לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. (שיר השירים א, ט)
הנה רעיתי נמשלה לסוסי פרעה.
כמו שפרעה העמיד תחלה סוסים נקבות ואח"כ היפך זכרים קודם לנקיבות. כמ"ש בזהר פ' בשלח (ד' מז). כמו"כ בשעת יציאת מצרים נאמר: "וה' הולך לפניהם יומם וגו'. ואח"כ בשעת קריעת י"ס נאמר: ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה כו' וילך מאחריהם כו'.
הנה צריך להבין מהו המשל והנמשל שנמשלה רעיתי לסוסי פרעה?
הנה אותיות נקראו סוסים. כמו הסוס שהאדם רוכב עליו ומוליכו כפי רצונו, ואעפ"כ הסוס מוליך את האדם למקום רחוק מאד אשר בלתי אפשר להגיע לשם בלי סוס. כמו"כ, השכל מנהיג את האותיות ורוכב עליהם. שלפי ערך השכל כך הוא הדבור. אעפ"כ, ע"י האותיות מתעלה למעלה יותר, מה שאין השכל יכול להשיג כלל. והיינו ע"י אותיות התפלה.
אך אעפ"כ צ"ל התבוננות ג"כ. אם לא מי שערכו פחות מלהתבונן כלל, שלזה בהכרח להעמיק אף בהאותיות לבד. כמ"ש: "בא אתה וכל ביתך אל התבה". וע"י האותיות יכול לעלות כאשר יבואר לקמן בעז"ה.
אך אעפ"כ כתיב: "לא בגבורת הסוס יחפץ כו'". שאעפ"כ אין רצון וחפץ ה' שורה בבחי' האותיות כנ"ל, שהם רק בחי' שוקיים, כ"א: "רוצה ה' את יראיו כו'":
והנה יש ב' מיני אותיות אותיות זכרים ואותיות נקבות: אותיות נקבות, היינו ההעלאה שממטה למעלה ע"י האותיות הנ"ל באתעדל"ת. ועי"ז באתעדל"ת אתעדל"ע. כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. (כי דרכו של איש לחזר אחר אשה) המשכה מלמעלה למטה בבחי' סובב שהוא בלי גבול דלית מחשבה תפיסא ביה, למעלה מהשגה, להיות בחי' גלוי למטה ע"י סוסים זכרים. והיינו באותיות התורה, להיות "השמים והארץ אני מלא" ממש.
דהנה לכאורה תמוה. לפעמים כתיב: "מלא כל הארץ כבודו", שאינו רק כבודו ולא מהותו ועצמותו. ולפעמים אמר: "השמים והארץ אני מלא", דהיינו מהו"ע שהוא בחי' אני ממש.
אך שניהם אמת. שבאמת אני מלא ממש. אך איך יוכל להתלבש בעולם הגשמי והשפל ומלא קליפות, זהו ע"י שמלא כל הארץ כבודו. ואין כבוד אלא תורה. כבוד בגימ' ל"ב, והם ל"ב נתיבות החכמה. והיא חכמת התורה. כי אורייתא מחכמה נפקת.
ועי"ז יוכל להיות: "את השמים ואת הארץ אני מלא ממש", ע"י התלבשותו באותיות התורה שהם אותיות זכרים המשכה מלמעלה למטה.
וכמארז"ל: "כל היושב ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", היינו מה שהוא קדוש ומובדל. שאף בחי' חכמה נחשבת אצלו כבחי' עשי' גשמיית. כמ"ש: "כלם בחכמה עשית". ויומשך ויתגלה למטה ע"י אותיות התורה.
וזהו שעל מתן תורה נאמר: "כי תרכב על סוסיך כו'". והיינו בחי'
סד,א
סוסים זכרים הנ"ל.
וזהו: "מדלג על ההרים מקפץ כו'", שהוא בבחי' דילוג ממקום למקום. והיינו המשכה מלמעלה מבחי' סובב שיומשך ויתגלה למטה. כמ"ש: "וירד ה' על הר סיני וכל העם רואים את הקולות כו'".
