אשירה לה' כי גאה גאה וגו'.
ותרגם אונקלוס, "גיאה על גיותניא וכו'".
יובן בהקדים להבין ענין ירידת הנשמה לעוה"ז, שירידה זו צורך עלייה היא, כנודע.
והנה הנשמה קודם בואה לעוה"ז היתה עומדת לפני ה' ביראה ואהבה.
כמ"ש, "חי ה' אשר עמדתי לפניו".
ואי אפשר לה לעמוד למעלה לפני ה' בלא דחילו ורחימו, כי בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא.
וע"ז נאמר, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק".
(הגם שזה נאמר על המלאכים?
הוא הדין לנשמות וכל צבא מעלה)
רצוא באהבה, להיות נכספה וגם כלתה נפשו כו'.
ושוב ביראה, כי מי הוא אשר ערב לבו לגשת כו'.
אך בירידתה לעוה"ז נתעלמו הדחילו ורחימו, ונתלבשה בגוף הגשמי, ולא יכלה עוד להיות
סג,א
תמיד בבחי' רצוא ושוב, כמראה הבזק, כמו שהיתה למעלה.
כי אם לפרקים ועתים מזומנים, שתתעורר האהבה.
ואף גם זאת, אין ערוך אהבה ויראה זו לגבי אהבה ויראה שהיה לה מימי קדם.
וירידה זו היא צורך עלייה, שתתעלה בעסק התורה וקיום המצות.
וצריך להבין היתרון והמעלה שבעסק התורה וקיום המצות, יתר על דחילו ורחימו שהיה לה.
אך הנה נודע מאמר, "אדון הנפלאות המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
שמראשית השתלשלות ועד סוף כל הנבראים הם מתחדשים בכל יום מאין ליש.
והתחדשות זו היא בבחי' ממלא כל עלמין, להיות דרך השתלשלו' מעילה לעילה, תחלה רוחניות עולמות עליונים ושכלים נבדלים, ואח"כ יורד ומשתלשל למטה מטה עד שנתגשם החיות להיות מעשה שמים וארץ גשמיים.
וכמשל הנשמה המתפשטת בגוף, שראשית הגלוי במוח השכל ואח"כ בפה הדבור. ואח"כ בידים המעשה כו'.
והתחדשות זו להיות בחי' מעלה ומטה רוחניות וגשמיות הוא "בטובו", שהיא מדת טובו ורחמנותו.
וכמ"ש, "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".
כי הוא יתברך אין סוף הסובב כל עלמין, השוה ומשוה קטן וגדול, מעלה ומטה, גשמיות ורוחניות שוין לפניו כו'.
וזהו "אדון הנפלאות". פי', שאפי' בחי' נפלאות שהן עלמין סתימין כו', אין ערוך אליו יתברך.
וכמ"ש, "עשה פלא", שבחי' פלא הוא בחי' עשיה כו'.
והנה דביקות הנפש בשרשה באלקים חיים, היא מחמת השגתה את החיות המתפשט מאור אין סוף ב"ה להחיות העולמות, "כי עמך מקור חיים כו'", שעל ידי זה היא בבחינת רצוא לאהבה את ה', "כי הוא חייך", חייך דוקא.
אך, "אם רץ לבך, שוב לאחד".
לפי שהוא ית' בעצמו הוא "אדון הנפלאות" ו"עושה פלא", ואינו בכלל השגת הנפש ודבקותה, ולכך היא בבחי' שוב.
וזהו, "נורא תהלות אדון הנפלאות".
"נורא תהלות עשה פלא".
כי לפי שהוא אדון הנפלאות, עושה פלא, לכך הוא נורא תהלות, שיראים להללו כו'.
אבל ע"י עסק התורה וקיום המצות, תהיה דביקות הנפש בבחינת סובב כל עלמין, "אדון הנפלאות".
כי הנה התורה והמצות נמשכים מבחינת "אדון הנפלאות", וסובב כל עלמין.
וזה היה ענין קריעת ים סוף, קודם מתן תורה, "הפך ים ליבשה".
שהים הוא בחינת עלמא דאתכסייא, כמאמר רבותינו ז"ל, "כל מה שיש ביבשה יש בים", אלא שהמים מכסים ואינם נראים.
שבחי' עלמא דאתכסייא בא לידי גילוי בבחינת עלמא דאתגלייא, כדי להיות גילוי המשכת התורה במתן תורה.
