דף יט,א
ואינה יודעת מה הפילה.
ואינה יודעת מה הפילה - שאבדה החתיכה קודם שבאה לפנינו:
רבי יהודה סבר, זיל בתר רוב חתיכות.
ורוב חתיכות של ארבע מיני דמים הויין.
ורבנן סברי, זיל בתר רוב חתיכות, לא אמרינן:
לא אמרינן זיל בתר רוב חתיכות כו' - דלא סבירא להו רוב חתיכות של ד' מיני דמים.
ואשמועינן רבי יוחנן לעיל, בג' מקומות הלכו אחר הרוב ותו לא, למעוטי הא רובא דר' יהודה.
דלר' יהודה דאזיל בתר רובא, לא כודאי משוית ליה, לשרוף על מגעה את התרומה:
משנה חמשה דמים טמאים באשה.
האדום.
והשחור.
וכקרן כרכום.
וכקרן כרכום - כזוית גן, שכרכום גדל בו:
וכמימי אדמה.
וכמימי אדמה - לקמן מפרש לה לכולהו במתניתין.
ל"א "כקרן כרכום", כנוגה זיו כרכום.
כמו (שמות לד) "כי קרן עור פניו":
וכמזוג.
וכמזוג - כיין אדום המזוג במים.
ואע"ג דקליש אדמימות דיליה, טמא:
בש"א. אף כמימי תלתן.
תלתן - פנגרי"ג:
וכמימי בשר צלי.
וכמימי בשר צלי - מוהל היוצא ממנו:
וב"ה, מטהרים.
הירוק.
עקביא בן מהללאל מטמא.
וחכמים מטהרין.
אמר רבי מאיר, אם אינו מטמא משום כתם, מטמא משום משקה.
אם אינו מטמא משום כתם כו' - מפרש בגמרא:
רבי יוסי אומר, לא כך ולא כך.
איזהו, "אדום".
כדם המכה.
כדם המכה - מפרש בגמ':
"שחור"?
כחרת.
כחרת - איידרמינ"ט:
עמוק מכן, טמא.
עמוק מכן - שעמוק במראה שחרורית.
כלומר שחור יותר מחרת טמא:
דיהה מכן, טהור.
דיהה - פלד"ש שנדחית מראיתו:
"וכקרן כרכום"?
כברור שבו.
כברור שבו - שיש עליו ברורין במראה אדמומית יותר מחבריהן.
ובגמרא מפרש להו:
"וכמימי אדמה"?
מבקעת בית כרם.
בית כרם - מקום. ומשם מביא אדמה ונותנה בכלי:
ומיצף מים.
ומציף עליה מים - כלומר נותן שם מים עד שיהו המים צפין על האדמה:
"וכמזוג"?
וכמזוג - כיצד?
כגון שני חלקים מים כו':
שני חלקים מים, ואחד יין, מן היין השרוני:
גמרא מנלן דאיכא דם טהור באשה, דלמא כל דם דאתי מינה, טמא?
אמר רבי חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא, אמר קרא (דברים יז) "כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם".
בין דם טהור, לדם טמא.
אלא מעתה, "בין נגע לנגע" הכי נמי, בין נגע טמא לנגע טהור?!
אלא מעתה כו' - עד "וכולן טמאין", לשון קושיא הוא:
וכי תימא, ה"נ?
נגע טהור מי איכא?!
וכי תימא, (ויקרא יג) "כולו הפך לבן טהור הוא"?
ההוא, "בוהק" מקרי.
בוהק - לשון לובן שנראה באנשים בחורים, טפות לבנות מאד, בפניהם:
אלא, בין נגעי אדם, לנגעי בתים, ולנגעי בגדים, וכולן טמאין
הכא נמי, בין דם נדה, לדם זיבה, וכולן טמאין.
האי מאי?!
בשלמא התם, איכא לאפלוגי:
בשלמא התם - גבי נגעים, אע"ג דכולהו לטמא, איכא לאוקומי קרא דאיירי בפלוגתא דזקן ממרא וסנהדרין שבדורו.
דכתיב, (דברים יז) "והאיש אשר יעשה בזדון".
כגון דמפלגי בנגעי אדם. ובפלוגתא דרבי יהושע כו' דקאמר זקן ממרא כחד מינייהו וסנהדרין כחד מינייהו:
"בנגעי אדם".
ובפלוגתא דרבי יהושע ורבנן.
דתנן, "אם בהרת קודם לשער לבן, טמא.
אם בהרת קודמת לשער לבן טמא - דשער לבן מסימני טומאה. וכגון שקדמתו בהרת.
דכתיב, (ויקרא יג) "והנה נהפך שער לבן בבהרת":
ואם שער לבן קודם לבהרת, טהור.
ספק, טמא.
ורבי יהושע אומר, כהה".
ואמר רבה, "כהה, וטהור".
כהה טהור - הרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר, שהוא סימן טהרה.
דכתיב, (שם) "והנה כהה הנגע" וגו'.
ובשם רבי משה הדרשן שמעתי, קיהה. כלומר, קיהה בדבר, ונחלק עליו.
וכן מצאתי בת"כ, "ר' יהושע קיהה, וטיהר":
"בנגעי בתים".
כי הא פלוגתא דר"א בר"ש ורבנן.
דתנן, "ר"א בר"ש אומר, לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין, על שני אבנים, בשני כותלים, בקרן זוית.
שיעור נגע כגריס - לאורך ולרוחב:
כשני גריסין על שני אבנים שבקרן זוית - אחד בכותל זה, ואחד בכותל זה:
ארכו כשני גריסין. ורחבו כגריס".
ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס - דכשהוא מוטל ארכו על ב' אבנים, נמצא בכל אבן, גריס על גריס, כשיעור נגע.
ושתי אבנים בעינן.
דכתיב, (שם יד) "וחלצו את האבנים":
מ"ט דר"א בר"ש?
כתיב, (ויקרא יד) "קיר",
כתיב קיר - "ומראיהן שפל מן הקיר" (שם):
וכתיב "קירות".
איזהו קיר שהוא כשני קירות?
הוי אומר זה קרן זוית.
"בנגעי בגדים".
בפלוגתא דר' יונתן בן אבטולמוס ורבנן.
דתניא, ר' יונתן בן אבטולמוס אומר, מנין לפריחת בגדים
פריחה - פרחה צרעת בכולהו:
שהיא טהורה?
שהיא טהורה - ואע"פ שלא נאמר אלא באדם, (שם יג) "ואם פרוח תפרח" וגו'?:
נאמר (ויקרא יג) "קרחת וגבחת" בבגדים.
ונאמר, "קרחת וגבחת" באדם.
מה להלן, פרח בכולו טהור, אף כאן נמי, פרח בכולו טהור.
אלא הכא, אי דם טהור ליכא, במאי פליגי?!
וממאי דהני טהורין והני טמאין?
אמר רבי אבהו, דאמר קרא, (מלכים ב ג) "ויראו מואב את המים אדומים כדם".
למימרא, דדם אדום הוא,
למימרא דדם אדום הוא - ואלו כולם אדומין הן:
אימא אדום ותו לא?
ואימא אדום ותו לא - האדום שבאדומים, דהיינו כדם המכה דמתניתין:
א"ר אבהו, אמר קרא, (ויקרא יב) "דמיה, דמיה", הרי כאן ארבעה.
דמיה דמיה - "והיא גלתה את מקור דמיה" (שם כ).
"וטהרה ממקור דמיה" (שם יב).
הרי ד' מיני אדמומית, טמאה בה.
אבל שלמטה מהן, לאו דם הוא:
והא אנן "חמשה" תנן?
אמר רבי חנינא, שחור, אדום הוא, אלא שלקה.
תניא נמי הכי, "שחור, כחרת.
עמוק מכן, טמא.
דיהה, אפי' ככחול טהור.
דיהה מכן - אפילו הוא שחור ככחול טהור הואיל ואינו שחור כחרת:
ושחור זה, לא מתחלתו הוא משחיר.
אלא כשנעקר הוא משחיר.
משל לדם מכה, לכשנעקר הוא משחיר":
לכשנעקר - מן הגוף לוקה ומשחיר:
בש"א אף כמימי תלתן: ולית להו לב"ש, "דמיה דמיה" הרי כאן ארבעה?!
אב"א, לית להו.
ואב"א, אית להו.
מי לא א"ר חנינא, "שחור, אדום הוא, אלא שלקה"?!
ה"נ, מלקא הוא דלקי:
וב"ה מטהרין: היינו תנא קמא?
איכא בינייהו,