דף לז,א
אזל שילא, אמר לדביתהו, צבית לי זוודתא.
אזל שילא אמר לדביתהו צבית לי זוודתא - תכריכין:
דלא ליזיל ולימא ליה לרב, מילי עילואי.
מילי - שלא ילשין עלי בפני רב:
צביתה ליה זוודתא.
נח נפשיה דשילא.
חזו, דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא.
דקא פרח אסא - רגילין היו להניח הדס על המטה, וההדס של אלו, פורח היה, והולך ממטה למטה:
אמרי, ש"מ עבדו רבנן פייסא.
פייסא - שלום:
בעי רבא, קושי, מהו שתסתור בזיבה?
קושי מהו שתסתור בזיבה - כל מה שספרה:
דבר המטמא סותר.
והאי נמי מטמא, כימי נדה הוא.
או דילמא, דבר הגורם סותר.
דבר הגורם - לידי זיבה, אם ראתה שלש.
והאי, לאו גורם הוא, דלא אתיא בה לידי זיבה.
ואי קשיא, והרי קרי שאינו גורם, כדקי"ל, וסותר?
ההיא לאו סתירה היא. דחד יומא הוא דסותר.
וכי קא בעי רבא, לסתור הכל:
והאי לאו גורם הוא?
שאינו גורם - כדקי"ל, "ולא מחמת אונסו":
א"ל אביי, אונס בזיבה יוכיח.
שאינו גורם, וסותר.
וסותר - כדאמר בפירקין, "ברביעית אין בודקין אותו":
אמר ליה, לאיי.
לאיי - באמת אונס נמי גורם הוא לידי זוב.
שאם ראה שתים שלא באונס, ושלישית באונס, מצטרפין לקרבן.
דתנן, "שלישית, אין בודקין אותו":
האי נמי גורם הוא.
דתנן, "ראה ראייה ראשונה, בודקין אותו.
שניה, בודקין אותו.
שלישית, אין בודקין אותו".
ולרבי אליעזר דאמר, "אף בשלישי' בודקין אותו", ה"נ כיון דלא גרים לא סתר?!
אמר ליה, לרבי אליעזר, ה"נ.
ת"ש, "רבי אליעזר אומר, אף בשלישית בודקין אותו.
ברביעית, אין בודקין אותו".
מאי לאו לסתירה?
לא, לטמויה לההיא טיפה במשא.
ת"ש, "בשלישית, רבי אליעזר אומר בודקין אותו.
ברביעית, אין בודקין אותו.
לקרבן אמרתי, ולא לסתירה"?
לקרבן אמרתי - דבעי בדיקה ולא לסתירה:
אלא לר"א תפשוט, דדבר שאינו גורם סותר.
אלא - לא תוקי כדתרצה לטמויי במשא, אלא ודאי לסתירה, ובעיין לא תפשוט.
דאנן לרבנן בעינן, ואת פשטת מדר"א:
לרבנן מאי?
ת"ש, "דתני אבוה דרבי אבין, מה גרם לו זובו?
שבעה.
לפיכך סותר שבעה.
מה גרם לו קריו?
יום אחד.
לפיכך סותר יום אחד".
מאי "שבעה".
אילימא דמטמא שבעה?
האי, "מה זובו טמא שבעה" מבעי ליה?
אלא לאו, דבר הגורם סותר, דבר שאינו גורם אינו סותר.
ש"מ.
ש"מ - מדנקט לשון גרמא, מכלל דקיימא ליה דבר הגורם סותר:
אמר אביי, נקטינן, אין קושי סותר בזיבה.
ואי משכחת תנא דאמר סותר, ההיא ר"א היא.
רבי אליעזר היא - דאמר אונס סותר ואינו גורם:
תניא, "רבי מרינוס אומר, אין לידה סותרת בזיבה".
איבעיא להו, מהו שתעלה?
מהו שתעלה - אם ילדה בזוב, ובימי לידתה לא ראתה, מהו שיעלה לה לנקיים, ולא תצטרך לספור אחריהן:
אביי אמר, אינה סותרת ואינה עולה.
אינה סותרת - אם היתה זבה ופסקה, והתחילה לספור וילדה, אינה סותרת.
וימי לידתה, אפי' אינה רואה בהן, אין משלימין לספירתה. אלא משלמת אחריהן, אם טהרה:
רבא אמר, אינה סותרת ועולה.
אמר רבא, מנא אמינא לה?
דתניא, "'ואחר תטהר' אחר אחר לכולן.
שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם".
אי אמרת בשלמא עולה, היינו דלא מפסקת טומאה.
אלא אי אמרת אינה עולה, אפסיק ליה לידה?
ואביי אמר לך, שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם.
אמר רבא, מנא אמינא לה?
דתניא, ,"'מזובה', מזובה
מזובה - "וספרה לה מזובה":
ולא מנגעה.
ולא מנגעה - כיון שטהרה מזובה, סופרת מיד, ותביא קרבן לזיבתה.
ואז תטהר מלטמא בועלה, ואפילו מנוגעת.
ולא צריכה להמתין עד שתטהר אף מנגעה:
'מזובה', ולא מלידתה".
ולא מלידתה - כיון שטהרה מזובה, סופרת מיד ואינה צריכה להמתין עד שיעברו ימי לידתה.
אלמא ילדה בימי ספירה, אינה סותרת ועולה:
ואביי אמר לך, תני חדא, "מזובה", ולא מנגעה, ולא תתני, "ולא מלידתה".
ורבא, האי מאי?!
אי אמרת בשלמא, "מזובה" ולא מלידתה, איידי דאצטריך ליה לידה, תנא נגעה אטו לידה.
אלא אי אמרת, "מזובה ולא מנגעה", האי (ויקרא טו) מ"וכי יטהר הזב מזובו נפקא", "מזובו" ולא מנגעו?
ואביי?
חד בזב, וחד בזבה.
וצריכי.
דאי כתב רחמנא