והנה זה לעו"ז עשה האלקים. כמו שבקדושה יש ב' בחי' סוסים הנ"ל, אתוון נוק' ואתוון דכורין מלמעלה למטה וממט' למעלה. כמו"כ בקליפות יש ג"כ ב' בחינות האותיות.
והיינו שע"י התקשרותו להבלי עולם בדברים בטלים ומכל שכן לשון הרע. והוא בחי' אותיות נקבות, הנה האותיות מוליכים אותו למקום רחוק מאד. והיינו לעומק הקליפות, בחי' מקיף שלהם, שנק' פרעה עורף כו'. להמשיך עליו המשכה מלמעלה מבחינת המקיף שלהם, להקיפו ולהלבישו. והוא בחי' הבל ורעות רוח ונעשים לבושים צואים עליו. והוא בחי' סוסים זכרים, אותיות זכרים שנעשים ע"י אותיות נקבות הנ"ל. כי בההפוך אמר ג"כ רוח אייתי רוח וכו'.
והנה פרעה רדף אחר ישראל בשעת יצ"מ. כמ"ש: "וירדף פרעה", שרצה להוריד ולהמשיך את נש"י לתוך עומק הקליפות.
וע"כ העמיד סוסים נקבות תחלה, בכדי שעי"ז יהי' המשכה מלמעלה ג"כ מעומק הקליפות. כי דרכו של איש כו'.
אך הקב"ה הפך ועשה את הסוסים, שני אותיות האלו, באלקות. בכדי להיות המשכת אלקות למטה כנ"ל.
וזהו: "וה' הולך לפניהם יומם כו'", ואח"כ בשעת קי"ס נעשה להפך: "ויסע מלאך וילך מאחריהם" כנ"ל:
והנה כ"ז הוא ע"פ תורה. וכמו"כ הוא ע"פ עבודת ה'.
כי הנה בכל נפש ישראל צ"ל בכל יום בחי' יצ"מ וקי"ס.
כמ"ש: "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים וגו'". וכמארז"ל: "בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום יצאת מארץ מצרים". וגם בק"ש אומרים בכל יום: "אני הוי"ה אלקיכם כו' מארץ מצרים כו'". וגם באמת ויציב נאמר: "וים סוף להם בקעת כו'", שצ"ל בכל יום שני בחינות הנ"ל.
כי כל העולמות נק' מצרים, שהם מבחי' מצרים וגבולים. כמו מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה כו'. וכן שית אלפי שנין הוי עלמא כו'.
וגלות מצרים נק' ההתקשרות בזה העולם הגשמי והמוגבל. ומלך מצרים נק' השכל של הבלי העולם. וכשנעשה התקשרות לזה העולם כ"כ בחוזק עד שהוא בלי שכל כלל בלי טעם ודעת, נק' אז: "וימת מלך מצרים", ואזי: "ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו", שנעשה צעק לבם בק"ש, בבחי' ובכל מאדך שהוא בלי גבול. דהיינו לצאת מן החושך וגבול הנק' מצרים, רק להיות צעק לבם למהותו ועצמותו ממש והוא בחי' יצ"מ.
אך איך יבא לבחי' בכל מאדך הנ"ל. הנה זהו ע"י התבוננות בפסוד"ז מב"ש וכו'. והעיקר הוא בברכות ק"ש בשתים שלפניה כו'.
והיינו: "בורא קדושים ישתבח שמך לעד". הנה לעד הוא בלי גבול. כי הנה הארץ הגשמית היא בבחי' גבול ממש. אבל ברוחניות, והיינו מלאכים ונשמות הם בלי גבול ממש. כמ"ש: "היש מספר לגדודיו כו'" שהם בלי גבול.
ועי"ז: "ישתבח שמך לעד", שחיותם אינו אלא מבחי' שמו לבד. שאינו כמו כח הפועל בנפעל שמתלבש ממש בנפעל בבחי' שינוי, אבל לפניו אין שינוי כלל. כמ"ש: "אני הוי"ה לא שניתי כו'".
"המרומם לבדו מאז", שכמו שקודם בריאת העולמו' היה הוא מרומם לבדו, כן עתה הוא בלי שינוי כלל.
