להבין שורש כל הדברים הנ"ל.

שרש ענין חלב ודבש.

הנה דבש נזכר בפע"ח שער השופר, שדבש הוא דין דגדלות. ש"ו של שופר הוא בגימטריא דבש. והוא בחי' גבורות שבחסד. וגם כל מיני מתיקה הוא מבחי' גבורות. שמפני זה נאמר: כל שאור וכל דבש לא תקטירו, דקאי על כל מיני מתיקה, ולאו דוקא דבש. כדפרש"י בחומש פ' ויקרא, שכתב דכל מתיקת פרי קרוי דבש.

ולהבין זה, איך דבר המתוק הוא מבחי' גבורות? והלא הגבורות הוא הדין והצמצום כו'?

הענין הוא, דבאמת כמה מיני גבורות יש. ובדרך כלל ב' מיני גבורות הם: הא', הדין. והוא ענין הכליון וההסתלקות. כמו האש שהוא המכלה כל דבר כו'. וגם בעצמו הוא טבעת העלייה וההסתלקות למעלה באש היסודי מקורו כו'.

והב', הוא ההיפוך מזה, והיינו ענין הירידה וההמשכה להשפיע ולהחיות לזולתו. וכמו ענין: גבורות גשמים, שיורדין בגבורה. [או] לקיים המציאות בלתי יאבד ויכלה, כענין הדבש המכווץ כו'. וזה לא יהי' ע"פ הרוב כ"א מבחי' הגבורות דוקא.

וכמו שאנו רואים, שהחמימות של התאוה יקרא בשם גבורות ג"כ, כידוע. והרי הוא עיקר מקור סיבת ההולדה. כמו שמצינו כשנתבטל היצה"ר ג' ימים, לא נמצא ביצת תרנגולת כו'. וההולדה הוא שפע וחיות בדרך המשכה וירידה ממהות למהות אחר, עד שיוליד דוגמתו. שהוא כענין החסד היפוך הדין וההסתלקות כו'.

וכן אנו רואים: "כי הדם הוא הנפש" הוא יקרא בשם גבורות ג"כ, כידוע. והוא עיקר החיות של הגוף. והחיות הוא שפע החסד האמיתי להחיות לזולתו כו'.

ומכל זה וכיוצא בזה יובן, שיש שיקרא בשם גבורות ויהי' מחיה ומשפיע יותר מהחסדים כו'. ועפ"י הרוב הוא מבחי' גבורות שבחסדים.

ועד"ז הדבש וכל מיני מתיקה, שהגם שהמתיקות שרשו ומקורו הוא מבחי' החסדים, [כ]בענין מ"ש: ומתוק האור וטוב לעינים. [קהלת יא, ז] וכן מ"ש: ומתק רעהו מעצת נפש. אבל ענין העריבות והעונג הנרגש בדבש ומיני מתיקה זו היא מבחי' גבורות דוקא. ע"כ יחיה וישיב את הנפש הטועמה כו'.

והוא ענין הטעמים ג"כ שבכל המאכלים, שהטעם רוחני שיטעום בהם הוא מבחי' גבורות כו'. וד"ל.

ועפי"ז יובן ג"כ סיבת ענין הדבש שהוא מכווץ בלתי יכלה כו'.

והנה שרש ענין דבש הגבה למעלה, הוא בחי' דין דגדלות כו' כמבואר שם.

וביאור הדבר: הנה ידוע דבחי' גבורות דע"י הוא מתלבש בחכמה סתימאה דא"א, שממנו שורש כל הבירורים דרפ"ח כו', כי בחכמה אתברירו.

וידוע דבחי' חסד דע"י שורה בגלגלתא, שהוא כתר דא"א כו', וגבורות דע"י שורה בחכמה שבכתר כו'.

פי' גבורות דע"י, הוא ענין צמצום העונג. כאשר יתצמצם ויהי' נרגש באיזה דבר, ואז הוא בבחי' כלי המקבל אותו העונג.

(נ"ל, כמו עד"מ אם יתענג האדם באיזה דבר נאה ונחמד, הנה יש כאן ב' צמצומים: הא', צמצום הרגשת העונג, שהרי מה שירגיש בעונג זה הוא בחי' חלק קטן מאד נבדל מעצמות העונג שבבחי' יחידה שבנפש כו', שאינו בבחי' הרגשה עדיין. כי ההרגשה היא מגשמת את העונג ומצמצמת אותו במאד. שהרי ישתנה לפי העת בהכנת הנפש ואופן והשראתה בחומר הגוף כו'. משא"כ עצמות כח העונג שבנפש אינה משתנית בשינוי החומר של הגוף, כי מעצמות הנפש תחשב, ע"כ אינה בכלל הרגשה עדיין כו'. וד"ל.

והצמצום השני, הוא מה שהרגשת עונג זה הוא באופן פרטי, דהיינו בדבר פרטי. כמו מראה הציור הזה דוקא ולא בציור אחר. והרי יש אדם מתענג ממראה נאה זו ולא יתענג כלל מציור אחר שזולתו יתענג בה, וזולתו לא יתענג כלל במה שזה מתענג כו'. וא"כ הרי העונג הזה יוצא לחלק פרטי דהיינו להיות באופן פרטי.

וגם, הלא הדבר שבו יתענג, הנה הוא בחי' כלי ומכון שבו ישרה עונג הזה, א"כ בא לכלל כלים ואותיות המגבילים כו', בין בנפשו בין באותו הדבר. שהרי יש מי שמקבל אותו העונג, והוא הרגשת הנפש ואותו הדבר כו'. וד"ל.

משא"כ עצמות כח התענוג שבנפש, שאינה בכלל הרגשה - לא תהיה באופן פרטי, ולא בדבר פרטי שיגבילוה וישנו אותה כו'. ולא תבא לעולם לבחי' כלי מקבל כלל.

כמו עד"מ אדם שעושה שמחת חתונה לבנו יחידו, שהוא שורה בעצם כח התענוג שבנפשו. והוא מוגבה ומרומם גם במדותיו, להיות עושה ההיפוך, דהיינו מקמצנות לוותרנות כו' וכדומה. וכמ"ש במ"א שזהו בחי' חסד דע"י. אבל צמצום הרגשת עונג פרטי, הוא מבחי' גבורות דע"י עד"מ הנ"ל. נ"ל)

וכמ"כ יובן למשכיל למעלה, להיות כי ידוע דבחי' עתיק הוא הנעתק ונבדל מבחי' האצילות, כי הוא סוף מדרגות עצמות המאציל, הגבה למעלה רם ומתנשא על האצי' כו'. וא"א הוא שרש כל הנאצלים, וראש ומקור להם להקרות בשם כתר שלהם כו'.

והנה בחי' חסד דע"י שורה בגלגלתא דא"א, פי' עד"מ עצמות כח העונג, כנ"ל שנחשב מן העצמות כנ"ל, לפי שאינו בכלל גילוי הרגשה כו', כמ"כ בחי' חסד דע"י הוא הגבה למעלה מכל גילוי והרגש השעשועים כו', לכך הוא שורה בבחי' כתר שבכתר, שהוא נחשב עדיין מבחי' העצמות של המאציל כידוע.

אמנם בחי' גבורות דע"י, שהוא עד"מ הרגשת השעשועים, שהוא כבר בבחי' כלי ואותיות הצמצום כנ"ל, הוא שורה בחכמה שבכתר, שהוא ראש ומוחין השרשיי' לכל האצי'. וכידוע לפי שע"י צמצום העונג דגבורה דע"י יוכל לבא לידי מקבלים ע"י החכמה דא"א כו'. וד"ל.

משא"כ מבחי' חסד דע"י, גם חכמה דא"א לא יוכל לקבל מאחר שאינה בבחי' כלי כלל כנ"ל. וד"ל:

ובזה יובן מה שנחלקו המקובלים: אם החכמה הוא דין או חסד, כמ"ש בפרדס שער מהות והנהגה. והאריז"ל הכריע - ששניהם אמת. שלפעמים הוא רק חסד כשהוא בקווין ימין ושמאל כו', אזי חח"נ מימין כו'. וכשהוא למעלה מהקווין, דהיינו בבחי' חכמה שבכתר, שמתלבש בו בחי' גבורה דע"י - הוא דין כו'. ואז דוקא תקרא החכמה: עדן, ע"ש העונג כו'.

וביאור כל זה. הנה ידוע דמקור מוצא השכלה הגלויי' הוא הנק' משכיל, והוא בחי' חס' כו', ובו ישרה העונג הנרגש הנ"ל. כמו שאנו רואים שחכמת אדם תאיר פניו בעונג נפלא כשממציא מושכל חדש כו'. וכמ"ש במ"א.

והנה עונג זה הנרגש בשכל החדש שהמציא, אע"פ שנתגשם במציאות השכל - הוא באמת הגבה למעלה לגמרי ממציאות חכמה ושכל, אלא הוא מבחי' עצמות כח התענוג שבבחי' יחידה שבנפש, רק שהושפל וירד במשכיל כדי להוציא מושכל חדש כו'. וא"כ הרי היא עיקר מקור המוליד שכל זה החדש כנ"ל.

כי הרי מחמת המשכיל עצמו לא היה נולד, כי הוא מטבע המים שהוא בבחי' קרירות לא יוליד וישפיע. וכנ"ל שטבע החמימות דוקא יוליד וישפיע כו' ולא הקרירות כו'.

וזהו שנקראת אז החכמה שבכתר הנק' משכיל, בשם עדן, ע"ש הפלגת עונג העליון שמבחי' יחידה ששורה בו, ונותן בו כח ועוז להוליד כו'. וד"ל.

ולכך נק' אז בשם דין וצמצום, ע"ש העונג הנרגש הנ"ל, שהוא דין וצמצום לגבי עצמות העונג כו'. ועכ"ז אין זה דין וצמצום בבחי' עלייה והסתלקות, אלא הוא מבחי' הגבורות היורדים ונמשכים להשפיע ולהחיות דוקא כנ"ל. שהרי העונג הזה הוא מוליד מושכל חדש כו', וכל הולדה הוא שפע וירידת החיות כנ"ל. וד"ל.

ונמצא דעת שניהם אמת. דלגבי עצמות המשפיע דעצמות העונג, הרי זה העונג הוא דין וצמצום, וכנ"ל. אבל לאחר שכבר המשיך שפע החכמה מן המשכיל, הרי שפע זו חסדים אמיתיים, הם יורדים מגבוה לנמוך כמים היורדים כו'. והוא החכמה שבקו ימין חח"נ שהן המקור לירידת השפע מעילה לעילה, עד להיות מוחין למדות כידוע. וד"ל.

וכמו שמגבורו' דאבא נמשכו לחסדים דאימא. כמ"כ מגבורות דעתיק נמשכו להיות חסדים דאבא. כי מאחר שהמקבל התחתון אין לו ערך עם העליון המשפיע כידוע. א"כ מה שנקרא גבורות וצמצומים בעליון הוא בחי' חסדים במקבל, כי המקבל לא יוכל לקבל כ"א מצמצומו של עליון כידוע. וכן כאן חסדים דאבא נמשכו רק מבחי' גבורה, דע"י שהושפל וירד בח"ס כנ"ל. וד"ל:

ועתה יובן שורש ענין הדבש, שהוא דין דגדלות. פי' הצמצום שבגדלות המשפיע, היא באמת השפע וחיות לתחתון המקבל. כנ"ל במשל המושכל חדש, שסיבת הולדו הוא מבחי' גבורות דע"י, שהוא ענין בוצינא דקרדוניתא דנקיב כו', שהוא הקו המדה כו'. דהיינו בחי' גבורה דע"י שבחס' הוא קו המודד כו'.

