראשונה דקריאת שמע צריכה כוונה, ולדברי הכל פסוק ראשון צריך כוונה. והוא ענין למסור נפשו באחד, ובכל ישראל יש בחינה זו, שאף שאין לו מסירת נפש בפועל - יש בו מסירת נפש בכח, שאפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו כו'. ועל ידי זה מתעלים כל עסקיו לה' אחד - אם כן הרי משא ומתן ועסק זה הוא מעין ועל דרך שהוא יתברך נקרא: "קונה שמים וארץ".
(ולכן הוא בבחינת: "כאח לי". ועיין מה שכתוב על פסוק: "וישב יעקב" בפירוש: "ובקשתם משם כו' ומצאת" כו').
והנה אדרבה בהם נאמר: "אשקך[62]" -בחינת נשיקין הוא אתדבקות רוחא ברוחא, על ידי תפלות הבעל עסק שהוא בחינת אתכפייא, ויתרון האור מהחשך - הוא מעורר וממשיך ממקום גבוה מאד. (עיין מה שכתוב בפרשת נח בדבור המתחיל, "מים רבים כו'") אשר גילוי בחינה זו אינו אלא בבחינת נשיקין. כמשל הנשיקין שהוא מחמת עוצם האהבה שלא יוכל לפרש בדבור היא מתלבשת בהבל הנשיקין כו'.
(עיין מה שכתוב בדבור המתחיל: "שיר השירים", פירוש "ישקני כו'". והענין, כי בחינת: "כאח לי" שעל ידו "יונק שדי אמי" - היינו שיניקותם משרש אחד, היינו מהתורה שהיא בחינת חכמה ובינה כו' שנקראים אב ואם. אמנם על ידי אתכפייא ובטול היש לאין דבעלי עסקים, אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא, שנמשך האור מבחינת: "אין" - שהוא מקור התורה.
כמו שכתוב[63]: "והחכמה מאין תמצא כו'", ונמשך התגלות זו בז"א[64] כו'. ואם כן הם בבחינת "כאח לי", שמקבלים שניהם משרש אחד, אשר השרש ההוא גבוה מבחינת: "שדי אמו כו'", הוא בחינת כתר שלמעלה מהחכמה ובינה. וזהו ענין שזבולון קודם ליששכר.
והנה כתיב[65]: "וינשק לבן לבניו", שהם השבטים שנקראים גם כן "בנים" ללובן העליון - כי "בני בנים הרי הם כבנים כו'". כך יתכן בחינת כאח לי בקבלתם מבחינת: "אין", מקור דחכמה ובינה הנקרא אב ואם כו'. ועיין כהאי גונא בפרדס שער החמישי פרק ג' בשם הבית יוסף: "ומלכות נפיק כו'. ומשום הכי קאמר, "אברהם כו'"". ועיין מה שנתבאר לעיל, בביאור ענין: "יודוך אחיך כו'", וענין: "בני אביך כו'").
"אנהגך אביאך אל בית אמי"[66] - הוא בחינת תורה, כי גם הבעל עסק צריך לקבוע עתים לתורה. כי הגם שעיקר עבודתם הוא על ידי מעשה בבחינת אתכפייא, ובמעשה הצדקה - מכל מקום ההמשכה צריך להיות כסדר שמתלבשת: תחלה במחשבה ודבור, ואחר כך במעשה. ומחשבה ודבור, זהו בחינת קביעת עתים לתורה של הבעלי עסק. (ועיקר גלוי: נשיקין - הוא על ידי קביעת עתים לתורה. עיין בתניא פרק מ"ה)
ולכן בבעלי תורה נאמר: "יונק שדי אמי" - שהוא לשון תמידי, כי[67]: "והגית בו יומם ולילה" כתיב, ובבעלי עסקים שהוא רק קביעות עתים, נאמר: אנהגך אביאך אל בית אמי".
(ועוד יש לומר פירוש "אנהגך" בענין אחר. דלפי ששרש המשכתם מבחינה שלמעלה מחכמה ובינה כנזכר לעיל, על כן אומר: "אנהגך כו' אל כו'" שממשיך מבחינה עליונה לבחינת "אמי כו'". וזהו[68]: "תלמדני" - שמבחינת מקום גבוה כזה אי אפשר להיות רק בחינת מקבל, וכענין[69]: ודברי אשר שמתי בפיך כו').
"[70]אשקך מיין הרקח" - הנה היין[71]: "משמח אלקים" - ויין הוא בחינת: "יינה של תורה", והוא בחינת בינה, בחינת תורה שבעל פה. והיותו: "משמח אלקים" - היינו, כי "אלקים" הוא מדת הצמצום להיות העלם והסתר, ועל ידי שממשיך מבחינת בינה שהוא בחינת שמחה גורם גילוי ההעלם כו', שלא יסתיר ויעלים, וזהו: "אשקך מיין".
אך[72]: "יין הרקח" - היינו שיש בו ריח הטוב, כי הריח שרשו ממקום גבוה שהוא בחינת מקיף, והוא למעלה מבחינת מזון. שהמזון הוא לגוף אבל הריח אמרו רבותינו זכרונם לברכה: שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. והיינו לפי שהוא בחינת תענוג העליון שאינו נתפס ומתלבש בכלים.
והנה זהו יתרון מעלת קביעות עתים לתורה של הבעל עסק, שהוא בחינת אתכפייא יותר מביושבי אוהלים, על כן נקרא עסק תורתם: "יין הרקח" - שהריח הוא דוקא מדבר חריף וקיוהא כו'. (ועיין מענין ריח, על פסוק[73]: "ראה ריח בני") שיין זה עם היותו משקה שהוא בחינת פנימית יש בו גם כן ריח ובחינת מקיף כו'.
ומי שאינו יכול ללמוד כלל ולקבוע עתים לתורה עליו נאמר גם כן[74]: "מעסיס[75] רמוני" - על דרך מאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק[76]: "כפלח הרמון רקתך" - "[77]שאפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון". כי: "ריקנים" אין פירושו פושעים ומורדים חס ושלום רק שאין בהם תורה אבל מלאים מצות ודרך ארץ. והרי המצות מעוררים גם כן גילוי תענוג העליון, וכנודע מענין[78]: ריחא דלבושייכו כו'. כי נעוץ תחלתן בסופן, ולכן נקרא: "עסיס רמוני", שהוא ג"כ משיב את הנפש.
(ולכן במעיל היו תלויים רמונים - כי המעיל הוא בחינת[79]: "מעיל צדקה כו'". וכמו שנתבאר במקום אחר על פסוק[80]: "שוש אשיש כו' מעיל צדקה יעטני". ועיין שם):