זכור את יום השבת לקדשו.
להבין, מהו ענין הצווי לקדש השבת, והלא שבת מיקדשא וקיימא?
דבשלמא קדושת יו"ט תלוי בישראל. שלכך אומרים: "מקדש ישראל והזמנים". מתחלה ישראל, ואח"כ הזמנים. משום דישראל אינהו דקדשינהו לזמנים.
אבל בשבת אנו מברכים: "מקדש השבת", ואין אומרים: "מקדש ישראל והשבת".
וכמארז"ל: "אטו שבת ישראל מקדשי ליה? והלא שבת מיקדשא וקיימא מששת ימי בראשית כו'?".
ונק' כל שבת: "שבת בראשית", שלמעלה מבחי' ישראל.
(כי שבת הוא בחי' התגלות ח"ע, ונק' גילוי מוחין דאבא, שהוא למעלה מבחי' נש"י המושרשים בז"א.
וכמו שמבואר בזוהר פ' אמור: (ריש דף צ"ד) "דאחידן ביה במלכא". ופי' הרמ"ז הם ישראל המושרשים בזעיר. זה בחסד וזה בגבורה וזה בתפארת כו'.
ושבת מבואר שם דהוא גלוי מוחין דאבא בז"א. ומבואר שם ג"כ איך שגילוי והמשכה זו הוא מעצמו וא"צ למעשינו כו'.
משא"כ ביו"ט, גילוי קצת ההארה ממוחין דאבא שמאיר ביו"ט הוא ע"י מעשנו ותפלותנו כו').
והנה בדברות האחרונות נאמר: "שמור את יום השבת לקדשו".
וארז"ל: "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו".
והענין דשמור הוא מל"ת. כמארז"ל: "כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת".
וזכור הוא רמ"ח מ"ע.
כי זכור עם י"ה, גי' רמ"ח מ"ע.
והנה זכרי עם ו"ה גימטריא רמ"ח.
וצ"ל ההפרש בין זכור לזכרי.
ומה שזכור הוא עם י"ה וזכרי עם ו"ה:
והנה להבין כ"ז צריך להבין תחלה כללות ענין השבת מהו?
דהנה כתיב: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
שבששת ימי בראשית הוא בחי': "את כל אשר עשה", והיינו ע"י צירופי אותיות דעשרה מאמרות.
כמו מאמר: "יהי אור", "יהי רקיע", "יקוו המים כו'", "תדשא כו'". הוא בבחי' ירידה.
כמו באדם גילוי השכל בדבור שהוא בחי' ירידה.
והנה כתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו'".
שיש למעלה כביכול בחי' מחשבה ובחי' דבור.
דהיינו שבחי' מחשבה, נק' עלמין סתימין.
(ר"ל האור והחיות המחיה את עלמין סתימין נק' מחשבה עליונה).
ובחי' דבור, נק' עלמא דאתגלייא.
ונק' אותיות לשון התגלות, מלשון תרגום ואתא.
כי הנה הדבור מקבל מבחי' המדות עליונות, שבחי' שיתא יומין דבראשית הם ששה מדות עליונות.
והנה ידוע המאמר: "לאו דאית לך צדק ידיעא כו'. כולא לאחזאה כו'".
שבאדם בחי' חסד ורחמים מעורר התפעלות בנפשו להשפיע, משא"כ מדותיו ית' המיוחדות בו ית' שהוא אחדות פשוט בלי שום שינוי התפעלות ח"ו. כמ"ש: "אני הוי"ה לא שניתי". וזהו: "לאו דאית לך צדק ידיעא כו'".
ובהיות כן שהששה מדות עליונות הם למעלה מבחי' התפעלות ושינוי, ע"כ כדי שיהיה נמשך מבחי' המדות לבחי' הדבור להיות עלמא דאתגלייא, הוא רק בבחי' אחוריים לשון תרגום כו':
וזהו שבכל מעשה ששת ימי בראשית עד אחר ויכלו לא נאמר רק שם אלקים, כ"א אחר שנא': "ויכלו כו' כי בו שבת כו'", אח"כ נאמר: "ביום עשות הוי"ה אלקים" נזכר אח"כ דוקא שם הוי"ה.
והענין כי ידוע מ"ש: "שמש ומגן הוי"ה אלקים".
כי שם הוי"ה כתיב בי': "אני הוי"ה לא שניתי".
(כנ"ל לאו דאית לך צדק ידיעא כו')
ובחי' אלקים הוא הנרתק לשם הוי"ה, הנק' ג"כ שמש.