והנה צירופי אותיות התורה נק' בשם "סוסים" על דרך משל.
ועל זה נאמר, "סוס ורוכבו רמה בים", כמו שיתבאר.
מפני שהסוס הגם שהוא טפל לרוכבו, על כל זה יש בו מעלה יתירה, שיכול לרוץ ולהוליך את הרוכב למקום שלא היה הרוכב יכול להגיע שם בלי סוס.
כך כל צירופי אותיות התורה יש בהם יתרון ומעלה זו, שבדביקות נפש האדם בצירופי אותיות, אף שאינו יודע ומבין הענין בעין השכל רק שהוגה ומדבר בהם, (לאפוקי הרהור דלאו כדבור דמי) הרי הם מעלים את הנפש למקום שלא היתה הנפש מגעת שם מצד שרשה.
כי שרש אותיות התורה היא הגבה למעלה משרש הנפש, ד"אבא יסד ברתא".
אלא שהאדם צריך להיות בחי' רוכב להאותיות, שיהא מושך ומנהיג ע"י דחילו ורחימו.
שיעורר כפי אשר יוכל שאת, כל חד לפום שיעורא דיליה.
ואפי' האהבה הטבעית המסותרת בו.
כי בלא דחילו ורחימו כלל, לא פרחא לעילא.
וכמו שהוא לענין תורה, כך הוא לענין שאר מצות.
דכתיב, "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו".
שע"י המצות שנקראו דרך כלל בשם צדקה ומשפט, כמו שיתבאר, נמשך על בחי' אברהם שהיא מדת האהבה ברצוא הלוך ונסוע.
"את אשר דבר עליו עליו"
סג,ב
דייקא, הוא בחינת "אדון הנפלאות" שהוא למעלה מעלה מהשגת הנפש ודביקותו באלקים חיים, שלכן היא בחי' שוב כנ"ל:
וביאור זה הוא:
כי הנה "דרך הוי'". פירוש דרך ומבוא להיות הוי'.
דהיינו שיהי' בחי' הוי', המורה על התהוות העולמו' מאין ליש, על ידי אותיות שם הוי"ה יו"ד חכמה כו'.
כי הרי הוא ית' למעלה מן החכמה, ואנת הוא חכים כו'.
פירוש ע"ד "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו", כי כולם בחכמה עשית עשיה גשמית.
וכתיב, "אני הוי' הוא שמי", שמי בלבד.
כמשל השם שאינו מערך ומהות העצמית כו'.
"ועד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד".
פי' "בלבד", בבחי' העלם.
וכדי להיות הוי' בבחי' גילוי, נמשכה מדת טובו ורחמנותו.
"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".
"המחדש בטובו כו'".
"הטוב כי לא כלו רחמיך כו'".
היא בחי' רחמים רבים שלפני האצי', שהוא למעלה מעלה מסדר ההשתלשלות.
כי מדת הרחמים שבסדר ההשתלשלות יש כנגדה מדת הדין המצמצמת, "ימינא ושמאלא כו'", והיא בחי' מדה וגבול.
אבל רחמים רבים שלמעלה מהשתלשלות, הוא רחמנות שאין לה שיעור ולא ערך.
אפילו בערך אדם שמרחם על הזבוב, שרחוקה היא ממהות ומדרגת האדם. על כל זה יש לה איזה ערך שהיא בריה כמוהו.
משא"כ לא"ס ב"ה, אין ערוך אליו כלל, ואפי' עולמות עליונים בחי' נפלאות.
ולכן גם עליהם נופל מדת הרחמים הגדולה הזאת, כי הוא אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין כו', והוא השוה ומשוה כו'.
ועל זה נאמר: "חנון ורחום הוי'", שהקדים בחי' חנון ורחום להיות הוי', שהן הן י"ג מכילין דרחמי, מקור האצילות כו', כמ"ש במ"א.
וזהו דרך והמשכה להיות בחי' הוי"ה.
והיא על ידי אתערותא דלתתא בצדקה ומשפט, שהן דרך כלל כל מצות התורה כמו שיתבאר.
ובפרטות הוא מצות הצדקה, שהיא התעוררות מדת הרחמנות, להשפיע במדת טובו וחסדו להחיות רוח שפלים.
ועל ידי זה אתערותא דלעילא, להיות "דרך הוי' לעשות צדקה כו'", שיהא התלבשות אור אין סוף ברוך הוא בבחי' תורה ומצות.
ולהיות אנת חכים כו'.
שהוא מדת טובו ורחמנותו, להיות התלבשות זה והמשכה זו.
כמאמר, "אב הרחמן המהולל כו'".
ועל זה נאמר, "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית".
שעל ידי משפט וצדקה שביעקב, נעשה בחי' "אתה", דהיינו גילוי אלהות.
אך הנה בצדקה זו, "משפט" כתיב בה.
כמ"ש, "לעשות צדקה ומשפט".
"משפט וצדקה ביעקב".
כי לא די לעורר בחי' חסדו וטובו יתברך בלבד, כי מאחר שהיא התעוררות בחי' אין סוף השוה ומשוה כו'.
הנה בבחי' זו נאמר, "שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך".
שגם השממית היא בחינ' הקליפה וסט"א, יש לה יניקה ואחיזה כו'.
וכענין "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו'".
וצריך לעורר בחינת משפט למעלה, שלא יומשך חיות ויניקה אלא בסטרא דקדושה.
"יאר ה' פניו אליך, ישא ה'פניו אליך", היינו פנימית ועיקר החיות.
אבל יניקת החיצונים וסטרא אחרא, היא ממותרות צפרנים ושערות כו'.
ובחי' משפט זה אשר לאלהים הוא על ידי אתערותא דלתתא בחי' משפט שעושה האדם בנפשו על מותרות חיי גופו נגד הצדקה.
כי הנה ארז"ל, חייך קודמין לחיי חבירך.
ודוקא חייך ממש, כמשל הקיתון של מים, שאם ישתו שניהם ימותו כו' כדאיתא בגמרא.
מה שאין כן המותרות שלך, אינן קודמין לחיי חבירך.
שאינו בדין שיפנק האדם את נפשו בתפנוקי עלמא וחבירו ימות ברעב ח"ו.
ועל ידי משפט זה שעושה האדם, שלא לתת יניקה וחיות מותרות הגוף, גורם למעלה בחי' משפט, שלא יומשך חיות המותרות שהן החיצוני' וסטרא אחרא.
וזהו שמשבחים ומברכים את ה', "אוהב צדקה ומשפט":
סג,ג
והנה גם שאר מצות התורה נקראות בשם צדקה על דרך זה, כי רמ"ח מצות עשה הם רמ"ח אברין דמלכא.
היינו כמו על דרך משל, האבר שמלובש בו חיות הנשמה, שמבלעדי החיות זה נשאר הגוף כאבן דומם.
כך הנה המצות הם בחי' אברין דמלכא, שמלובש בהם חיות ואור אין סוף ברוך הוא.
ולהיות נמשך חיות זה הוא גם כן מחמת מדת טובו ורחמנותו, כנזכר לעיל, על ידי אתערותא דלתתא, בקיום מעשה המצות בפועל ממש.
כמו תפלין לכתוב על קלף של בהמה פרשיות ואזכרות, שעל ידי זה ממשיך בהם קדושה עליונה מאור אין סוף ברוך הוא, להיות כנשמה לגוף המצות.
והיא בחינת מדת הרחמים, להחיות למאן דלית ליה מגרמיה וכו'.
וזהו שכתוב "לעשות את כל דברי התורה הזאת".
"ושמרתם ועשיתם אותם".
"אתם" כתיב, כמ"ש במ"א.
ולכן נקרא המקיים התורה והמצות בשם "צדיק".
ומעלת צדיק היא מעלה רבה מאד, ששיבחו הכתוב "וצדיק יסוד עולם".
ואמרו רבותינו ז"ל "ראה בצדיקים כו' עמד ושתלן כו'".
ולכאורה לשון צדיק הוא שהוא צדיק בדינו, ואינו עושה עול לבריות, ואין זו מעלה גדולה כל כך?
אלא עיקר שם צדיק ע"ש שהוא בעל צדקה, שהוא המשפיע צדקה וחסד במדת טובו ורחמנותו להחיות את המצות, על ידי קיומם במעשה בפועל ממש, ולהמשיך להם חיות ואוא"ס ב"ה, כנשמה לגוף, כנזכר לעיל:
וזהו תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה.
כי בירידה זו אף שהיא ירידה גדולה בבחינת דחילו ורחימו, אף על פי כן גדלה מעלתה שנעשית בחינת בעל תשובה אחרי ירידתה לעולם הזה, שצריכה לשוב כו' כמ"ש במ"א.
"ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיק גמור כו'".
כי בחינת רחמים רבים שלמעלה מעלה הוא המתגלה בבחי' בעל תשובה.
דהיינו אחר ירידת הנשמה לעוה"ז, שאז הרחמנות גדולה מאד
(משא"כ קודם בואה היא בבחינת צדיק גמור)
דוקא.
ולכן אמרו רז"ל "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש".
ופירש רש"י "הכנעה".
דהיינו לעורר רחמים רבים על נצוץ אלהות כו', שעל ידי זה מעורר רחמים רבים למעלה ממקור הרחמים, ולהמשיך בחינת חנון ורחום, להיות גילוי הוי' בעסק התורה והמצות, ולהיות אור אין סוף בתוכה כו', ולכן ירידה זו דוקא היא צורך עלייה:
וזהו "אשירה להוי' כי גאה גאה". כי ענין שירה הוא התעוררות בחינת שמחה, דהיינו בחינת גילוי.
כי עצבות ומרה שחורה היא קמיטת וכויצת החיות.
והשמחה היא גילוי והתפשטות החיות כמו "צהבו פניו כו'".
וגילוי זה הוא להיות גילוי בחינת הוי' מאור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין, "אדון הנפלאות כו'".
ולהיות בחינת הוי' יו"ד חכמה כו', הוא על ידי המשכת גילוי "כי גאה גאה".
גיאות היא בחינת נפלאות, וגאה גאה, הוא בחי' אדון הנפלאות.
דהיינו שיהא גילוי המשכת חסדו וטובו של מעלה מעלה בחינת רחמים רבים שלפני אצילות, שבבחינה זו "סוס ורוכבו רמה בים", שגילוי בחינה זו היא למעלה מעלה מבחינת סוס ורוכבו, שהם בחינת צירופי אותיות הדבור שבדחילו ורחימו כנזכר לעיל.
כמו שגם הסוס על דרך משל אינו יכול לרוץ בים.
ולכן נאמר בקריעת ים סוף "ואתם תחרישון. מה תצעק אלי וגומר".
כי כדי שיהפך הים ליבשה דהיינו דעלמא דאתכסייא תהיה בבחינת עלמא דאתגלייא לשנות סדר ההשתלשלות, הוא על ידי ירידה גדולה ועצומה מלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות, מבחינת אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין, השוה ומשוה כו', אדון הנפלאות, וגאה גאה, עד שיהיה הכל בבחינת בטול כו'.
ולכן "רמה" יש בו שני פירושים.
לשון התרוממות והעלאה.
ולשון השלכה שהוא מלמעלה למטה.
כי היא בחינת גילוי אור אין סוף
סג,ד
ב"ה הסובב כל עלמין ומעלה ומטה שוין.
ומשם נמשך "עזי וזמרת יה".
י"ה הם בחי' עלמין סתימין, וזמרת מלשון "וכרמך לא תזמר" שהוא לשון כריתה.
וכמו החוצב אבן מההר.
וכך נחצבו אותיות י"ה מאדון הנפלאות וגאה גאה, להיות בבחי' גלוי, וחציבה זו היא בבחי' עזי, בחי' גבורות, להיות בחי' אנת חכים כו'.
שזהו ענותנותו, והן הן גבורותיו וצמצומים כו'.
גם צריך להיות בחי' צמצום, שלא ילך השפע למותרות כנ"ל.
ואח"כ נעשה בחי' זה אלי כו'.
בחי' גלוי הנרמז בו"ה וזהו ואנוהו.
אך גלוי זה יהיה לעתיד לבא, למחר לקבל שכרם, אבל היום לעשותם.
וזה שכתוב "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו".
פי', קוינו מלשון קוין והמשכות, שאנחנו עשינו את הקוין והמשכות של שם הוי"ה, להיות בבחי' גלוי.
יו"ד קוצא לעילא וקוצא לתתא.
ה' ג' קוין ורוחב כו'.
וע"ז נאמר, "אמרו צדיק כי טוב".
שעל ידי הצדיק נמשך טוב ה' לכל וגו':