והנה אנחנו מאלמים אלמים כו'.
כתיב, "אלה המלכים אשר מלכו", כו'.
שהן ז' מלכין קדמאין דתהו, שנפלו בשבירת הכלים למטה, לשם ב"ן דאצי', מקור דבריאה יצירה עשיה. ומשם ירדו בבריאה יצירה עשיה.
וזהו ענין מיתת המלכים כידוע.
והנה בשבירת הכלים נפלו כמה בחי', דהיינו הן בחי' נשמות, והן בחי' מלאכים, והן בחי' כחות אלקיים עצמם.
כולם נשברו ונפלו למטה בבי"ע.
והכחות אלקים נפילתן, היינו שירדו להחיות בי"ע כו'.
ופי' וענין השבירה של הכלים ושל הנצוצות כו'.
הוא ענין התפרדותן לחלקים רבים.
כמו עד"מ, תיבת "ברוך", כשאותיותיו מצורפות בתיבה זו, מתלבש בהן השכלה, שהוא ענין הברכה.
אבל כשיתפרדו הד' אותיות אלו זה מזה, להיות הבי"ת בפני עצמו וכן הרי"ש וכו', אזי לא ימצא בהן התלבשות השכלה זאת כלל.
ועל דרך זה הוא שבירת הכלים דתהו שנתפרדו הכלים לחלקים רבים מפורדים זה מזה עד שנסתלק מהם האור שהי' מתלבש בתוכן קודם פירוד זה.
ומצד זה ירדו במדרגה בבחינת בריאה יצירה עשיה ונתהוו מזה עולמות הנפרדים ברואים רבים, מינים ממינים שונים, כמו שכתוב "היש מספר" כו'.
והנה עצמות המאציל ברוך הוא, הוא יחיד ומיוחד בתכלית היחוד כנודע.
ולזאת כדי שיתהוו בחינת הנבראים, שהם בבחינת רבוי גדול, ובבחי' פירוד שהם בחינת יש ודבר בפ"ע.
שזהו ממש המנגד אל אמתות אחדותו ברוך הוא, שאין עוד מלבדו.
הוצרך להיות על ידי שבירת הכלים, שמחמת שנתפרדו לחלקים קטנים רבים מאד על ידי זה נעשה בחינת הרבוי של הנבראים.
וגם על ידי פירוד זה, נעשה כל נברא מהות בפני עצמו. שכל מלאך מובדל מחבירו כו'.
והנה כאשר ירדו הכלים והנצוצות מאת פניו יתברך, לפי גודל הירידה כך נעשה בהם הפירוד והרבוי.
וכל שעדיין לא ירדו כל כך אזי לא הי' הפירוד כל כך.
כי כל הקרוב קרוב יותר אליו יתברך, יש בו יותר הבטול והאחדות.
וכל שנתרחקו יותר, אזי נעשה בהן יותר הפירוד והרבוי.
ונמצא, כשנפלו למטה בעשיה, נעשה הפירוד והרבוי ביותר.
וז"ש, "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד" כו'.
שהנהר הנמשך מעדן שהוא חככמה דאצילות בהיותה נמשכת והולכת דרך כל עולם האצילות עד הגן הוא בחינת מלכות דאצילות, הוא הכל נהר אחד עדיין, מושלל מגדר ההתחלקות בתכלית.
כי באצילות איהו וגרמוהי חד, שהן בבחינת ביטול אמיתי למאצילן, ומיוחדין עמו בתכלית היחוד, שהוא הפוך הפירוד והרבוי כו'.
וכיון שמגיע הנהר בראש הבריאה, אזי כתיב, "ומשם יפרד והיה לד' ראשים".
ואף שלא נתוסף בו מים עם על זה נתפרד והיו לד' חלקים.
והן ד' מחנות שכינה. "פני אריה אל הימין פני שור" כו'.
אך הם חלקים כוללים עדיין, שכל חלק מהם כולל כמה פרטים רבים.
ובירידת המדרגה עוד, נתחלק מבחינת מיכאל שהוא בחי' פני אריה לקפ"ו אלף בחינות מחולקות, שהן מחנה מיכאל.
וכן מבחינת גבריאל שהוא בחינת פני שור נתחלק לחלקים רבים שהם כל פרטי המלאכים דמחנה גבריאל כו'.
וכל זה הוא עדיין בעולם הבריאה.
וביצירה מתחלק עוד לפרטים יותר שהן הרוחות דיצירה.
ובעשיה מתחלק עוד לחלקים רבים ביותר שהם הנפשות דעשיה.
והכל הוא מבחינת שבירת הכלים, שמתפררים בפירור אחר פירור ורבוי אחר רבוי כנזכר לעיל.
אך המלאכים הם אשר כבר נתקנו בבחינת עולם התקון וזהו הנקרא "ואשר משרתיו כולם עומדים" כו'.
ובחי' "יוצר משרתים" הם המתבררים בכל יום כו':
והנה כמו שהוא במלאכים כך על דרך זה נמצא בנשמות, שעל ידי רבוי ירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות מתפררים לחלקים קטנים מאד ברבוי אחר רבוי כו'.
כי ד' דגלי מדבר, הם מספר שרשי הנשמות בעולם הבריאה.
ונשמת יהודה, כוללת כל הנשמות שבמחנה יהודה.
ואח"כ נתחלק להרבה נשמות פרטיים, שבדגל מחנה יהודה.
וכן בשאר הדגלים, והשבטים.
עד שנעשו ס' ריבוי בעולם הבריאה.
כי התורה מדברת הכל בעולם הבריאה.
אבל ביצירה נתרבו החלקים יותר, במספר גדול הם בבחינת הרוח דיצירה.
ובעשיה המספר של הנפשות דעשיה הוא גדול יותר מכולן.
אך הס' ריבוי נשמות, הם שכבר נתקנו ונתבררו משבירת הכלים ונכללו בעולם התקון.
וכמו שנמצא ענין השבירה שהוא בחינת הרבוי והפירוד בנשמות ומלאכי' כנזכר לעיל, כך ימצא בכחות האלקיים ממש.
שנתחלקו לחלקים רבים מאד, ונתפזרו לבריאה יצירה עשיה. כו'.
וכל מה שירדו יותר בירידת המדרגה, נתרבה יותר הפירוד. דהיינו שכל חלק וכל נצוץ, נתחלק עוד לנצוצות וחלקים רבים, על דרך הנזכר לעיל במלאכים ונשמות.
כי הנה ידוע על פסוק "ורוח אלקים מרחפת", "רפ"ח מת".
דהיינו רפ"ח נצוצין, שנפלו מעולם התהו עם הכלים שנשברו.
ומספר רפ"ח הוא בחי' הפירוד של הנצוצין שנפלו כמו שהיו עדיין באצילות, שזהו ראשית ירידתן שאז נתפרדו למספר רפ"ח, וזהו, "רפ"ח מת" כו'.
אבל אחר כך כשנפלו מאצילות לעולם הבריאה, אזי כל נצוץ מרפ"ח נצוצים הנזכרים לעיל שבאצילות, נתחלק שם בבריאה לחלקים רבים מאד.
וכשנפלו מבריאה ליצירה, אזי נתחלקו עוד לחלקים ונצוצים קטנים.
וכן מיצירה לעשיה נתחלקו ונתפרדו עוד ביותר לאלפים ורבבות.
ובזה יובן, מה שנמשך הגלות כל כך הרבה יותר מן י"ז מאות שנה.
וידוע שהכוונה הכל לברר הרפ"ח ניצוצים. וכשיוגמרו הברורים יבא משיח במהרה בימינו אמן.
ואם כן הוא תמוה. וכי אפשר שלא נתברר עדיין רפ"ח נצוצים במשך רב כזה אשר דור הולך ודור בא וכל אחד מישראל מברר חלקו שצריך לברר?
ומה גם שמספרן של ישראל שצריכים לברר הרפ"ח הם ס' ריבוי כיוצאי מצרים, והרי עתה ברוך השם, ישראל רבים יותר ממספר זה? "יוסף ה' עליהם" כו'.
וכ"ש בזמן הקדמונים, שהיה נמצא כפרים שהיו בהם יותר מס' ריבוי, כמו שכתוב בגמרא, כפר שחליים כו'.
אלא שהוא משום שלמטה בעשייה נתפרדו הניצוצים לאלפים ורבבות אין מספר.
ומספר רפ"ח הוא באצילות, ושם הם גם כן מספר ס' ריבוי נשמות כלליים, שהם צריכים לברר רפ"ח חלקים גדולים הן הניצוצות שבאצילות.
וכמו שלמטה נתרבה מספר הנשמות כנזכר לעיל, כך נתרבו מאד הניצוצים לאלפי אלפים חלקים קטנים.
ולכך נמשך הגלות שעדיין לא נשלם כל הבירורים, כו'.
וכשיושלם הבירור, יבא הגואל בב"א:
והנה כתיב, "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית".
פי' שבחינת הרבוי, שנעש' על ידי שבירת הכלים הנזכר לעיל בנבראים שבבריאה יצירה עשיה.
ובפרט בעשיה הרבוי והפירוד גדול יותר, שכל אחד מובדל מחבירו, ובבחי' יש ונפרד.
וזהו, "מה רבו מעשיך ה'" כו'.
ו"כולם בחכ' עשית", עשית הוא ל' תיקון.
שע"י החכמה הם מתתקנים בבחינת עולם התיקון.
דהיינו שעל ידי החכמה, מגיע ונמשך בהם הביטול להיות בטלים ונכללים אליו יתברך, ולהיות מתחברין יחד על ידי זה, ולא יהיו מפורדים, וזהו עבודת הישראל.
וזאת תורת האדם, לברר בירורין, ולהעלותן מבחינת הפירוד לאחדות ה'.
וזהו, "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
פי', "אתה", היינו מהו"ע ית', שהוא יחיד ומיוחד ב"ה.
"ושמך", הוא בחי' הזיו והאור המתפשט ממנו, הנקרא אא"ס ב"ה, הוא גם כן אחד בתכלית.
"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", דהיינו שהם עושים בחי' אחד אפי' בארץ.
שעם היות שבארץ הוא הפירוד היותר גדול כנ"ל, שעיקר הפירוד והרבוי הוא בעשיי',
אעפ"כ הישראל ע"י עבודתן ותורתן הם עושים שם ג"כ אחד, שהם מעלים הנצוצים שנפלו שם בשבה"כ, שיתעלו באחדות ה':
וזהו והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. שזה הי' ג"כ עבודת השבטים ראובן ושמעון כו'
שהיו מבררים הנצוצין שנפלו בבחי' פירוד בשבה"כ והיו מעלי' אותן בבחי' מ"ן להתכלל במל' דאצי'.
ועי"ז היו מתחברים שם יחד והיו לאחדים, שהרי נכללו באחדות ה' בבחי' מדת מלכותו ית'.
וזהו פי' מאלמים אלומים.
עד"מ כמו שקושרין העמרים שמקבצין כמה שבולים רבים מאד ומחברין אותן וקושרין אותן באגודה אחת וזהו הנק' אלומה כידוע
והרי מתחלה היו השבולים מפורדים זמ"ז וע"י קשירה זו היו לאחדים.
כמו"כ ממש הוא ענין הבירורים והעלאת הנצוצות הנ"ל כשמעלין אותן מטורי דפרודי להתכלל בבחי' מ"ן באחדות ה', שנמצא נעשו ונכללו בבחי' אחד ממש ממה שהיו בתחלה בבחי' פירוד ורבוי כנ"ל.
וזהו מאלמים אלומים היינו העלאת הנצוצות בבחי' מ"ן בתוך השדה הוא בחי' חקל תפוחין שהיא מל' דאצי' שלשם נכלל המ"ן כנודע.
ועוד זאת מה שנק' העלאת מ"ן בלשון מאלמים אלומים. מלשון אלם שאינו יכול לדבר.
הואיל וענין העלאת מ"ן הוא בחי' בטול היש שנתבטל ממש להכלל בה' הרי אז הוא בבחי' אלם שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו שזהו בחי' יש.
וכיון שעיקר העלאה זו הוא בחי' הבטול ע"כ הוא הפוך ההשפעה ונק' אלם.
(וכענין איידי דטריד למיבלע כו'.
עמ"ש ע"פ התוספתא דבשלח (ד' נ"א), בענין אגלידו מיא כו'.
ועמ"ש בטעם שהמסעות היו מ"ב, וסה"ע הוא מ"ט ימים?
כי בסה"ע שהוא המשכות יש בכל מדה בחי' גילוי מל' דחסד כו'.
משא"כ במסעות העלאות הפוך הגילוי כו' ע"ש).
כי הנה הדבור שבאדם אינו צריך לו רק בשביל לדבר לזולתו אבל כשהוא בפ"ע א"צ לדבר.
וכך יובן למעלה בנמצאים הרוחניים ענין בחי' הדבור שבהם (כמו שמצינו בגמ' שתי רוחות מספרות כו') הוא בחי' כח ההשפעה לזולתו מעילה לעלול.
וזהו כשהעילה הוא מהות בפ"ע אז יכול להשפיע להעלול שלו אבל בהיותו דבוק בעילתו וטרוד לקבל שפע לעצמו אז הוא בבחי' בטול לעילתו ואין בו כח להשפיע לזולתו מצד עוצם ביטולו כו'.
ובחי' בטול זה שדבוק בעילתו הוא עד"מ העובר כשהוא בבטן אמו שאינו מהות בפ"ע רק אוכל ממה שאמו אוכלת כו' אלא לאחר הלידה נעשה יש בפ"ע עד שיכול אח"כ לדבר לזולתו כו'.
ועד"ז יובן בענין הבירורי' שעולים בבחי' מ"ן ונכללים בבחי' עבור ביסוד דנוק' דהיינו שמתחלה היו בבחי' יש ודבר בפ"ע והי' יכול להשפיע לזולתו אבל כשנכלל בבחי' מ"ן שהוא בחי' בטול לאוא"ס ב"ה ודבוק בו בתכלית ה"ז בחי' עבור שאז אינו מהות בפ"ע רק אוכל ממה שאמו אוכלת ולפיכך נק' אז אלומים מלשון אלמים שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו מצד עוצם הביטול כמשל העובר כו'.
משא"כ קודם העלאה זו ועבור זה הי' בבחי' יש לדבר ולהשפיע כו' אלא שע"י העלאה זו נעשה בחי' אלמים.
ועד"ז יובן שיש ג"כ עבור שני לאחר הלידה, כמ"ש בע"ח.
והיינו בשביל המשכת מוחין דגדלות צריך לבא מתחלה בבחי' הבטול בתכלית.
וזהו העבור שני, דהיינו שלאחר שהיו לו מוחין, והי' יכול להשפיע לזולתו, עתה מתכלל בבחי' עבור בתכלית הבטול (ונעשה בחי' אלם כנ"ל), כדי שע"י בטול זה יומשך לו אח"כ מוחין דגדלות מא"ס ב"ה.
והנה כ"ז הי' עבודת השבטי' שהן בעולם הבריאה (לבד מיוסף שהוא מאצי' כדלקמן אי"ה) והם מרכבה לבחי' מל' דאצי'.
והוא כענין י"ב בקר שהיו בים של שלמה, שהן י"ב בחי' שבראש הבריאה, והים עומד עליהם הוא בחי' מל' דאצי'.
ולזאת עיקר עבודתם והעלאת מ"ן מהבירורים שביררו בבי"ע היה מגיע עד המל' דאצי' ולשם הי' נכלל בבחי' מ"ן.
וזהו, "מאלמים אלומים בתוך השדה" כנ"ל.
אמנם ידוע שהמ"ן אע"פ שכבר נכלל בבחי' מל' עדיין הוא צריך בירור שני ע"י המ"ד.
והוא שנמשך מ"ד דז"א לברר המ"ן דנוק'. וזהו ענין יחוד זו"נ.
והענין כי אע"פ שנתבררו הנצוצות ונכללו בבחי' מ"ן שהוא בחי' בטול לאלקות כנ"ל עכ"ז א"א להם להתייחד ממש באלקותו ית' (כמו שהיו קודם שבה"כ שהיו בחי' אלקות ממש מי"ס דתהו) עד שיומשך עליהם גילוי שם מ"ה דאצי', ועי"ז יתבררו בירור שני והוא העיקר יען בחכ' דוקא אתברירו, שהוא בחינת המ"ד.
כי הבירור הראשון הי' רק שיהי' בהם בחי' בטול היש, וזהו רחוק עדיין מאלהות מאד, דאיהו וגרמוהי חד, שהם בבחי' בטול אמיתי.
אלא ע"י שנמשך בהן בחי' מ"ד, שהוא הארת שם מ"ה לבררם, אז נכללו בבטול אמיתי באלקו'.
וכמשל באדם שמברר בירורים ע"י שאוכל ושותה, ואח"כ מתפלל באהוי"ר ע"י כח זה שאכל ושתה, שנמצא נכללו החיות של המאכלים והמשקים שנפלו בשבה"כ בבחי' האוי"ר שלו.
ועכ"ז הוא עדיין רחוק ממהו' אחד האמת.
אלא כשע"י העלאת מ"ן דאוי"ר שלו נמשכו לו דו"ר מלמעלה מאת ה' שתפול עליו אימה כו' אז יוכללו באוי"ר זו שנמשכי' מלמעלה מבחי' אלקות ממש ועד"ז הוא בירור שני דמ"ד.
ואפי' ר"ע שיצתה נשמתו באחד עכ"ז הרי מס"נ של הנברא רחוק עדיין מאלקות, אלא שנמשך עליו הארה מבחי' אחד האמת ואז נכלל מס"נ שלו בבחי' אחד ממש.
וזהו ענין למהוי אב"א שבחי' א' דיחו"ת בטול היש נכלל ביחו"ע בטול אמיתי כו'.
ובחי' מ"ד זה הנמשך לברר המ"ן דנוק' זהו מדרגת יוסף הצדיק, שהוא בחי' ונהר יצא מעדן להשקות את הגן, שהגן הוא בחי' מל' ועד שם נמשך בחי' נהר הנביעה מאא"ס ב"ה והוא בחי' הארת הקו"ח ושם מסתיים ואינו נמשך בבי"ע לכך הם עלמא דפרודא ומשם יפרד כו'.
אלא שיוסף הוא צדיק שמקשר וממשיך הארת אא"ס בבי"ע והיינו ע"י שהנבראים נכללים בבחי' מ"ן בהמל' דאצי' כנ"ל ויוסף ממשיך הארת אא"ס ב"ה במל' לברר את המ"ן בירור שני שיהיו נכללים באלקותו ממש כנ"ל והארה זו היא בחי' הארת הקו וחוט דאא"ס וזהו בחי' ונהר יצא להשקות כו' כנ"ל.
ונמצא מדרגת הבירור דיוסף הוא למעלה מעלה מהבירור של השבטים.
שבירור של השבטים הוא שמעלים מ"ן במל' דאצי', ועדיין לא נהפך לאלהות ממש. עד שיוסף ממשיך המ"ד, שהוא הארת אא"ס שמלובש בחכמה, שזהו: "ונהר יצא מעדן כו'", "ובחכמה אתברירו" בירור ב'. ואזי נכלל המ"ן באלקות ממש, שהיא התכללות יחו"ת ביחו"ע כנ"ל.
והיינו מ"ש: "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", שהוא הבירורים מבי"ע להעלותן בבחי' מ"ן במל' כנ"ל.
ויוסף עצמו בירר בירור זה הראשון ג"כ, אף ששרשו משם מ"ה דאצי' שהוא בחי' המ"ד - אעפ"כ מאחר שנתלבש למטה בגוף, היה צריך לברר בירור זה התחתון ג"כ כשאר אחיו.
וזהו: "והנה אנחנו מאלמים כו'", שכולנו שוים בזה, להעלות מ"ן במל'.
אלא שלאחר בירור זה: "והנה קמה אלומתי כו'", שנמצא בו מעלה יתירה מצד שרשו בשם מ"ה דאצי', שעי"ז מדרגתו הוא להוריד מ"ד לברר בירור שני את המ"ן שכבר העלו במל'.
ובירור זה אין בכח שאר השבטים - שהן בבריאה כו' שלמטה מטה מאצי'.
וזהו: "תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי", בבחי' בטול ממש. כי בלעדי המ"ד דיוסף לא נכלל המ"ן שלהם באלקות ממש. רק שע"י המ"ד דיוסף שמבררם בירור ב' שיוכללו בביטול אמיתי דמ"ה.
וזהו: "ותשתחוין כו'", ואז הוא שנכללו באלקות כנ"ל.
(ועמ"ש בענין ב' בירורים אלו ע"פ ואלה שמות):
והנה להבין ביאור ענין: "ותשתחוין לאלומתי"?
גם ענין החלום השני: "השמש והירח כו' משתחוים לי" שהדברים מגיעים ליעקב. וכמ"ש: "ואביו שמר כו'".
איך יתכן שיעקב שהוא למעלה במדרגה מיוסף, כי הוא בחי' גוף ויוסף בחי' ברית, ואע"ג דגוף וברית כחדא - מ"מ הוא גבוה כו', א"כ איך ישתחוה ליוסף? וזה תמוה.
אך הענין כי השתחוואה כוללת ב' בחי'.
הא': בחי' בטול, שבטל ומשתחוה כו'. כמו: "וצבא השמים לך משתחוים", שהם מתבטלים כו'.
הב': הוא ענין המשכה שמרכין ראשו וממשיכו למטה.
ובאמת הא בהא תליא, שע"י הבטול גורם ההמשכה כו'.
וכן ידוע ג"כ מהשתחוואה שבש"ע. באמרו: "בא"י" שהוא בחי' בטול וגם המשכה, ע"י שמרכין ראשו וממשיך מבחי' ברוך בבחי' אתה, כמבואר בפע"ח.
ועד"ז יובן ענין: "ותשתחוין לאלומתי".
כי הנה השבטים כשהעלו מ"ן במלכות, וצריכים לעורר המשכת מ"ד דאצילות, שעי"ז עיקר הבירור.
ובאמת אין המ"ד נמשך אלא לאחר שיש העלאת מ"ן. "כי לית ברכתא שריא באתר ריקניא", רק כשיש כלי אז שורה האור. והמ"ן הוא כלי להמ"ד.
לכן כדי לעורר המשכת מ"ד דיוסף, היה צ"ל תחלה העלאת מ"ן דהשבטים בבחינת בטול לעורר המשכה זו.
גם יובן זה ממשל גשמי בזיוג זכר ונקבה, שאין קישוי אלא לדעת. וכשהנקבה עורכת שולחנה אז נתעורר תאות הזכר כו'.
וזהו: "והנה תסובינה אלומותיכם", שעשו הכלי והעלאת מ"ן: "ותשתחוין לאלומתי".
ובהשתחואה זו עשו ב' בחי'. א': הבטול שלהם לאור א"ס. הב': שעי"ז עשו ג"כ ההמשכה, שיומשך המ"ד דהיינו שיומשך הארת הא"ס בבחי' יוסף.
והמשכה זו שעשו הם, היינו שיומשך בחי' האו"פ ביוסף.
ואמנם השתחואה דיעקב היה רק ענין המשכה לבדה, שהמשיך בחי' המקיף ליוסף כו'.
והנה סבת שנאת השבטים ליוסף על חלומותיו כו', הוא לפי שהם טעו בדבר א'.
בהיות כי ידוע בענין ש"שם עלו שבטים שבטי י"ה כו'". שיש בחי' י"ב גבולי אלכסון בז"א דאצילות, ונק': "שבטי י"ה", שנמשכים מאו"א.
ולזאת סברו השבטים שלמטה, ששרשן משם. וא"כ הם במדרגה אחת עם יוסף, שכולן שרשן מז"א דאצילות, וא"כ אין צריכים לו בשביל המשכת המ"ד, שהרי כמוהו כמוהם משרש א,' מבחי' ז"א שמשם המשכת המ"ד.
אבל טעו בזה. כי אמת ששרשם מז"א כנ"ל, אבל הם בעצמם למטה בבריאה. וכנ"ל בענין בחי' י"ב בקר שהים עומד עליהם מלמעלה, הילכך הם רק המעלים מ"ן למלכות.
משא"כ יוסף שלמטה, הוא עצמו מבחי' יסוד דאצילות ממש, ולפיכך הוא דוקא הממשיך מ"ד, והם צריכים לו. כמו שכתוב: "והנה תסובינה אלומותיכם כו'" כנ"ל: