ויחפרו עבדי יצחק בנחל כו' (בראשית כו, יט). באר חפרוה שרים וגו' (במדבר כא, יח).[1]
דהנה איתא בגמרא (בכורות נה, ב) על פסוק: הנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב, יד). "'הוא'..דמעיקרא". שממנו נפרדו לארבעה ראשים. דהיינו ג' יצאו ממנו, והרביעי הוא בעצמו[2]. ואמרו: (שם, נה,א) "כל הנהרות.. למטה מפרת". וכל מעיינות שבעולם, נובעים מסולמא דפרת (שם נה, ב). פירוש, מתחת לקרקע נוקב והולך. עד שבחפירה מועטת, ימצא "באר מים חיים", (בראשית כו, יט).
ולכאורה תמוה, מפני מה יקרא,"באר מים חיים" כיון שעיקר נביעתו, הוא מנהר פרת?
והענין, דהנה כתיב: "ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן כו'" (בראשית ב, י). ג"ן סדרי דאורייתא.
פירוש, כידוע, שבתחלה צריך לקבל עול מלכות שמים בשלימות. דהיינו, להאמין באמונה שלימה, באחדות ה'. שהוא המהווה כל העולמות, וכולא קמיה, כלא חשיב, וכולא חד כו'.
וכאשר יתבונן האדם בקריאת שמע, וישים ללבו היטיב, ענין האחדות, ויקבל עליו באמת עול מלכותו.
כי "יעקב חבל נחלתו", (דברים לב, ט) חפצם, לדבקה בו בכל לבבם. ומאמינים באחד, וחפצים בו. אבל אין מקום שישרה בו בחינת אחד, לאחר שקבל עליו. ואין לו מקום, אלא בתורה.
שהיינו, שמיד אחר קבלת מלכות שמים, ילמוד בעיון מחשבתו, ושכלו, ודבורו, בתורה שבעל פה. וקודם למודו, יתבונן באחדות ה' כו'. ועל ידי זה, יגרום לו, העסק בתורה בכל עומק מחשבתו ולבבו וכו'.
וזהו נקרא: "ונהר יוצא מעדן" (בראשית ב,י). פירוש, "מעדן" מעם הקדוש ברוך הוא, שנקרא "עדן". "ונהר", הוא לשון המשכה.
פירוש, כאשר יומשך אלהות מלמעלה למטה, בקבלת מלכות שמים. המשכה זאת, משקה את "הגן", היא התורה. שהיא ד' אמות של הלכה, במקום קדשי קדשים. אורייתא, היכלא דמלכא, שבה שורה אחדות ה' כו', כאשר יתקיים בו, בחינת "נהר יוצא מעדן "בתפלתו, ושעור למודו, מיד אחר התפלה.
אבל אחר כך, צריך לעסוק בכל מחשבתו כו' בעניני עולם השפל, ושוכח כל התבוננותו בקבלת מלכות שמים, מפני גשמיות גופו, על מעוט דעת שלו. ויתרחק מאד, מבחינה שהיה לו דעת בתפלתו ועבודתו בתורה כו'.
לכך נתן לנו מצות, לעשותם כל היום. כי ענין המצות מעשיות, הם הגבה למעלה מעלה בפנימיותם ושרשם. אך שנתלבשו, בכמה לבושים, בהשתלשלות העולמות כו'.
ומכל מקום, רומזים על מדרגה הגבוה שבשרשם. כמו מצות ציצית, שענינה למעלה בעולמות עליונים, ונתלבשה מצותה, בשמונה חוטין של צמר, וה' קשרים כו'.
ולכן, המצות לא תצטרך להם עבודת האדם, לתקנם ולכוון אל אמתתם. "כי מצות אין צריכות כוונה". לפי שהן בעצמם מתוקנים, ונשתלשלו ממעלה למטה כו'. והעושה המצוה, המשכת אלהות שגורם, אינה מצד עבודתו, רק מחמת המצות עצמן כו'.
מה שאין כן בתורה, ותפלה, שהיא עבודת הלב, תלויה דוקא בכוונת האדם כו'. ועיקר הכוונה הצריכה בעשיית המצות, הוא שיתבונן בתחילה, איך שהוא מאד רחוק מה', על ידי טרדתו כל היום, בהבלי חפצי העולם הזה, וגשמיות חומרו. ועוונותיו, מסך מבדיל, לבלתי התקרב אל ה', אפילו מעט.
ויתבונן בזה היטב הדק, וישבור לבו בהתבוננת זה, ויכנע לבבו. מפני שמכל מקום חפץ הוא, להתקרב אל ה' בתורתו כו'.
ויכוון במצוה שנזדמנה לידו, בעשותו אותה. שהוא כמו באר מים חיים, שנובע מתחת הקרקע, מנהר א'. שאף על פי, שהנהר אינו נקרא "מים חיים", אבל המים היוצאים ממנו, ונוקב והולך עובי עפר הקרקע, נקרא "מים חיים", מפני שמתברר ומתלבן, על ידי דחקם לצאת, בעפר החומרי.
וכן ממש עשיית המצוות, כשהיה לו בתחלה, בתפלתו ועבודתו, בחינת: "נהר יוצא מעדן", הנזכר לעיל, רק שנכסה ונעלם בתוכו, על ידי גשמיות תשוקת גופו כל היום. וכשעושה המצוה, שנובעת מנהר הנזכר לעיל, פירוש, מפני שזוכר, שכבר קבל על עצמו מלכות שמים בכל לבבו, ולכך עושה מצותיו, ליכנס בעול מלכותו. אף על פי שעכשיו אין לו בחינת נהר, הנזכר לעיל - סומך לבו, על שכבר גמר בלבו לעבוד ה' באמת. זהו כמו "באר מים חיים". מפני שמאד ערב לו זאת המעט בעבודת ה', מפני שהתבונן, שמאד מאד רחוק הוא מה'. ועושה המצוה, הוא על דרך הנזכר לעיל, שמאד מתוק וערב לו לעשות המצוה כו'.
כמו הבאר כשחופרין בקרקע, ומוצאים מים, הם מים חיים, מפני שעברו עובי העפר. כן עשיית המצות, עשייתו אותה, נובעת מנהר הנזכר לעיל כו'.
וזהו שהיה האר"י זכרונו לברכה, שמח מאד בעשיית המצות. ולכך זכה לרוח הקדוש, ולא שמח בעבודתו כו'. כי המצות, בפני עצמם קדושתם כו', כנזכר לעיל.
ועשיותה בא, מהתבוננות שפלות התקרבותו אל ה', שזו היא מדת ענוה באמת, שנאמר על משה רבינו עליו השלום.
כי עיקר השפלות בפני כל אדם, שאמרו[3], אי אפשר להיות כי אם על דרך זה, שרואה בחבירו שהוא יותר קרוב לה' כו'.
וזהו: "נפש שבעה, תבוס נופת" (משלי כו,ז). שאפילו הדבש, מר לו. אבל "נפש רעבה, כל מר מתוק" (שם).
פירוש, "באר מים חיים" הנזכר לעיל. על ידי חפירותו, בעפר גופו, כשיוצא מעט מים מתוקים, ערבים לו מאד, מפני שגופו "רעבה" בעבודת ה'.
וזהו: "באר חפרוה שרים":