מאמר השמים כסאי

'

Mamer overwiew audio  

MAMAR HASHAMAYIM KISEI

מאמר השמים כסאי

 

[המאמר נאמר בשבת פ' מסעי ר"ח אב תקסה]

[מבואר]

 

[הפסוק השמים כסאי והארץ הדום רגלי - אין לפרש כפשוטו, כיון אין לו דמות הגוף, ואינו בגדר מקום. ומפרש שהשמים קאי על התורה שהוא הכסא, שהתורה היא כמו כסא ע"ד משל, שנעשה לשבת. וישיבה זו היא השפלה לגבי עמידה. שכשהאדם עומד, הנה הוא בעל קומה. וראשו ומוחו גבוהים מעל הארץ. וע"י ישיבה נשפל קומתו. כך התורה נעשה כסא, לאור א"ס ב"ה, לבחינת ראשו. שהיא בחינת רצונו וחכמתו ובינתו. ד"אנת חכים ולא בחכמה ידיעא", ומבין, ו"לא בבינה ידיעא". ובתורה, יורדים ומשתלשלים חכמתו ובינתו בדברים גשמיים. כתפילין, וציצית, וצדקה, ותרומות, ומעשרות וקרבנות כו']

השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית וגו'. (ישעיה סו, א)

להבין, איך שייך עליו יתברך לומר "כסאי, והדום רגלי"? שהרי אין לו דמות הגוף, ואינו בגדר מקום?

וכמו שכתוב "הנה מקום אתי" (שמות לג, כא) שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו.

[ומסביר שבהתורה ישנם שני מדרגות יש דרגת התורה כפי שהיא בעולם ואז נקרא: שמים - אש ומים: חסד וגבורה, מצוות עשה ומצוות ל"ת. אבל התורה במקורה היא למעלה מבחי' עולם, והיא בבחי' חכים ולא בחכמה ידיעה. וע"י התבוננות האדם הוא ממשיך מבחי' שלמעלה מעולם, לשמים, היינו לבחי' עולם, שכשלומד תורה יהי' בתורתו הבחי' שלמעלה מהתורה.]

אך להבין הענין. כי הנה התורה היא מן השמים. כמ"ש "כי מן השמים דברתי" וגו'. (שמות כ, כב)

דהיינו, שהיא בחי' שמים. כי "שמים", אש ומים. וכך גבי התורה כתיב, "מימינו אש דת למו". (דברים לג, ב)

[מבאר ממקומות שונים שהאדם עושה את התורה]

והנה כתיב, "ושמרתם את חוקתי ועשיתם אתם". (ויקרא יח, ה). "אתם" כתיב. שהאדם הוא העושה את התורה. וכך אנו מבקשים, בברכת "אהבת עולם אהבתנו" כו', "לשמור, ולעשות, ולקיים". תחלה לעשותה, ואח"כ לקיימה.

[מבאר שעושים את התורה, היינו שממשיכים דרגא בתורה שלא הי' לה קודם ע"י התבוננות בלב]

והיינו, ע"י, "אב הרחמן, רחם עלינו, ותן בלבנו בינה". שמבחינת רחמים עליונים, נמשך בינה, והתבוננות בלב, להיות בה ועל ידה עשיית והתהוות התורה.

[מבאר מהו ההתבוננות, שמתבונן שמה שנמשך למטה הוא רק שם ומלכות אבל אבל לא עצמות ומזה נמשך ואהבת את ה' אלוקיך ממש]

וכיצד תהי' התבוננות זו? מבואר בק"ש. "שמע", לשון הבנה. והבנה זו, היא בתיבת "שמע" עצמה. כי "שמע", שם ע'. פי', כי עי"ן רבתי, היא בחינת "לך ה' הגדולה והגבורה" וכו'. (דברי הימים א' כט, יא) ז' מדות עליונות, שהם בחינת "לך". דהיינו, שהם בטלים אליו. ונכללים במקורן. שעדיין אינן בבחינת המשכה והתפשטות למטה, להיות עולים בשם גדולה וגבורה וכו'. ואזי נקרא בשם ע' רבתי.

והמשכה שנמשך ומתפשט למטה הוא רק בחינת שם לבד.  שהוא הארה בעלמא. וכמאמר, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שאין זו אלא מבחינת שם, ומדת מלכותו ית'. כי, "מלכותך מלכות כל עולמים" כתיב. (תהלים קמה, יג)

וזהו ענין "בינה". "להבין דבר מתוך דבר". פי', "תוך דבר", נקרא בחינת ממלא כל עלמין, שהיא בחינת "שם". דהיינו בחינת זיו והארה הנמשך תוך עלמין. וצריך להבין מזה, שאינו אלא זיו כנ"ל, שהוא ית' הוא הסובב כל עלמין, ולית מחשבה כו'. "ולאו מכל מדות אלין כלל".

וע"י זה, נמשך להיות "ואהבת את הוי"ה אלהיך" ממש. לדבקה בו ית' בא"ס ב"ה ממש. כמ"ש, "מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי" וגו'. שיהי' רק חפצו ורצונו, ש"הוי"ה", אור א"ס ב"ה עצמו, יהיה, "אלהיך", שורה בקרבך. דהיינו שיהא גילוי אור א"ס ב"ה עצמו על נפשו.

[וממשיך גילוי אלהות על נפשו ע"י שיכסוף לדבקה בו]

והיינו, ע"י "בכל לבבך". שהוא כמ"ש, "אם ישים אליו לבו, רוחו ונשמתו אליו יאסף". (איוב פרק לד, יד) "כי רוח אייתי רוח, ואמשיך רוח". שע"י רוח האדם העולה למעלה, שישים אליו. דהיינו, שלבבו יכסף לדבקה בו ית', ולהמשיך בחי' גילוי אלהותו ית' על נפשו, ותוך נפשו. אזי, "רוחו ונשמתו", מבחינת סובב כל עלמין, "אליו יאסף". להיות מתאסף השראתו אצלו, בקרב איש ולב עמוק.

 ומזה נמשך להיות: "והיו הדברים האלה אשר אנכי", מי שאנכי, "מצוך" כו', שע"י זה נמשך גילוי אלהותו והתהוות התורה, בבחינת "שמים", אש ומים.

כי הנה התורה קדמה אלפים שנה לעולם. פי': "עולם" נקרא בחינת אש ומים, והתורה גבהה מעלתה מאד בבחינת: "אלפים שנה", שהם למעלה מבחינת עולם. וכדי שתמשך לבחינת עולם. דהיינו, להיות "מימינו אש" כו'. שהוא רמ"ח מצות עשה שמימין, ושס"ה מצות לא תעשה משמאל כו'. הנה המשכה זו, היא על ידי אתערותא דלתתא.

ב"ואהבת .. בכל לבבך". "רוח אייתי רוח, ואמשיך רוח". וע"י זה, "ודברת בם". "ודברת", לשון הנהגה, והמשכה. דהיינו, להיות המשכת אור א"ס ב"ה בתורה.

וזהו ענין, "וידבר ה' אל משה". שהמשכת הוי"ה, להיות התורה, צריך להיות המשכה תחלה לבחינת משה. שהוא מבחינת כי "מן המים משיתיהו". 

וזהו, "השמים כסאי". - שהשמים היא התורה, הרי היא כסא ע"ד משל, שנעשה לשבת. וישיבה זו היא השפלה לגבי עמידה. שכשהאדם עומד, הנה הוא בעל קומה. וראשו ומוחו גבוהים מעל הארץ. וע"י ישיבה נשפל קומתו.

כך התורה נעשה כסא, לאור א"ס ב"ה, לבחינת ראשו. שהיא בחינת רצונו וחכמתו ובינתו. ד"אנת חכים ולא בחכמה ידיעא", ומבין, ו"לא בבינה ידיעא". ובתורה, יורדים ומשתלשלים חכמתו ובינתו בדברים גשמיים. כתפילין, וציצית, וצדקה, ותרומות, ומעשרות וקרבנות כו':

והארץ הדום רגלי. "הדום", בלשון הפסוק, הוא כמו שרפרף בלשון הגמרא. שהוא ג"כ כסא קטן. והוא, מה שמעמידין תחת רגלי היושב, להגביה הרגל מעל הארץ. וע"ז אמרו בגמ', (חגיגה יד, א) על פסוק, "כָרְסָוָן רְמִיו", (דניאל ז, ט) אחד לכסא, ואחד לשרפרף. כסא הוא הגדול שיושבין עליו, ושרפרף הוא הקטן שמעמידין תחת הרגלים.

והענין, כי הנה כנסת ישראל, נקרא רגל. כמ"ש, "בנים אתם לה' אלהיכם". (דברים יד, א) ו"ברא כרעא דאבוה".

והנה, כמו ע"ד משל, שנמצא מעלה יתירה ברגל, מה שאין בראש. שהרגלים הם המהלכים. והם נושאים את הראש. ומוליכין אותו למחוז חפצו. ונמצא הראש צריך להרגל. וגם גידי הראש, וחיותו, שהדם הוא הנפש, הם ברגלים. וכשמקיזין דם מהרגל, מתרפא הראש, ומתקיים. וכן כמה רפואות, יש שעושין ברגלים, ומתרפא הראש. ובבחינה זו, נקרא הרגל ראש, והראש רגל. שהוא למטה מהרגל במדרגה זו.

וכך הוא למעלה, על ידי התכללות המשכות המדרגות, נעוץ תחילתן בסופן, וסופן בתחילתן. אור ישר ואור חוזר. אור ישר, נקרא מלמעלה למטה. כל מה שלמעלה הוא העליון. ואור חוזר, ממטה למעלה. כל מה שלמטה הוא העליון. וזהו "נעוץ תחילתן בסופן", שסופן הוא תחילתן. שבחינת הרגל נקרא ראש. וישראל נקראו "ראשית". וכתיב, "וירא ראשית לו". (דברים לג, כא) וע"י אתערותא דלתתא, נעשה למעלה תיקון אורות עליונים.

וזהו שמצינו במשה, שבחטא העגל נטלו ממנו אלף אורות. (ובשבת, חוזרין ונותנין אליו במתנה. וזהו, "ישמח משה במתנת חלקו") ועל זה רמזו רז"ל, במ"ש (ברכות לב, א) על פסוק, "לך רד", (שמות לב, ז) "רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל". והיינו, לפי שהיו ישראל בבחינת הרגל שלו. וכמ"ש, "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו". (במדבר יד, כא). והם היו לו בחינת מקיף ובחינת ראש, אף שהם היו לו בבחינת רגל ודאי.

וכך הוא בכל ישראל, ע"י שמתקן מעשיו, שהם בכח המעשה בעשי' גשמיות, בבחי' רגלים, נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה.

והנה, להיות "הדום" לבחינת רגל, שהוא בחינת כנסת ישראל, דהיינו להגביה ולהעלותה ממטה למעלה, הוא ע"י בחי' הארץ שהם מצות מעשיות. וכללותן היא הצדקה. ועל זה נאמר, "צדקה תרומם גוי". (משלי יד, לד), תרומם ממטה למעלה.

והגבהה והעלאה זו היא בבחינת "גוי". שהם אותיות, ג' ו' י'. דהיינו העלאת המדות שנחלקין דרך כלל לג' בחינות חסד דין רחמים. (כי נה"י, אינו אלא התפשטות חג"ת וענפיהן). והתעלותן היא לבחינת יו"ד. שהיא בחינת החכמה. ע"י הוא"ו. שהוא הממשיך ומחבר המחשבה כו'.

ככה ממש נעשה למטה בנפש האדם, העלאת המדות בשכלו ובינתו. כי כשהמדות נפרדות מהשכל, הם נחשבות לדבר בפני עצמו. ולכן, יש לך אדם שמתעורר לבו בשעת התפלה, וכיוצא בה, שאז היא שעת גדלות המוחין, ואח"כ חולפת ועוברת האהבה, ופונה לדרכו מהיפך להיפך, באין מבין, כי הם שני הפכים. והיינו, מפני שהמדות נפרדים מהשכל.

משא"כ בהתכללותן כו', והרי אז הוא עילוי המדות ביתר שאת. שנעשו בחינת מוחין. וזהו, "בכל נפשך", דהיינו, בכל כחות הנפש. אפילו בבחינת רגל. שגם בחינת הרגל, תרום ותגביה. 

והנה, זהו דרך כלל. שנק' שמים וארץ תורה ומצות. ודרך פרט, בתורה עצמה, שמים, זו תורה שבכתב.  שמים: "שם מים". דאורייתא מחכמה נפקת. וארץ, נקרא תורה שבע"פ.  כי ארץ מלשון רצון, כמאמר רז"ל, "למה נקרא שמה ארץ שרצתה" כו'. וארץ אותיות א' רץ כו'.

והענין, כי תורה שבע"פ היא השגת תכלית הרצון. לידע, איך ומה. כגון, "סוכה שהיא גבוה" כו'. שאין זה מבואר בתורה שבכתב. ותורה שבכתב היא רק בחי' אותיות, להיות כדמותן בצלמן, שהן שמותיו של הקב"ה. ולכן נקרא: "קורא בתורה", כמו שקורא בשם, והיינו מלמעלה למטה.

אבל תורה שבע"פ עיקרה ממטה למעלה. ע"י השגת הרצון בנפש, תכלל הנפש במקורה למעלה. ושלשה נקראו ארץ: כנסת ישראל, ותורה שבע"פ, ומצות. וכולן נרמזין במקרא אחד. "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה" [ירמיה כב, כט]: 

אי זה בית כו'. כי הכסא והשרפרף אין דרכן להעמידן בחוץ, אלא בתוך הבית. ובחי' בית, היינו "בכל מאדך". שהוא בבחי' מקיף. כמו ע"ד משל בית שהוא מקיף את האדם, בגגו ובקירותיו. ובית זה, הוא בית תפלה. שע"י התפלה ח"י פעמים, "ברוך אתה" כו', היא המשכת מקיפין מבחי' סוכ"ע.

(והיא בחי' רוחו ונשמתו אליו יאסף כנ"ל). שהם נמשכין, ע"י כריעות והשתחויות באבות ובהודאה תחלה וסוף. שהם בחינת ביטול. 

והענין, כי אי אפשר להיות גילוי אור א"ס ב"ה, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, "ולאו מכל מדות" וכו', בבחינת פנימיות הלב. רק מעט מזעיר. הארה בעלמא. ואפילו גילוי במוח והשגה, "לית מחשבה" כו'. רק בבחי' מקיף וסובב לבד.

וע"ז נאמר "ואל זה אביט", (ישעיה סו, ב) שרומז על בחינת תפלה. ופי' הפסוק. "ואת כל אלה ידי עשתה", (שם) בחינת עשיה היינו מעשה המצות. "ויהיו כל אלה נאם ה'", (שם) היא בחינת תורה שבע"פ, שהיא נאם, ודבר ה', בחינת דבור. 

משא"כ, "אל זה אביט", הוא בחינת תפלה. "אביט", הוא בחינת הבטה. היא הסתכלות בבחי' "עיניך יונים". (שיר השירים א, טו) שהיא בחי' המחשבה לבד. והיא היא בחי' מקיף וסובב. כמו עד"מ, מחשבה, שמקפת מחשבתו את הדבר שחושב עליו. וכן הראיה והסתכלות כו'. משא"כ דבור ומעשה, הם פנימיים כו'.

והבטה זו היא: "אל עני ונכה רוח" - בחינת ביטול. דלית ליה מגרמיה כלום. אפילו תורה ומצות. לפי שהמשכה זו, אי אפשר להשיג ע"י התורה ומצות, שהם פנימיים. רק ע"י בטול בתפלה, וכריעות והשתחואות. כמשל המלך, שכורעים ומשתחוים לו, מפני שאי אפשר להתקרב אליו מגודל מעלתו. אזי ממילא נמשך אליו בחינה זו. וזהו: "ברוך אתה" - כלומר, "ברוך", מעצמך, ומאליך.

והנה בבחינה זו של המשכת המקיף, כתיב, "לא הביט און ביעקב". (במדבר כג, כא) שבבחינת פנימיות כתיב, "בוחן לבות וכליות", (תהלים ז, י) דהיינו להבחין התשוקה המורגשת, אם הוא "מקרב איש, ולב עמוק" באמת לאמתו.

משא"כ, בבחינת מקיף: "לא הביט או וגו'", "רק ה' אלהיו עמו". שנמשך מאליו תמיד: