Enjoying this page?

להבין ענין שמחת חו"כ

להבין ענין שמחת חתן וכלה ע"פ ולהעלותו כו' אל ארץ זבת חלב ודבש.

הנה פי' חתן וכלה, למה נקראים בשמות כאלו - להיות כי שמחת חתן היא בדרך ירידה מלמעלה למטה. לכך נקרא חתן ותרגומו של: יורד - נחית. וחות הוא עיקר התיבה.

וכלה יש בה ב' פירושים: הא', לשון כליון כמ"ש: כלתה נפשי כו'. והב', לשון כלא. שהוא ענין מניעה מלצאת החוצה. כמו שים זה בית הכלא וכדומה לזה. כלוא בבית לא אצא כו'.

וביאור כל זה, להבין דוגמת זה בחתן וכלה העליונים.

הנה ארז"ל: ביום חתונתו זה מתן תורה. היינו, כי ידוע דחתן הוא הקב"ה סוכ"ע הנק' בשם הוי'. וכלה - כל ה', הוא שם אדני, כח הפועל בנפעל בחי' ממכ"ע כו'.

ולהיות כי ירידה גדולה היא לבחי' סוכ"ע להתצמצם בשם אדני להוות מאין ליש כו'. לכך נקרא הוי' חתן לשון חות, כי נחית דרגא הוא להיות: משפילי בשמים וארץ כו'. מאחר שהוי' הוא ענין היה הוה ויהיה למעלה מזמן ומקום. אני ראשון וכו', וכולא קמיה כלא חשיבי כו', וכידוע.

אמנם כדי להבין למה נקרא ממכ"ע בשם כלה. וכפי' הב' לשון כלא כו', וגם להבין כל עיקר ענין שמחת חתן וכלה כו' - יש להקדים להבין פי' הפסוק: "כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כו', כן היינו מפניך הוי' כו'".

הנה כנס"י בכל ימי הגלות מצרים נמשלה למעוברת, כמ"ש: כמו הרה כו'. וכן: "הרינו חלנו כו'". והלידה שתוליד כנס"י הוא לידת משיח, שנא' בו: "אני היום ילדתיך כו'".

וכמו שבשעת הלידה: "תחיל תזעק בחבליה כו'". כמ"כ יהיו חבלי משיח, שהוא חבלי לידה כו'.

וביאור דבר זה. הנה מסיים הנמשל: "כן היינו מפניך הוי'". פי', להיות כי כל עיקר הכוונה במעשה המצות הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה.

פי' קוב"ה ידוע, שהוא שם הוי', סוכ"ע שבבחי' אצי' ממש, יתגלה לעין שכל והשגה ממש. שאז הוא ענין היחוד. שהעליון מתגלה למטה בתחתון. דהיינו בבחי' ההסתר והצמצום של הנבראים מאין ליש, יתגלה בהם בחי' הוי' סוכ"ע כו'.

ולזאת הכוונה אנו אומרי': "ברוך אתה הוי'", פי': ברוך לשון המשכה והתגלות מלמעלה למטה. דהיינו שיתגלה באלקים דוקא בחי' הוי' כו'.

וזהו כמשל הלידה. שהולד תחלה מוסתר בבטן אמו, ובלידה מתגלה ויוצא לחוץ כו'. כן שמש ומגן, הוי' אלקים שהוי' מוסתר ומצומצם באלקים בבחי' עיבור וקטנות גדול כו'.

וכשכנס"י מעוררים למטה שיתגלה הוי' למטה, בזאת גורמים קירוב זמן בחי' הלידה וההתגלות. והיינו מה שיהי' לע"ל בגילוי גדול במשיח, דכתיב ביה: "אני היום ילדתיך", שהוא גילוי אלקות העצמות, דהוי' סוכ"ע - הוא ע"י הקריאה וההתעוררות כל ימי העוה"ז לזה, ע"י מעשה המצות, ובכל הברכות שאומרים: ברוך אתה הוי' כו'.

אמנם, קריאה והתעוררות זו שאומרים בזמן הזה, אינו אלא בבחי' עיבור בכנס"י, שהרי כשאומרים: ברוך אתה כו' אינו מתגלה עדיין, כ"א בצמצום גדול ליחידי סגולה, בשעת הכושר, לפרקים רחוקים כו'. רק שצועקים ומבקשים שיהי' הגילוי והלידה כו'.

וזהו: כן היינו מפניך הוי'. פניך הוי', הוא בחי' הוי' כמו שהוא בבחי' פנימיות האצי' שהוא סוכ"ע העצמי כו'. דקמי' כלא חשיב כו'. ואין שינוי כלל כו'. וכחשיכה כאורה שוין כו'.

(וזהו ע"י: "שויתי הוי' לנגדי", פי', שיתבונן שבאמת הוא הארת הוי' באלקים ואד' למטה כמו שהוא למעלה בעצמותו בגילוי אלא שלהיות גילוי זה לאדם זהו בחי' הלידה הנ"ל לע"ל דוקא.

זהו שאמר היינו מפניך הוי', שנהיה כאן למטה מפניך ה' כאשר היינו במחשבה תחלה כו'.

אבל בימי העוה"ז, לא היינו מפניך הוי'. וזהו העבודה בכל משך זמן העיבור, שיתגלה שם הוי'.

כמ"ש ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד. וארז"ל: אטו האידנא לאו אחד הוא כו' עד האידנא לא כמו שאני נכתב אני נקרא. ולע"ל יהיה נקרא כמו שנכתב.

לכן נקרא בחי' זו מה שאינו נקרא כמו שנכתב בשם עיבור והעלם. ולע"ל יהי' גילוי פניך הוי')

והיינו בחי' הסתר, וצמצום גדול בבחי' עיבור, ולזעוק בחבלי לידה לבד כנ"ל. והמשך הדברים כך הם, עד שנהי' מפניך ה', היינו כמו הרה תקריב ללדת כו' וד"ל.

והנה חבלי לידה אינם אלא בשעת לידה. ובימים הקרובים אל הלידה. אבל באמצע העיבור אין חבלים שתזעק כו', רק צער העיבור לבד כו'. ועיקר ענין החבלי לידה ידוע, שהמה המונעים את הלידה ומעכבים הולד לצאת כו'.

כמ"כ יובן, שהצעקה והזעקה הגדולה היא באה כשהמונעים רבים, והם חבלי משיח בדור שיבא בב"א, ש"תחיל תזעק בחבליה". פי', קודם עיקר הגילוי של הוי' - יזעקו בנ"י מחמת גודל ההעלם ומניעת האור והגילוי כו'. אבל קודם לזמן משיח הרבה, אין בהם הזעקה עדיין מחמת העלם כו' אלא ענין שההעיבור עצמו.

דהיינו ענין אשה כי תזריע וילדה זכר כו'. והאשה מזרעת תחלה מן האודם שבה, שממנו עור ובשר של הולד. ושחור שבעין כו'. כמ"כ עד"מ, כל ימי העוה"ז שהוא בחי' עיבור, דהיינו ע"י בחי' העלאת מ"ן דכנס"י, מרשפי אש התשוקה וההתלהבות מהתבוננות דהוי' כו'. וכל חד משער בלבי' כו'. הנק' אודם כו', מזה נעשה בחי' עיבור, מה שנמשך שם הוי' להיות מלובש בתוך שם אלקים ואדני, והעלאת מ"ן זה מן האודם.

ואל אישך תשוקתך נקראת כלה, כל ה', שמקבלת מבחי': כי כל בשמים ובארץ. ומזה נמשך שתהי' כלתה נפשי. אבל מה שהפנימית עצור בה בצמצום וכיווץ גדול נקראת כלא כו', וכמשי"ת בע"ה. וד"ל.

והנה לאחר הלידה הוא זמן מוחין דיניקה ב' שנים. וזהו: "ארץ זבת חלב ודבש". פי', זבת חלב להניק הנולד בחלב דאימא מדדים שבמקום בינה דוקא, כדי להגדיל הולד כו'.

וביאור דבר זה, הנה אנו רואים שהולד נולד בקטנות מאד. וע"י החלב שיונק הוא גדל בכל איברים, שלא לפי ערך גידולו לאחר היניקה. שהרי לאחר ב' שנים דיניקה הוא גדל מעט מעט בכל שנה. הגם שיאכל הרבה - אין המזון מגדילו כ"כ, כמו שהחלב הוא מגדילו בב' שנים דיניקה. שנגדל הרבה מאד בחצי שנה יותר משיגדל לאחר היניקה בב' שנים וכדומה.

אין זה, אלא מסיבת החלב, שטבעו להגדיל הגוף יותר מהמזון. והתועלת העיקרי ביניקה הוא ההגדלה. מלבד מה שהוא לו ג"כ למזון וחיות כלחם.

וטעם הדבר למה החלב מגדיל הוא - לפי שהחלב שבדדים במקום בינה שבלב כו', כי דם הלידה נעכר ונעשה חלב. מיץ דק במוחי' שלה, ומשם נשפע ויורד למקום בינה שבלב ונעשה חלב בדדי' כו'. וחלב זה הוא בחי' מוחין אלא שנתגשם וירד כו'. ע"כ בכחו להגדיל איברי הולד, שהרי כל עיקר הולד ממוחין דאמו נלקח כו'. וד"ל.

ודוגמת זה אנו מוצאים בעבודת ה', במדות אהבה או יראה ורחמנות, שנולדו כבר מן השכל, שכאשר יזכור על השכל של המדה, יותן כח ועוז להמדה שתפעול עוד פעולתה. וכמ"ש במ"א. שזכירה זו נעלמת בתוך המדה, וממנה סבת הגדלתה להתקיים ימים רבים כו'. ע"ש בארוכה. וד"ל.

והנמשל מכל זה יובן ג"כ בענין ארץ זבת חלב כו'. פי' ארץ הוא כנס"י, בחי' מלכות דאצי', שנקראת: "והארץ הדום רגלי". ונקראת ארץ החיים, לפי שמקבלת שפע ואצי' מעץ החיים, ע"ש שממשיך החיים מהחכמה ובינה, בחי': "והחכמה תחי'".

ובבחי' בטן שלה, מוסתר ונעלם ההמשכה משם הוי'. והיינו ע"ד: "מבטן מי יצא הקרח". מי היא הבינה, בחי': "מי ברא אלה". ובטן מי היא המל'. וקרח זהו ההשפעה, כמ"ש במ"א ע"פ: הנותן שלג כצמר.

וכשיתגלה לע"ל, כנ"ל. כתיב: "כי הגדיל הוי' לעשות עם אלה", וענין הגדיל הוי', שלהיות כי הלידה שהוא גילוי אלקות בנשמות, הוא בתחלה בקטנות. ואז זמן מוחין דיניקה, מבחי' החלב דמוחין דאימא כנ"י כו'.

והיינו: זבת חלב, להניק ולהגדיל שיהי' בחי' הוי' גדול ומהולל מאוד, בבחי' אורך ורוחב גדול בהשגו' בני אדם. וכמ"ש: וראו כל בשר כו', ולא בבחי' קטנות כו'. וד"ל.

והגדלה זו דהוי' עם "אלה" דוקא. שהם כללות נשמות הצדיקים. כי: "חלק הוי' עמו", "ישראל עלו במחשבה תחלה". וכמ"ש: "כן היינו מפניך הוי'", כנ"ל.

וכנזכר במשל הנ"ל, שההגדלה בזמן היניקה שלא לפי ערך הגידול אח"כ כו'. כמ"כ הגם שיהי' בחי' חבלי לידה גם לאחר משיח, והוא הכאב שמרגשת אחר הלידה כו' - אמנם הגדלת הנולד יהיה במהירות מאד, ויתגדל ויתקדש שם הוי' לעיני כל, בבחי' הגדלות המוחין כו'.

וזהו מסיבת החלב דאימא שהוא בחי' מוחין עליונים דמל' דאצי', שירד והושפל במקום בינה שבלב, כדי להניק כנ"ל. וד"ל:

ועתה יש להבין ענין הדבש. מהו זבת חלב ודבש? הנה מטבע הדבש הוא להעמיד הדבר הנטמן בתוכו. שיתקיים הדבר ימים רבים מאד, בלתי יקולקל כלל מכמו שהיה בראשית התהוותו, חזק במעמדו כו'. ובלתי הדבש, הנה מרוב ימים ושנים יתפרדו חלקי הד' יסודות שבאותו הדבר, וילכו לאבדון ולכליון כל אחד למקורו. ומזה סבת הפסד אותו הדבר, התבואה תרקב. והדומם, יתעפש, וכדומה לזה בכל חלקי גופי הדומם והצומח והחי יבאו להפסד וכליון לגמרי מטעם זה.

אבל הדבש יקויים בו הדבר במעמדו ותקפו כמו שהיה בלתי יקולקל ויופסד כלל, גם משינוי אוירים וכדומה.

והטעם הוא, לפי שיש בטבע הדבש לכווץ, היינו להצמית ולהכוויץ כל דבר, כמו שטבע החומץ להכוויץ ולהצמית, כמ"ש בפוסקים בי"ד בכמה דוכתי. וכמו הורדס דטמנה בדובשא כו'.

ולפי שהוא מצמית ומכווץ, נקמצו בו הד' יסודות, ואינם מניחים להפרד וליכלל כ"א במקורו כו'.

ועוד זאת פעולת הדבש, שמהפך ממרירו למיתקא. שהרי הוא מהפך את הדבר הנטמן בו לדבש כו'. דהיינו ברוב הימים מאד יהפך הדבר הנטמן שנעשה דבש ממש. וכמ"ש בי"ד בענין היתר רגלי הדבורים שבדבש כו'. ובענין חתיכה של איסור שנפלה בדבש. עיין בהרא"ש פ' כיצד מברכין בשם הר"ר יונה. ובטוא"ח סי' רי"ו. ובטוי"ד סי' פ"א דיעות בזה:

וכל זה מסבת הכווץ שיש בדבש. עד שברוב הימים יהפכנו לדבש ממש כו'.

ועיקר הטעם הוא מפני שבדבש יש גבורות ג"כ, הגם שהוא מתוק, שהרי שורף הלב. וכמ"ש במ"א. והוא מבחי' גבורות ממותקות, דהיינו בחי' גבורות שבחסד, ע"כ בגבורתו וכחו הוא מצמית ומכווץ, כי בחי' גבורות הוא הצמצום והכווץ בעצמותו, העדר ההתפשטות כו'. וכשהוא בתגבורת גדול, הנה אז יתגבר על אותו הדבר, והיינו שממתיק אותו ג"כ. כי הלא זהו בחי' גבורה שבחסד שהוא התגבורת הגדול של החסד להמתיק את הגבורות היפכו.

כמו: "תוקפא דדרום כחום היום", החמימות הוא בחי' גבורות של חסדים, כמ"ש במ"א, עד שיהפך גם מצד הצפון, שלא יהי' קר, וכדומה לזה להפשיר השלגים כו'.

וכן עד"ז מיתוק הצנון מן חריפותו ע"י הדבש הוא. וכמ"ש במ"א שזהו מסיבת גבורות שבדבש דוקא וד"ל.

משא"כ המתוק בעצם לא יוכל להמתיק הגבורות, כמו מתיקת הצוקער וכדומה, הוא מבחי' חסד שבחסד, וע"כ אין בכחו לקיים כל דבר להיות שאינו מכווץ, לפי שהוא בבחי' ההתפשטות כטבע המים כו'. ומה גם שיוכל להמתיק היפכו. והכל הולך אל טעם א'. וד"ל.

והנמשל מכל זה יובן למעלה, בהיות כי אנו אומרים: אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי. ויש להבין מה הוצרך לשומר לשמור הנפש בגוף כו'?

אך הענין הוא. לפי שע"י יניקת החלב דאימא כנ"ל, הגדיל הוי'. פי', בכנס"י יהי' מוחין והשגות נפלאות בהוי', בדוגמת הוי' האמיתי שלמעלה באצי'. שהרי נאמר: וילדה זכר, דהיינו דוגמת המשפיע כו'. וכמ"ש בזהר פ' בא דל"ח: מאן פני האדון. וע"ד שארז"ל: עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה.

וא"כ כל ניצוץ לא יוכל להשאר בחומר גופו, מאחר שמשם הוי' נלקחו בשרשו קודם שנזרע בבטן מלכות דאצי', כידוע שחלק הוי' עמו כו'.

ולכך כשישיג הניצוץ באמיתת בחי' הוי', סוכ"ע, כמ"ש: שויתי הוי' כו'. והיינו בעת הגילוי הגדול, בחי' לידה כנ"ל. ובפרט כשיגדיל ע"י יניקת בחי' חלב כנ"ל, מוכרח הדבר שיופשט מגשמיות גופו, בבחי' מס"נ ממש, מחמת העריבות ומתיקות שראה והשיג שרשו העצמי. כמשל שלהבת העולה מאיליה כו'. ואז נקראת: כלה - כלתה נפשי ממש כו'.

וזהו: אתה נפחתה בי. כמ"ש: ויפח באפיו כו'. ואתה משמרה בקרבי בלתי תפרד מן הגוף לגמרי ותוכלל במקור חוצבה כו'.

וענין שימור זה הוא ע"י בחי' הדבש, שארץ העליונה זבת חלב ודבש ג"כ. והיינו שנמשך בחי' גבורות שבחסדים עליונים, להכוויץ ולהצמית הניצוץ, שיתקיים בחומרו ולא יוכלל כו'.

וביאור דבר זה, יובן ע"ד דוגמא ממה שאנו רואים, כי כאשר תחפוץ הנפש להתענג על ה' בעריבות ומתיקות, עד כלתה ממש בצדיקים הגדולים כידוע, הנה במה תחזור להתקיים בגופם. וכמ"ש בזהר שהוא ענין דעייל ונפיק כו'. אינו אלא ע"י שתחפוץ יותר בתורה ומצות בעוה"ז משתהנה מזיו השכינה. וכמאמרז"ל: יפה שעה א' בתשו' ומע"ט מכל חיי העוה"ב.

וכמ"ש: "תחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". פי' השמחה וטוב לבב של הניצוץ אלקי במעשה המצות הוא הרבה יותר משמחת וטוב לבב בזיו השכינה הנק' רוב כל, כידוע ומבואר במ"א.

אך מפני מה יפה שעה זו של מעשה המצות מרוב כל, עד שמפני זה תחזור מן דביקותה הנפלאה ותחזור בגופה, בבחי' שוב כידוע. הנה הוא לפי שהתורה נמשלה לדבש. וכמו הדבש מכווץ כנ"ל, כן תורה ומצות יקיימו ויכווצו את הניצוץ להיות נשמר ומתקיים בגופו ימים רבים כו'.

ועוד זאת פעולת דבש התורה, שזהו יהי' יתרון שכר הניצוץ שישתאב בגופא דמלכא, וכענין: מיכאל מקריב נשמות כו'. והיינו להיות לאחדים ממש עם הוי' האמיתי, הנק' גופא דמלכא. ואז תקרא: אחי וריעי או אחותי. וכמ"ש: למען אחי ורעי כו'. משא"כ בעוה"ב נק' ברתא דמלכא כו'.

וזהו שאתה משמרה בקרבי. ויובן שהשימור הוא ממקום הנעלה יותר במדרגת ממאן דנפח כו' וד"ל.

ועתה יובן ענין שמחת חתן וכלה, בהיות כי ע"י הדבש דתורה ומצות אינה נקראת כלה. אלא כלא. לשון מניעה ועיכוב ההתפשטות והיציאה מגופה, אלא הניצוץ כלוא ועצור בחומר כדי לקיים המצות וכנ"ל.

ועד"ז יובן המדרש סוף שיר השירים ע"פ חברים מקשיבים לקולך השמיעני.

וזהו ענין שמחת כלה שתשמח במצות בטוב לבב, הרבה יותר מרוב כל כנ"ל. וד"ל:

והנה מבואר ממה שנזכר למעלה, דמה שתשמר הניצוץ בגופה, הוא מחמת מדרגה אלקי' הרבה יותר נעלה ממדרגה זו של הניצוץ. במה שיהי' לה מס"נ וכלות הנפש כו'. וכמ"ש במ"א בענין הפרש משה ע"ה בזה משאר הנביאי'. שנתנבא והי' עומד בגופו כמקודם, כי לא הסתיר לו גופו כלל. כי הכליון של המס"נ הוא מצד מחשך החומר שצריך להפשיטו, אבל במשה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו כו'. וזהו ג"כ מדרג' דעייל ונפיק בנשמות כו'.

ולכך זה נק' בשם שמחת כלה שתתעדן בעונג הנשפל ויורד אל עצמותו, כמו השמחה בכל מקום היא בחי' ירידה והשפלה מלמעלה למטה, שהרי בשמחת אדם יתגלה יותר. וכמ"ש במ"א.

וכמ"כ שמחת כלה בחי' ירידה, היא בהיפוך מכלות הנפש, שהוא עונג העולה כו', והשמחה הוא העונג היורד כו'. וד"ל.

ועד"ז הוא שמחת חתן העליון. כי כתיב: כמראה אבן ספיר דמות כסא כו'. ונז' בזהר דמל' עלמא תתאה לגבי עלמא עילאה דדכורא כהאי אבן טבא כו'. וכמו המראה שמה שמראין יתראה בה.

וכן בהיפוך למעלה, מה שמראין בדמות כבוד ה', הנק': מראות אלקים, והוא שמחת כלה העליונה. עד"ז הוא בא לראות באופן שמחה כזו דוקא. דהיינו בעונג הנשפל ויורד והיינו שמחת חתן.

וכנז' בזהר בהאי יומא מלכא בי תרעא יתיב. פי' כשיש שמחה גדולה, אז המלך מתגלה ויוצא מפנימיות היכליו ויושב בשער. כדי שיראוהו כל ההמון דוקא, אפי' עני נבזה כו'.

וגם בזאת יהי' שמחתו, שיגלה כל מצפוניו הנחמדים שבאוצרותיו וישתבח בהם לעיני הכל כו'. וכענין: בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו כו'. שזה היה בזמן השמחה דוקא.

וא"כ אין שמחה עליונה דאצי' בבחי' ירידה וגילוי גדול, כ"א ע"י מעשה המצות דוקא כנ"ל. וד"ל: