דף לו,ב
משנה
המקשה, נדה.
המקשה - וראתה דם, הרי זו נדה.
ובגמרא פריך ומתרץ לה:
קשתה
קשתה - מחמת ולד:
שלשה ימים בתוך י"א יום,
ג' ימים - בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, וראתה כל שלשתן הימים רצופין:
ושפתה
ושפתה - מצערה:
מעת לעת
מעת לעת - ברביעי:
וילדה.
וילדה - איגלאי מילתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד, הלכך הרי זו יולדת בזוב.
אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה, כל דמים שראתה, מחמת ולד הוא, ורחמנא טהרינהו מזיבה.
דכתיב, "זוב דמה", דמה מחמת עצמה, ולא דמה מחמת ולד:
הרי זו יולדת בזוב.
דברי רבי אליעזר.
רבי יהושע אומר, לילה ויום.
לילה ויום - דאם שפתה בחצי יום שלישי וילדה יום רביעי, דשפתה מעת לעת - אין זו שופי.
אלא אם כן שפתה לילה ויום שלאחר הלילה, כלילי שבת ויומו:
כלילי שבת ויומו.
ששפתה מן הצער, ולא מן הדם.
ששפתה מן הצער ולא מן הדם - דאע"ג דחזיא דם, הוי שופי:
כמה היא קישויה?
כמה הוא קישויה - דלא אתיא לידי זיבה בכל דמים שתראה:
ר' מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום.
אפילו ארבעים או חמשים יום - אם לא שפתה יום אחד סמוך ללידה, לא אתיא לידי זיבה, ולא הויא יולדת בזוב:
רבי יהודה אומר, דיה חדשה.
דיה חדשה - דיה אם נטהר את הקושי חדש אחד, היינו תשיעי.
אבל קשתה שלשה בתוך י"א ימי זיבה בחדש השמיני, ואפי' מקשה והולכת כל תשיעי, הרי זו יולדת בזוב, מחמת שלשה ימים של שמיני:
ר' יוסי ור' שמעון אומרים, אין קישוי יותר משתי שבתות:
גמרא
אטו כל המקשה, נדה היא?!
אטו כל המקשה נדה היא - אילו קשתה בימי זיבה מי הויא נדה?!
והא אין נדות בימי זוב?:
אמר רב, נדה ליומא.
אמר רב נדה ליומא - וה"ק, המקשה ורואה דם בימי זיבה, אע"ג דלא אתיא ביה לידי זיבה, מיהו באותו היום אסורה לשמש.
אבל לערב טובלת, ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום.
דרחמנא טהריה לדם קושי:
ושמואל אמר, חיישינן שמא תשפה.
ושמואל אמר - אף צריכה לשמור יום כנגד יום, מדרבנן.
דחיישינן שמא תשפה, ונמצא שלא היה דם קושי מחמת ולד, ונמצא משמש עם זבה קטנה דאורייתא, וענוש כרת:
ור' יצחק אמר, המקשה אינה כלום.
אינה כלום - ואפילו באותו היום משמשת:
והקתני, "המקשה נדה".
אמר רבא, בימי נדה,
בימי נדה - בימים הראוים לנדות:
נדה.
נדה - דקושי לא טהריה רחמנא אלא מזיבה, אבל מנדה לא טהריה, כדאמרינן לקמן:
בימי זיבה, טהורה.
בימי זיבה - בתוך אחד עשר יום, טהורה:
והתניא,
והתניא - בניחותא:
"המקשה בימי נדה, נדה.
בימי זיבה, טהורה.
כיצד?
קשתה יום אחד, ושפתה שנים.
ושפתה - שנים מן הצער ולא מן הדם:
או שקשתה שנים, ושפתה יום אחד.
או ששפתה וקשתה, וחזרה ושפתה.
הרי זו יולדת בזוב.
הרי זו יולדת בזוב - אם ראתה כל שלש, הואיל ושופי סמוך ללידה, נמצא דם הקושי שלא מחמת ולד:
אבל שפתה יום אחד, וקשתה שנים.
או ששפתה שנים, וקשתה יום אחד.
או שקשתה ושפתה, וחזרה וקשתה.
אין זו יולדת בזוב.
כללו של דבר.
קושי סמוך ללידה, אין זו יולדת בזוב.
שופי סמוך ללידה, הרי זו יולדת בזוב.
חנניא בן אחי ר' יהושע אומר, כל שחל קישויה בשלישי שלה, אפילו כל היום כולו בשופי, אין זו יולדת בזוב".
כל שחל קישויה - לאו לשון התחלה הוא, אלא הכי קאמר, כל שקשתה בשלישי אפי' שעה אחת, בליל כניסת שלישי, אפילו כל היום כולו בשופי, ושפתה מליל ד' שעה אחת להשלמת מעת לעת, אין זו יולדת בזוב.
דבעינן שופי כל יום ג' המביאה לידי זבה:
"כללו של דבר", לאתויי מאי?
לאתויי דחנניא.
מה"מ?
דת"ר, "'דמה' דמה מחמת עצמה, ולא מחמת ולד.
אתה אומר מחמת ולד, או אינו אלא מחמת אונס?
כשהוא אומר, (ויקרא טו) 'ואשה כי יזוב זוב דמה', הרי אונס אמור.
וכי יזוב זוב - "זוב" משמע זוב מ"מ, ואפי' באונס:
הא מה אני מקיים, 'דמה'?
'דמה' מחמת עצמה ולא מחמת ולד".
ומה ראית לטהר את הולד ולטמא באונס?
מטהר אני בולד, שיש טהרה אחריו.
שיש טהרה אחריו - דם טוהר:
ומטמא אני באונס, שאין טהרה אחריו.
אדרבה?
מטהר אני באונס, שכן אונס בזב טהור?
השתא מיהא באשה קיימינן, ואונס באשה לא אשכחן.
ואונס באשה לא אשכחן - דטהור:
ואיבעית אימא, מאי דעתיך לטהורי באונס ולטמויי בולד?!
אין לך אונס גדול מזה!
אי הכי, נדה נמי נימא, "זובה",
זובה - "דם יהיה זובה", ובנדה משתעי.
דפרשה ראשונה נאמרה בנדה, ושניה בזבה.
כדכתיב בשניה, "בלא עת נדתה":
זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד.
ולא מחמת ולד - אלמה אמרינן לעיל, "בימי נדה, נדה":
אתה אומר ולד, או אינו אלא אונס?
כשהוא אומר, (ויקרא טו) "ואשה כי תהיה זבה, הרי אונס אמור.
הא מה אני מקיים "זובה"?
"זובה" מחמת עצמה, ולא מחמת ולד"?
אמר ר"ל, אמר קרא, "תשב", יש לך ישיבה אחרת שהיא כזו.
שהיא כזו - שדמיה טהורים:
ואיזו זו?
ואיזו זו - כלומר היכא משכחת זיבה טהורה:
זו קושי בימי זיבה.
זו קושי בימי זיבה - דסמיך אדכתיב "דמה" מחמת עצמה, ולא מחמת ולד:
ואימא זו קושי בימי נדה?
אלא אמר אבוה דשמואל, אמר קרא, (ויקרא יב) "וטמאה שבועים כנדתה", ולא כזיבתה.
מכלל דזיבתה טהור.
ואיזו זו?
זו קושי בימי זיבה.
והשתא דכתיב, "וטמאה שבועים כנדתה", "דמה" למה לי?
אי לאו "דמה" הוה אמינא, כנדתה ולא כזיבתה, ואפילו בשופי.
ואפי' בשופי - ואפי' הפסיק שופי בין קושי ללידה, נימא טהורה הואיל ודם בקושי בא:
קמ"ל.
שילא בר אבינא עבד עובדא כוותיה דרב.
כוותיה דרב - נדה ליומא:
כי קא נח נפשיה דרב.
א"ל לרב אסי, זיל צנעיה.
צנעיה - הסתר אותו דבר, אמור לו שיחזור בו, דטהור לגמרי:
ואי לא ציית, גרייה.
גרייה - ברי"ש כלומר גרור ומשוך אותו בדברי טעם וראיות שיחזור בו:
הוא סבר גדייה א"ל.
גדייה - הכריתו בשמתא, כמו (דניאל ד) "גודו אילנא":
בתר דנח נפשיה דרב, א"ל הדר בך, דהדר ביה רב.
א"ל, אם איתא דהדר ביה, לדידי הוה אמר לי.
לדידי הוה אמר לי - דתלמידיה אנא:
לא ציית.
גדייה.
גדייה - שמתיה:
א"ל, ולא מסתפי מר מדליקתא.
מדליקתא - שמא תכוה בגחלתי:
א"ל אנא איסי בן יהודה, דהוא איסי בן גור אריה, דהוא איסי בן גמליאל, דהוא איסי בן מהללאל, אסיתא דנחשא, דלא שליט ביה רקבא.
אסיתא - משום דשמיה הכי דריש לשמיה הכי:
א"ל, ואנא שילא בר אבינא, בוכנא דפרזלא, דמתבר אסיתא דנחשא.
חלש רב אסי.
עיילוה בחמימי,
עיילוה בחמימי - חולי חם:
אפקוה מקרירי.
קרירי - חולי צונן:
עיילוה בקרירי, אפקוה מחמימי.
נח נפשיה דרב אסי