וביאור הדבר. להיות כי באמת הרי כל אור הנאצל מן המאציל היה חוזר ומסתלק למקורו במאציל, כי הירידה הוא השפלה גדולה. ולכן נאמר: כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, שהאור הוא בבחי' ההסתלקות למקורו כטבע האש כו'. כמ"ש במ"א ע"פ אתם נצבים.

וא"כ יש להבין מי הוא המעכבן מלהסתלק למקורן? וגם עוד זאת שיהיה בהם מן ההיפוך בטבעם, דהיינו שיהיו יורדים ונמשכים מלמעלה למטה מעילה לעלול הימנו כו'?

אך הענין הוא. כי הרי מבואר למעלה שיש בחי' גבורות שהם היפך ההסתלקות, אלא אדרבה הירידה וההמשכה מלמעלה למטה להשפיע ולהחיות רוח שפלים כו'. כמ"כ הנה הוא בחי' גבורות דע"י, היינו בחי' קו המדה המוריד את כל עילה שיהיה נשפל ויורד בעלול הימנו כו'. פי', שנמשך שפע גבורות שבחסד בכל אור הנאצל עד שיהי' מטבעו לירד ולהחיות לשפל הימנו.

ושרש ומקור כללית שפע זו, הוא ענין הקו המדה. כמו עד"מ אמת הבנין שמודד באמה זו לכל פרטי הבנין, זה יהיה מדתו כך וכך אמות. וזה יהיה מדתו כך וכך אמות כו' - הרי עיקר סיבת המדידה והקצבה בכל חדר מהבנין - הוא מחמת האמה שמדדה ונתנה קצבה לכל חדר להיות במדה כו'. והאמה עצמה אינה מן המדידה עצמה, כ"א שהיא המודד כל מדידה כו'. וד"ל.

כמ"כ יובן עד"מ ענין קו המדה דגבורות דע"י, הוא מקור כל המדידות והצמצומים דכל עילה בעלול הימנו. דהיינו, מה שיש להם הכח הזה להתצמצם ולירד במדידה וצמצום בעלול הימנו, הוא מחמת מקור כל המדידות, שהוא בחי' גבורות דע"י, שהוא שפע כללית לזה לבד.

וזהו ענין בוצינא דקרדוניתא דנקיב כו'. פי' דנקיב, שיורד ונשפל כנ"ל. לפי שהוא מבחי' גבורות שבחסד כנ"ל.

(נ"ל. והוא ע"ד: שמאל דוחה באדם התחתון, שהשפע מהשמאל היא בצמצום. אך עכ"ז עיקר סיבת קיום ההשפעה היא מחמת השמאל. כי הוא דוחה מן העצמות. ודחייה זו ירידה היא וקיום גדול למקבל מפני שמסיבת הדחייה הנה לא יחזור ויסתלק השפע למקורו אלא אדרבה יתקיים במקבל כו'. אך בזהר אמר דלית שמאלא בהאי ע"ק א"כ הכל ימין וגם שמאלו תחת לראשי אינו ענין דחייה. וצ"ע כנ"ל)

וזהו כענין הדבש, שהוא מכווץ הדבר ומונע אותו מלהסתלק למקורו כו'. כמ"כ עד"מ, יש גבורות עליונות הדוחים ומכווצין מלמעלה למטה באצי', כדי שיתקיים כל שפע במקבלים ולא יחזרו ויוכללו במקורם. והוא מבחי' גבורות שבחסד כנ"ל.

והנה כאשר יומשך מוחין דגדלות לז"א דאצי', הנה יהי' מתחלה יחוד עליון למעלה מחו"ב שבקווין כו'. דהיינו בבחי' חכמה שבכתר מהארת גבורות דע"י שהוא בחי' דין דגדלות כנ"ל, והוא השורש האמיתי להמציא מציאות דין דגדלות גם בז"א, שהוא ענין הדבש כו'. וד"ל.

וגם בכל זה יובן מה שיש בטבע הדבש להפוך מרירו למיתקא ג"כ כו'. לפי שבגבורות שבחסד תגבורת החסד בהם עד שיהפכו את המנגדם, משא"כ בחסד עצמו, שאין בו תגבורת כ"כ.

כמ"ש במ"א בענין י"ג תיקוני דיקנא דתקיפין וקשישין אינון כו'. להיותם מבחי' גבורות דשערות כו' ע"כ הם ממתיקים כל הדינים כו'. כי הלא הן נמשכים ממותרי חסד שבו שורה בחי' גבורות דע"י כנ"ל. וד"ל.

וגם זהו הטעם למה בחכמה דא"א אתברירו רפ"ח ניצוצים דוקא - לפי שהוא בתגבורת החסדים להפוך את המנגד דהיינו החושך לאור כו'. וגם יש דוגמת גבורות אלו מן אח"פ [אוזן חוטם פה (מבואר בקבלה בענין הפרצופים)], שהם ג"כ בחי' גבורות שבחסד אך הן למעלה מבירור רפ"ח כו', כי אינם יוצאים בבחי' שערות כו' וד"ל.

ועתה יש להבין שרש ענין החלב כו'. ותחלה יש להבין ענין מוחין דיניקה מהו - להיות כי ידוע בפרד"ס בהתחלקות המדות לג' חלקים, מושכל מוטבע מורגש שהן חב"ד חג"ת נה"י. וכמ"ש בפרד"ס שער הנתיבות, בענין ל"ב נתיבות החכמה: נתיב כ"ז נק': שכל מורגש, נתיב כ"ח נק': שכל מוטבע.

ביאור הדברים יובן באדם התחתון כ"ז. כי הטבעות המדות בתינוק הנולד מבטן אם, רחמן או אכזרי, כ"ז נק' מוטבע. והרגשתם בלב בפועל ממש, נק': מורגש.

שהרי אנו רואים בתינוק בן יומו, כל אופני מזג מדותיו אם רך הלבב או אכזרי. וכן בפיזור וקמצנות, התנשאות ושפלות כו', בלתי שינוי במזגו גם כשיזקין ויגדיל בכל הפרטים.

אך יהיה שינוי בהנהגות המדות המוטבעות לכשיגדיל ויזקין, שיוכל לשלוט במוחו על הטבעת לבו, ויעשה חסד ופיזור יותר מכדי מזג טבעו וכדומה, מפני הצורך לו עפ"י חכמה וטעם.

ובפרט ע"פ תורה, שמשיג ויודע איך שמצוה ליתן צדקה, לכך מפזר ונותן. זה הוא בחי' מדות שכליים, שהמדה נלקחת מן השכל, מחמת שיודע חכמת התורה שמצוה ליתן צדקה לכך נותן כו'.

ונעלה מאד המדה שנלקח מן השכל ממדות טבעיים שבלא שכל. שהמדות הנלקחים מהשכל הן בחי' גדלות המדות. וכיוצא בזה בשאר המדות. התנשאותן ושפלותן ישונה גם קצת מהטבע, מחמת תגבורת שליטת המוח להולידם מחדש ע"פ הדעת המנהיגם כו'.

ונמצא מובן, עיקר ההפרש בין ימי הגדלות לימי הקטנות הוא בהנהגות הדעת את המדות הנק' מושכל של המדות. שעד ב' שנים, הוא ימי היניקה, אין לו בחי' המושכל כלל, רק מתנהג כפי ההטבעה שבלבו לגמרי כו'. ובימי הגדלות, לאחר ב' שנים, המושכל מתחיל להאיר במדות מעט מעט כו'. ונק' מוחין דגדלות, כידוע.

אמנם מה שנקרא בשם: מוחין דיניקה, הגם שאין בהם מהארת המושכל שבמוחו כלל כנ"ל - היינו לפי שיונק החלב משדי אמו, ומוח אמו שבחלבה הוא לו למוחין למדותיו המוטבעים. כמאמר שעשה לה דדים במקום בינה. [ברכות י, א]

וביאור הדבר, להיות כי גם המדות המוטבעות בלבבו צריכים לקצת חיות ושפע. שיהיו מתקיימי' במציאותם בהטבעתם ובהרגשתם. ומה גם שיגדלו. כי בעיבור במעי אמו היו מצומצמים מאד בתכלית: תלת גו תלת ראשו בין ברכיו כו' [זהר]. דהיינו שגם ההטבעה שבלב היה בבחי' העלם גדול במורגש כו' ועתה משנולד נגדלין המדות מעט מעט, ע"י מוחין שלהם המצומצמים לפי מזג הטבעות המדות לבד כל ימי היניקה, מן החלב שהוא יונק בכל יום הולך ומתגדל גם שטח גופו, ע"י הגדלות המדות המוטבעות כו'.

וזהו שנק' בשם מוחין דיניקה. פי' מוח ושכל מצומצם במאד מאד, רק להחיות הטבעת המדה לבד כמות שהיא. משא"כ מוחין דגדלות הוא לעשות היפך ההטבעה, ע"פ השכל הרחב שבמוח כו'.

וענין החלב דאימא שגנוז בו מוחין שלה בהעלם, היינו לפי שבמקום בינה שבלב הם הדדים, שנשפע בהם מחמת ריבוי ותגבורת השפע אורות שבמוחין דאימא כו'. וסיבת ריבוי זה הוא לפי שמחמת הלידה הדם נעכר מנה"י ונסתלקו למעלה. ועי"ז ניתוספו ונתחזקו המוחין כמבואר בע"ח.

וביאור הדבר, היינו שהדם נעכר ונעשה חלב. ועד הלידה הגם שמן הדם שבנפש מתהפך לחלב ומיץ רוחני בגידי המוח לחזקו בתוספת ויתר שאת כמבואר בספרי הרפואה, אבל באשה יתרון עכירות והיפוך הדם יש מן הלידה. ודם הנדות שנעצרים ונעכרים ונעשה חלב ומיץ בריבוי ותוספת במאד עד שיורדין למטה בחזה ונשפעים בדדים. וכמבואר בע"ח בענין אלדד ומידד כו'. וד"ל.

ובאמת עיקר הטעם, מחמת שיש בחי' מוחין בחלב דאימא עד שטבע המדות נגדלים ממנה כו'. היינו לפי שכל דבר שהיה למטה ועלה למעלה הרי נתעלה להיות במדרגת ומהות העליון. וכמ"כ בענין עליית נה"י בחב"ד, מאחר שנתעלו נעשים מוחין ממש. והוא החלב שנעשה מן הדם ממש כו'. וד"ל.

והנה מכ"ז יובן למשכיל למעלה, באדם העליון אשר על הכסא, שנקרא בשם ז"א דאצי'. וידוע כללות ענינו שהוא ענין הסתר אוא"ס ב"ה וצמצומו בבחי' מדות. חסד דרועא ימינא כו' בשביל מקור וחיות לנבראים בעלי גבול כו'.

והוא ג"כ ענין ששה קצוות: מעלה ומטה מזרח ומערב כו' שית סטרין עילאין בבחי' אצי', שהמה המקוריים לכל העולמות כידוע. ובהיות כי מדות אלו הם רק בשביל המשכת שפע לנבראים, הם בבחי' מוחין דקטנות, עד"מ מוחין דיניקה בגשמיות כבר ישנם במציאות, אך שצריכים הגדלה לפי ערכם לבד כנ"ל.

כמ"כ הו' קצוות עליונים מזרח ומערב כו' כבר נאצלו בשביל בי"ע. אך שבכל יום מחדש מע"ב כו' נמשך להם מוחין חדשים בכל יום. כדי להוות זמן ומקום מחדש כו'. ומוחין אלו הוא מבחי' חלב דאימא דאצי' עד"מ הנ"ל, שבחלב גנוז בהעלם מוחין, מחמת תוספת ריבוי האורות שמן העכירות של הדם כו'. כמ"כ מבירורי רפ"ח ניצוצים דם נעכר ונעשה חלב כו'. וד"ל.

אמנם ענין מוחין דגדלות ז"א, היינו ממוחין דאו"א עצמם, לשלוט על הטבעת המדו' המצומצמים. ע"ד: אבינו אב הרחמן רחם עלינו. וע"ד: כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו.

ועיקר ההפרש בזה היינו ההפרש שבין חכמה לבינה. כי בינה היינו השגה שמשיג כבר את השכל, וישנו באותיות וצירופים במחשבתו. ולשון השגה כמו המשיג איזה דבר בידו ותופסו כו', כמו"כ כשהשכל והסברא נתפסת ליש ודבר מה, הוא ההשגה שבבינה, שלטעם זה נק' בינה: יש. כמ"ש: להנחיל אוהבי יש, כידוע. מפני שכבר הוא יש ודבר מה בהשגת השכל כו'.

משא"כ החכמה, הוא כח מ"ה. כלומר הביטול ממציאות שום השגה ותפיסא, וכאלו לא השיג כלל. והיינו מה פשפשת כו'. וזהו לפי שהחכמה הוא מקור השכל והסברא כידוע, שעדיין אינו בכלל השגה ותפיסא כלל, רק כמו ברק בעלמא, מבהיק נקודה אחד בהשכלת התמצית, ועדיין לא יוכל להסבירו גם במוח מחשבתו כו'.

ומאחר שמוחין דיניקה הוא מחלב דאימא, הרי אין בהטבעות המדות רק מבחי' ההשגה והתפיסא, וגם זאת נמשך בהעלם בחלב כו'.

אמנם מוחין דגדלות עיקרם ממוחין דאבא, שהוא גדלות השכל למעלה מן השגה כו'. ולכך כח שליטת המוח על הלב, להפוך מן הקצה לקצה - מאכזריות לרחמנות, וכדומה.

מפני שאע"פ שלפי אופן יניקתם מחלב דאימא לא ירחם האכזרי כו', אבל מצד שליטת מוחין דגדלות דאבא, מקור השכל כו' - יוכל גם האכזרי להתפעל ברחמנות, כאשר ישכיל היטב גודל עוצם המרירות והשפלות כו'.

וכאשר לא ישכיל בחכמה כ"א בהשגה בעלמא המוחין קטנים - לא יתפעל מצד טבעו לרחם על העני כו'.

ועפי"ז יובן מה שאנו מבקשים: יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך מעלינו. דהיינו ע"י המשכת מוחין דגדלות בז"א מבחי' אבא אב הרחמן. וכ"ש בחי' ומדרגת אב הרחמים:

והנה להבין שרש ענין עיבור: "כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כו'" [ישעיה כו, יז], יש להקדים הפסוק: "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו" מהו לשון הקשה?

אך הענין הוא דבחי' עיבור היינו: "תלת גו תלת, ראשו בין ברכיו" כידוע. [עי' מאמר ליל ב' דחגה"פ, תשכ"ג]

וענין החבלי לידה, המה המעכבים ומונעים את הלידה. ואותם הצירים וחבלים הוא מסיבת יניקת החיצונים בחי' גבורות קשות ונאחזים ביסוד דנוק' כמ"ש: "לפתח חטאת רובץ כו'", "בעצב תלדי בנים כו'". וכאשר נמתקו הגבורות הקשות אז תוכל לילד כו'.

וזהו: כי הקשה פרעה, שהיתה כנס"י בבחי' עיבור במצרים כידוע, ופרעה הוא עורף ואחוריים.

ובאדם זהו ענין הרצונות זרות לימשך אחר תאוות הגוף. ולמעלה זהו ענין יניקת החיצונים. כמ"ש במ"א ע"פ: עבדים היינו לפרעה במצרים. ויוציאנו ה' אלקינו.

וזהו ענין: "כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק", כמ"ש: ויזעקו כו'. וא"כ היתה בחי' מקשה לילד מסיבת פרעה. לכך נאמר: "כי הקשה פרעה" שעשתם בחי' מקשה לילד כו'. וד"ל.

ובמה נמתקו צירים וחבלים דפרעה - היינו במה שהוטבע בים כו'.

והנה באמת סיבת עיכוב הלידה בג"ח האחרונים הוא מחמת היסוד, שטבעו להתקמץ ולהתכווץ במאד ולעמוד נגד הולד בלתי יצא. כמבואר בספרי הרפואה שלפני הלידה יכווצו בו הגידים ויקשרו הולד כו'. ובעת הלידה יפתח פתאום. וסיבת הפתיחה הוא שנבקע מחמת ריבוי משא כובד הולד עליו כו'.

וביאור טעם הדבר מה שנבקע יסוד אימא בעת הלידה ומתחלה הוא בהיפוך כנ"ל כמ"ש בע"ח. יובן עד"מ ממה שאנו רואים בשכל והשגה הנק' בינה ג"כ כידוע.

והנה בחי' יסוד אימא הוא כלי המקבל, שמקבל וקולט בו שפע השכל והסברא, ונקרא: התקשרות המושכל. פי', כשלומד דבר שכל ומשיגה במוחו, הרי יש כח ההשגה במוחו מתחלה שהוא משיג כל השכליים, והוא מוח בינה כידוע. ובעת שלומד שכל זה הפרטי ומשיגה בכח השגתו הנה יש כח פרטי בכח המשיג שיקשר את המושכל שלומד בו ויקלטנו בתוכו בעומק כו' עד שע"י ענין התקשרות זו וקליטה זו נתקצר ונתקמץ אורך ורוחב של השכל שלומד כו' כי טבע היסוד לקלוט ולכווץ ולקשר בו כו'. וד"ל.

ואמנם אנו רואים שלפעמים יפתח היסוד הזה פתאום. עד"מ הרב המשפיע שכל לתלמידו, הנה אם דעת הרב וחכמתו אינו נובע במוחו כ"א בצמצום, אז יוכל הרב לעצור ולקמץ שפע השכל ביסוד דבינה שבו כו' כטבעו כו'.

אך אם שפע החכמה נובע בו בריבוי ותגבורת גדול יותר מדאי - אזי לא יוכל היסוד הזה להתקמץ וממילא ועל כרחו יפתח וישפיע שפע רב יותר מכדי קבלת התלמיד כו'. משא"כ אם אין שפע החכמה ברב כ"כ, יוכל למנוע במוחו מלגלות שום דיבור יותר מכדי הצורך כו'. לפי שטבע היסוד לקשר המושכל ולכווצו כנ"ל. וד"ל.

ונמצא, סיבת פתיחת היסוד, הוא רק מחמת תגבורת הריבוי שבמוח עד שאין ביכולתו לכווץ ופתאום יפתח על כרחו כו'.

כמ"כ ממש יובן הטעם בפתיחת יסוד דנוק' בעת הלידה דוקא מחמת תגבורת כובד הולד כו'.

וכמ"כ למעלה יובן ענין בקיעת יסוד אימא דאצי'. וכענין מה שכתוב במ"א ע"פ הזהר פ' אמור, יעקב אמר: אז יבקע כשחר אורך. (בסידור גבי סוכות):