(כמ"ש שמש ומגן ה' כו')
כדי להיות התהוות הבריאה יש מאין, שזהו ע"י אותיות הדבור כנ"ל.
(והוא בחי' שם אלקים, שהוא שרש בחי' אותיות וכלים.
ושם הוי"ה הוא שורש בחי' האור שלמעלה מבחי' כלים ואותיות.
לכן ההמשכה משם הוי"ה הוא דוקא ע"י המגן דשם אלקים, שהם האותיות המעלימים כנ"ל.
ולכן בששת ימי בראשית לא נזכר רק שם אלקים. כי בששת ימי בראשית היה ההמשכה מבחי' שם הוי"ה להתלבש בשם אלקים, שהוא בחי' הדבור, לומר יהי אור יהי רקיע כו')
ואח"כ בסוף ששת ימי בראשית נאמר: "והנה טוב מאד ויכלו השמים".
פי' טוב מאד, היא בחי' בע"ת. כידוע דטוב זה יצ"ט, ומאד זה יצה"ר, כשנהפך לטוב ע"י התשובה.
והענין, כי במקום שבעלי תשובה עומדים כו'.
כי אתכפייא ואתהפכא דבחי' בע"ת הוא בתגבורת האהבה ממטה למעלה. מים רבים לא יוכלו לכבות את כו'.
כמ"כ למעלה, עליית החיות שירד בששת ימי בראשית בבחי' ירידה, היא עולה בבחי' עליית העולמות למהותו ועצמותו ית'.
וז"ש אח"כ: "ויכלו השמים כי בו שבת", כאדם ששובת ממלאכתו. שהשכל ומדות שנשפלו להתלבש בדבור ובמעשה עולים למהותן ועצמותן.
כמו"כ הוא למעלה, עלייה למהו"ע ית'.
וזהו בחי' ומדרגת שבת, דמעלי שבתא, שהוא בחי' עליות.
וזהו שבת בראשית דמיקדשא וקיימא, שהעלייה היא ממילא כי בו שבת כו'.
(וצ"ע דמשמע שע"י טוב מאד בע"ת, אז כי בו שבת. והרי אמר דשבת מיקדשא וקיימא, שהעלייה ממילא?
לכן צריך לומר דלאו ע"י בע"ת הוא ההעלאה, כי עליות העולמות הוא ממילא, רק ענין תשובה עלאה היא דוגמא לבחי' זו.
כי שבת אותיות תשב, להיות ששבת עליות העולמות.
וכמו"כ הבע"ת.
ועיקר פעולת האתעדל"ת לבחי' שבת יתבאר לקמן אי"ה:)
אך הנה כתיב: "אשר ברא אלהים לעשות". וארז"ל לעשות לתקן.
וכתיב: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", דמזה משמע שישראל עושים את השבת, ע"י מעשה המצות בו' יומין דחול. דהיינו פי' "לעשות, לתקן" או ע"י תשובה.
דהנה כתיב: "חכמות בחוץ תרונה". ופי' בזוהר חכמות תרי חכמה עלאה וחכמה תתאה.
פי' ח"ע הוא בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא. וחכמה תתאה הוא כמארז"ל: "נובלות חכמה שלמעלה, תורה".
פי' בחי' הנובלות הוא בחי' אור ושפע מבחי' אור החכמה הנמשך למטה כדי לברר בירורים, והיינו בחי' חכמה שבתורה שנתלבשה בדברים גשמיים. להבדיל בין טמא לטהור וכיוצא בזה בכל מל"ת.
וכמו"כ גם במעשה המצות עשה, הרי נתלבשה החכמה במצות גשמיים, כמו במצות ציצית בצמר גשמי דטלית כו'.
ולמעלה הטלית הוא בחינת אור מקיף. וכמ"ש: "לבושיה כתלג חיור", שהוא בחי' סוכ"ע. והחוטין הם ל"ב נתיבות החכמה.
ועד"ז בשאר המצות כמו אבני האפוד והחושן, תרשיש ושהם, אבנים גשמיים. ונחקק בהם שמות י"ב השבטים.
וכתיב: "ונשא אותם אהרן לפני ה' לזכרון". ולמעלה רומזים לבחי' אורות עליונים, שימשיך אהרן כהנא רבא בחי' חסדים עליונים דלפני האצי' כו'.
ולמטה נתלבשה חכמה זו באבנים גשמיים, ובמעשה גשמית דחושן ואפוד.
וכה"ג יובן בכל מעשה המצות.
וע"כ נק' בחי' חכמה זו שנתלבשה למטה במעשה המצות, בשם חכמה תתאה, שמתלבשת
בעשייה גשמית לאהפכא חשוכא לנהורא כו'.
וזהו: "חכמות בחוץ תרונה". בחוץ דוקא. כשנתלבשה חכמה תתאה
(הנמשכת מח"ע. וזהו: "חכמות בחוץ כו'", שהארת ח"ע נמשכת בח"ת, ומתלבשים בחוץ דהיינו בבי"ע, עד שנמשכים בעשייה גשמית ממש כנ"ל)
בעשיה גשמית במעשה המצות שלפנינו, אז דוקא "תרונה", פי' שיהיה עי"ז תוספת וגלוי אוא"ס ב"ה שלמעלה מעלה אפי' מבחי' ח"ע.
וע"י מעשה המצות יומשך ויתגלה בח"ע נמצא דוקא ע"י התלבשות החכמות בחוץ אז תרונה:
וביאור הדבר הוא דהנה כתיב: "ראשית חכמה", והיינו בחי' חכמה עלאה שנק' ראשית.
כי ח"ת נק' סופא דכל דרגין, כנודע שהיא בחי' מל', וח"ע נק' ראשית.
והנה ראשית בתי"ו מורה על לשון נקבה.
כי ראש הוא לשון דכר. וראשית הוא לשון נוקבא.
והיינו כי החכמה היא בחי' מקבל, שמקבלת מבחי' ראש.
וכמ"ש והחכמה מאין תמצא שנמשכת מבחי' אין. דהיינו שלא בדרך השתלשלות עילה ועלול רק כמו בחי' יש מאין.
כי בחי' האין שממנו תמצא החכמה הוא למעלה ממדרגת החכמה.
והוא כמו עד"מ באדם כשנופל לו איזה המצאה וסברא חדשה, אזי מתמלא תענוג.
מזה אנו רואים שבחי' תענוג הוא למעלה מבחי' חכמה. דהיינו שהוא מקור החכמה.
ולכן בתחלת התחדשות הסברא יהי' הענג גדול להיות כי רגע זו יצאה ונמשכה החכמה ממקורה התענוג. לכן מאיר בה אור התענוג, משא"כ כשמתיישן אח"כ אינו מתענג כ"כ מהסברא, שכבר נתרחקה ממקורה שהוא התענוג.
וכמו"כ למעלה בחי' תענוג העליון הוא מקור החכמה. וזהו בחי' מאין תמצא. מאין הוא בחי' עונג.
וזהו שנק' חכמה "ראשית" שהיא בחי' מקבל מבחי' ראש הוא התענוג עליון, שנק' ראש אותיות אשר, שהוא לשון אושר ותענוג. וכמו: "באשרי כי אשרוני בנות". "אשרי יושבי כו'":
והנה בברכת המצות אנו מברכין "אשר קדשנו במצותיו כו'". שע"י המצות אנו ממשיכים מבחי' אשר שהוא בחי' ענג העליון. וההמשכה היא בבחי' ח"ע וח"ת שהן בחי' יחו"ע ויחו"ת שנמשך בהן מבחי' ענג העליון.
וזהו פי' הברכה בא"י אלקינו, הוא בחי' יחו"ע דחו"ב אצי', ואח"כ מלך העולם, הוא בחי' יחו"ת. וממשיכים להם מבחי' אשר קדשנו כו' בחי' ענג העליון.
והיינו דוקא ע"י קיום מעשה המצות הגשמיים, בבחי' אתכפייא ואתהפכא, לברר בירורי נוגה, שעי"ז דייקא ממשיכים גלוי התענוג העליון.
וזהו חכמות כשנתלבשו בחוץ אזי דוקא תרונה, מחמת גלוי התענוג העליון בחכמה:
ומעתה יובן ג"כ ענין לעשות את השבת.
כי שבת הוא בחי' חכמה ובחכמה אתברירו.
ולכן ארז"ל בשבת דבור אסור, כי סייג לחכמה שתיקה. והוא בחי' עליית ח"ת בח"ע.
(לכן בשבת בורר אסור. כי בחכמה אתברירו הוא ע"י התלבשות ח"ע בח"ת לברר בירורים, והיינו ביומין דחול.
אבל בשבת שהוא עליי' ח"ת בח"ע לכן דבור אסור).
והנה ע"י הבירורים ממעשה המצות שנעשו ביומין דחול נמשך מבחי' ענג עליון לבחי' חכמה. דהנה החכמה נקראת עדן שמקבל מבחי' התענוג. ומבחינת עדן נמשך לגן.
וזהו ענין געה"ע וגעה"ת ששם נהנין מזיו השכינה.
אבל יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב.
כי ע"י המצות ממשיכים עצמות ענג העליון שלמעלה מבחי' חכמה. וזהו הכל ע"י ו' יומין דחול ששת ימים תעבד:
וזהו ענין זכור עם י"ה. וזכרי עם ו"ה. היינו מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. דהנה פי' ששת ימים תעבוד היינו בחי' אהבה, כי לית פולחנא כפולחנא דרחימותא.
שכל ימות החול הוא בחי' בירורים שכל מעשה המצות או הדבור או מה שעושה מו"מ בהיתר להתפרנס כדי שיוכל לעבוד את ה' נתברר עי"ז בירורי נצוצות קדושות מבחי' ק"נ ועולים לה' ע"י התפלה.
וכל התפלות של ימות החול נכללים ועולים ע"י תפלת השבת.
וזהו הכל ע"י בחי' אהבה מלמטה למעלה.
וזהו זכור עם י"ה רמ"ח שהאהבה נק' זכור כי יראה היא בחי' נקבה. כמ"ש "אשה יראת ה'", ואהבה היא בחי' דכר "זכר חסדו".
והאהבה היא שרש לרמ"ח מ"ע. והיינו שע"י רמ"ח מ"ע ובחי' פולחנא דרחימותא היא העלאה ממטה למעלה לבחי' י"ה.
(וגם האיש דרכו לכבש לכן בירור ק"נ וההעלאה הוא ע"י אהבה:)
והנה תכלית ההעלאה הוא כדי להיות אח"כ המשכה מלמעלה למטה.
וז"ש רז"ל ע"פ מה ה' אלקיך שואל מעמך. א"ת מה אלא מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום.
והענין הוא כי בחי' ההמשכה שנמשך מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע נק' בשם ברכה כי הוא בחי' הגילוי מן ההעלם.
וזהו א"ת מה. שהוא בחי' ממכ"ע כמבואר בזוהר בראשית בתחלתו בהקדמה (דף א' ע"ב) ע"פ מה אדיר שמך בכל הארץ דבחי' מ"ה הוא בבחי' בדבר ה' שמים נעשו.
וזהו מה אדיר שמך בכל הארץ שמתלבש בעולמות להיות ממכ"ע.
וכן הוא ג"כ בזוהר ח"ב (דקכ"ז) ע"פ ויקחו לי תרומה דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה אקרי מ"ה.
(וזהו ענין תרומה. א"ת מ"ה אלא מאה. דהיינו להמשיך מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע הנק' מ"ה תרומה. כי הנה תרומת מעשר הוא מעשר מן המעשר כי הדבור עליון שהוא בחי' ממכ"ע נק' בחי' מעשר לגבי המדות עליונות דהיינו משום כי רק חלק עשירי מהמדה נמשך להיות הגילוי בדבור.
וגם המדות לגבי חו"ב הם ג"כ רק כמו בחי' חלק עשירי שבחינה האחרונה שבחו"ב נמשך להיות מקור למדות.
והתרומה היא העלאה ממטה למעלה וצ"ע).
וענין מאה ברכות הוא להמשיך מלמעלה למטה ההארה מבחי' סוכ"ע לממכ"ע:
והנה עיקר ענין זו ההמשכה מלמעלה למטה, הוא בשבת. (דהגם שבכל יום מברכים מאה ברכות - מ"מ עיקר גילוי ויחוד סובב בממלא הוא בשבת).
וזהו: "זכרי עם ו"ה - רמ"ח", היינו בשבת היא ההמשכה מלמעלה למטה אל בחי' ו', שהוא"ו הוא המשכה.
והיינו ג"כ ענין התורה, שהיא בחי' המשכה קול בוי"ו. דאורייתא מח"ע נפקת, והוא יו"ד דזכרי ונמשך למטה בקול ודבור. וכמ"ש: "ודברי אשר שמתי בפיך". וכמו שאמרו על שמאי והלל דאלו ואלו דא"ח. והיינו ו"ה קול ודבור בתורה.
וזהו ג"כ שרש ענין השבת, שהוא בחי' החכמה, יו"ד דזכרי, ונמשך למטה בבחי' ו"ה.
(והענין, זכור הוא האהבה, ועי"ז עולה המ"ן לבחי' י"ה. וזכרי הוא יסוד אבא שמתגלה בשבת בבחי' זו"נ, כידוע בכוונת זכר למע"ב במוסף, וזהו שנמשך בבחי' ו"ה:)
וזהו הצווי: "זכור את יום השבת לקדשו". ומבואר לעיל הקושיא דהא שבת מיקדשא וקיימא?
והענין מובן ע"פ מה שנתבאר. כי באמת בחי' שבת מצד עצמו מיקדשא וקיימא, שהוא בחי' קדש בחי' חכמה.
(דהיינו בחי' מוחין דאבא. ויו"ט נק': "מקראי קדש" בחי' נה"י דאבא מתלבשין במוחין דאימא).
אך כדי להמשיך בחי' גילוי ענג העליון שיומשך ויתגלה בחכמה, (דהיינו התגלות עתיק בחכמה) הוא ע"י ישראל, ע"י מעשה המצות שעושין כל ימות החול. שאומרים: "אשר קדשנו במצותיו וצונו" שממשיכים מבחי' אשר ענג העליון בבחי' ראשית חכמה כנ"ל:
וז"ש אח"כ: "ששת ימים תעבד". דלכאורה זה אינו מ"ע רק רשות, ומה ענין זה לזכור את יום השבת לקדשו, שהיא מ"ע?
אלא דלהיות דפי' לקדשו להמשיך גילוי עונג העליון בחכמה בשבת. וכמ"ש: "וקראת לשבת ענג". והמשכה זו היא ע"י העלאת הבירורים שע"י מעשה המצות בחול. והיינו ע"י בחי' זכור עם י"ה. וששת ימים תעבוד פולחנא דרחימותא. ועי"ז יומשך בשבת בחי' לקדשו.
וזהו זכור כו'. כי שבת נק' שבת בראשית. והנה בראשית היא בחי' נוק', שמקבל מבחי' ראש שהוא תענוג העליון כנ"ל.
ולכן אמר זכור את יום השבת כו' להמשיך בו מבחי' תענוג העליון, שנק' בחי' זכר ומשפיע לבחי' ראשית חכמה כו'.
וזהו: ישראל - לי ראש, שהם הממשיכים מבחי' ראש.
(ועמ"ש בפ' ציצית מענין לי רא"ש).
ובחי': "שמור את יום השבת". הנה ארז"ל: שמור זו משנה. והענין. כי השמירה ענינה להפריד הקליפות שלא יהיה יניקה להחיצונים.
וזהו ענין: זכור לדכורא. ושמור לנוקבא. כי השמירה שלא יינקו החיצונים מטפת דכורא היא ע"י שנמשכת במעי דנוק'. ולכן הנפילים היו מפני שלא נקלטה הטפה כו'.
וזהו ג"כ ענין שמור זו משנה, שבתושבע"פ, היא נק' תורת אמך לגבי תושב"כ שנק' מוסר אביך וכמ"ש במ"א:
אך לעתיד יהיה זכור ושמור בדבור א' נאמרו. (ר"ל שאז יתגלה בחינה זו למטה) שיהיה הכל חד, יחו"ע ויחו"ת.
(שהן בחי' זכור ובחי' שמור, דהיינו שגם יחו"ת יהיה במדרגת הגלוי שביחו"ע, והיינו ע"י גלוי עצמות א"ס ב"ה הסוכ"ע דקמיה שוה הכל כו').
וזהו שנאמר: "אות הוא ביני ובין בני ישראל" (ר"ל אות היא, קאי על בחי' מל', שמור לנוק' וכמ"ש במ"א באור ענין זה ע"פ הזוהר ויקהל (דר"ד) האי רוחא אתפשטותא דההיא נקודה כו').
וזהו יום שכולו ארוך (ר"ל שמור וזכור הם בחי' שבת דמעלי שבתא ושבתא דיומא, ולע"ל שיהיו שניהם במדרגה א', שבת דמעלי שבתא יהי' ג"כ במדרגת שבתא, דיומא הז' יום שכולו ארוך. ועמ"ש כה"ג ע"פ ההפטרה דפ' במדבר כי גדול יום כו')
כי עתה: "זה היום אשר קוינו לו". פי' קוינו בחי' קו ארוך, ולעתיד יהיה בחי' שבת מעלה ומטה שוין.
(וע' לקמן בד"ה להבין באור ענין האבות הן הן המרכבה מש"ש מענין זה:)