"המתנשא מימות עולם", רק חיות כל העולמות אינו אלא מבחי': "שמו נק' עליהם", שהוא מלך עליהם. כמאמר: "אלקים חיים ומלך עולם", היינו שמחיה כל העולמות, רק בבחי' שהוא מלך עליהם, שמו לבד. ואעפ"כ הוא בלי גבול, ששמו הוא ג"כ בלי גבול.
וזהו: "בורא קדושים ישתבח שמך לעד כו'", כנ"ל. אבל מהותו ועצמותו רם ומתנשא כו':
והנה אחר שיתבונן כל זאת, ואזי ממילא יתעורר מזה בק"ש להיות ואהבת כו'. בכל מאדך בלי גבול לצאת מהחשך כו' ורק
סד,ב
להיות צעק לבם למהותו ועצמותו ממש, באתעדל"ת, והוא בחי' אתוון נוקבין.
ועי"ז באתעדל"ת אתעדל"ע, לעורר האהבה למעלה ג"כ. והוא פ' שניה שבק"ש, שהוא: "לאהבה את ה' אלקיכם וגו'", דאינו לשון שם דבר, כמו: "לאהוב", רק: "לאהבה", לעשות אהבה למעלה. שיומשך אלקות למטה הוי"ה אלקיך ממש.
דהנה לאו מכל אלין מדות כלל, ואיך יהיה אהבה למעל'?
רק ע"י אתעדל"ת בבחי' אהבה מלמטה, אתוון נוקבין, "ואהבת וגו'", אזי ממילא נעשה אהבה למעלה ג"כ. כי רוח אייתי רוח כו'.
וזהו: "והחיות רצוא ושוב", שהוא אותיות נקבות ואותיות זכרים. וזה נקרא אותיות זכרים. דהיינו המשכה מלמעלה למטה, שיהיה הוי"ה אלקיך ממש.
ועי"ז יכולים לומר אח"כ: "ונתתי עשב בשדך ונתתי מטר ארצכם וגו'". דלכאורה איך אומרים: "ונתתי כו'"?
אלא רק מחמת שנמשך מלמעלה להיות הוי"ה אלקיכם ממש, וע"י התלבשותו באותיות התורה שהן אתוון דכורין, שהקב"ה יושב ושונה כנגדו, שקדוש ומובדל ממש מתלבש באותיות התורה, להיות: "ואשים דברי בפיך ממש". כמ"ש: "ודברת בם", ולא נאמר: "ודברת אותם"? והיינו בם ממש, מתניתין מלכתא, מאן מלכי רבנן, שהוא כמו מלך שגוזר ומצוה על מדינתו ברצונו. כך הם רבנן, גוזרים על כשר פסול טמא וטהור, שהוא דברי בפיך ממש.
וזהו: "הדברים האלה אשר אנכי", מי שאנכי "מצוך כו'". ועי"ז יכולים לומר אח"כ: "ונתתי מטר כו'".
ובק"ש חותמים: "אני הוי"ה אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שהוא בחי' יציאה מן מצרים וגבולים, ורק להיות הוי"ה אלקיכם כו'.
והוא אתעדל"ע, אותיות זכרים שבאים אחרי אתעדל"ת אותיות נקבות, כי דרכו של איש כנ"ל:
אך הנה יש עוד אתעדל"ע שהם אותיות זכרים שהם באים שלא על ידי אתעדל"ת כלל, שהם אותיות נקבות - והוא בחי' קריעת ים סוף.
כי הנה ענין ים הוא, שכל מה שיש ביבשה יש בים. שכל הברואים שיש בים ישנם ג"כ ביבשה, אלא שבים הם נעלמים ומכוסים, וביבשה הם באתגלייא.
כמו"כ למעלה ג"כ יש בחי' ים ובחי' יבשה, עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא.
וכמו"כ באדם שהוא עולם קטן, יש ג"כ שכל ומדות מחשבה דבור ומעשה. שכל הוא בחי' עלמא דאתכסייא, כי הוא בהעלם. ומדות הם בחינת עלמא דאתגלייא, שהם בחי' גלוי לגבי השכל.
ומחשבה נק' ג"כ בחי' גילוי לגבי השכל. ודבור הוא יותר בחי' גילוי אף לגבי המחשבה.
כמו"כ למעלה יש מחשבה. ואף דכתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" - עכ"ז הוא כערך האדם למטה שמחשבתו נק' העלם לגבי דבורו. כך למעלה יש בחי' העלם שהוא בחי' מחשבה. כמ"ש בזוהר כמה מחשבתין אית כו' שהוא מחשבה למחשבה. שמה שנק' העלם לגבי למטה הימנו נק' בחי' גילוי לגבי מדרגה העליון ממנו. וכן גבוה מעל גבוה. שהתחתון הוא בחי' גילוי לגבי העליון ממנו שהוא בחי' העלם ממנו.
וזה נק' השתלשלות העולמות, שהוא כמו שלשלת, שכ"א אחוז בחבירו. כמו כן השתלשלות כל העולמות שהוא גבוה מעל גבוה עילה ועלול העלם וגילוי כו'.
אבל לגבי מהותו ועצמותו עצמות המאציל שלמעלה מעלה מהשתלשלות העולמות שהם נעלמים אין שייך לפניו כלל מעלה ומטה. "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כו'":
והנה בשעת קי"ס הי' התגלות מהותו ועצמותו ממש, שלמעלה מהשתלשלות. ועי"ז ים ויבשה שוין ממש, ונעשה מים יבשה, מהעלם גילוי.
וזהו: "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל". "ויעברו בתוך הים ביבשה" דייקא. שההעלם נעשה גילוי ע"י גילוי עצמותו שהעלם וגילוי שוין ממש.
וזהו: "שם נשמחה בו" ממש. במהותו ועצמותו ממש. והוא בחי' שמחה של מצוה.
כי הנה כתיב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וכו' מרוב כל". שרוב כל נק' השתלשלות כל העולמות
סד,ג
שהם רוב מאד, כגלדי בצלים גבוה מעל גבוה כו'.
אבל השמחה של מצוה, היא בבחי' עצמותו ממש, שהוא מרוב כל, למעלה מהשתלשלות כל העולמות.
וזהו: "ושמחת לפני הוי' אלקיך" שהוא בחי' שמחה של מצות התורה, שהוא לפני הוי' ממשיכי' כו'.
כי הנה אנו אומרים: "אק"ב כו'", דרמ"ח מצות הן רמ"ח אברים דמלכא. והוא כמשל אברים של אדם. הנה הנשמה אין יכולים לאוחזה ולתופסה כלל, רק אעפ"כ כשנוטלין את האדם בידו הימנית או השמאלית ומושכין אותו ממקום למקום. אזי נמשכה הנשמה ג"כ ממקום למקום, אף שהנשמה בעצמה אין יכולים לאוחזה כלל רק שע"י שהתלבשות הנשמה היא בהאברים עי"כ נמשכה הנשמה ג"כ ממילא.
וכמו"כ המצות הם אברין דמלכא. כמו חסד דרועא ימינא. שע"י הצדקה וחסד שנותנים למטה לעני ממשיכי' את עצמותו כביכול ע"י התלבשותו בבחי' חסד דרועא ימינא. וכן גבורה דרועא שמאלא. וכמארז"ל: "איזהו גבור הכובש את יצרו", כמו לכבוש איזה תאוה כו'. שעי"ז ממשיכים אותו מלמעלה ג"כ עי"ז. גבורה דרועא שמאלא. וכן ת"ת עמודא דאמצעיתא שהוא בחי' תורה שהוא כמו שנוטלין את האדם בכל גופו. ועי"ז מוליכים אותו למקום שרוצים כמו"כ ע"י תורה ממשיכין את עצמותו כביכול למטה.
וזהו שמחה של מצוה. שהוא מתן שכרן של מצות, שהוא בחי' גלוי עצמותו שהי' אז התגלות בשעת קי"ס.
וזהו: "שם נשמחה בו", בעצמותו ממש. והוא בחי' אתעדל"ע, בחי' אותיות זכרים שבא שלא באתעדל"ת כלל. כי אין אתעדל"ת יכול לעורר כלל.
וזהו: "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי", בעתיקא תליא מילתא, שהוא עצמות המאציל העליון שאין אתעדל"ת יכול לעורר כלל. אלא: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון":