דף ג,א
ושניהם לא למדוה אלא מסוטה.
מסוטה - דכתיב (במדבר ה) "והיא נטמאה", איתקש טומאה לסוטה:
רבנן סברי כי סוטה.
מה סוטה ספק היא, ועשאוה כודאי.
ועשאוה כודאי - שאסורה לבעלה עד שתשתה:
הכא נמי ספק, ועשאוה כודאי.
אי מסוטה, אימא כי סוטה.
מה סוטה ברה"ר טהור,
סוטה ברשות הרבים טהורה - אין רשות הרבים מקום סתירה:
הכא נמי ברה"ר טהור?
הכי השתא!
התם משום סתירה הוא, וסתירה ברה"ר ליכא.
הכא משום חסר הוא, מה לי חסר ברה"ר מה לי חסר ברה"י?!
וכי תימא, הא כל ספק טומאה ברה"ר טהור?
כיון דאיכא תרתי לריעותא, כודאי טומאה דמי.
ורבי שמעון סבר, כי סוטה.
מה סוטה ברה"ר טהור, הכא נמי ברה"ר טהור.
אי מסוטה, אימא כי סוטה.
מה סוטה ברה"י טמאה ודאי, הכא נמי ברה"י טמאה ודאי?
הכי השתא!
התם יש רגלים לדבר,
רגלים לדבר - סימן טומאה איכא:
שהרי קינא לה ונסתרה.
שהרי קינא לה ונסתרה - התרה בה, אל תסתרי עמו, ונסתרה:
הכא, מאי רגלים לדבר איכא?!
מאי רגלים לדבר איכא - דליהוי חסר מקודם לכן, דילמא השתא הוא דחסר.
וש"מ, דקסבר ר' שמעון, בשאר ספק טומאה דעלמא נמי, ברה"י תולין, דהא אין רגלים לדבר:
ואי בעית אימא,
ואיבעית אימא - אי מסוטה גמרי רבנן, הוה להו למימר ברה"ר טהור.
אלא לאו מסוטה מצינן למגמר.
דתחלת טומאה איתקש לסוטה, סוף טומאה לא איתקש.
ואם כן מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר ברה"ר?:
היינו טעמא דרבי שמעון.
גמר סוף טומאה מתחלת טומאה.
גמר סוף טומאה - דהיינו טבילה, מתחלת מגע הטומאה:
מה תחלת טומאה, ספק נגע ספק לא נגע, ברה"ר טהור.
אף סוף טומאה, ספק טבל ספק לא טבל, ברה"ר טהור.
ורבנן?
הכי השתא!
התם, גברא בחזקת טהרה קאי, מספקא לא מחתינן ליה לטומאה.
הכא, גברא בחזקת טומאה קאי, מספקא לא מפקינן ליה מטומאתו.
ומאי שנא ממבוי.
ומאי שנא ממבוי - לשמאי פריך:
דתנן, "השרץ שנמצא במבוי, מטמא למפרע.
מטמא למפרע - כל טהרות שנעשו במבוי:
עד שיאמר, בדקתי את המבוי הזה, ולא היה בו שרץ.
עד שיאמר - עליו אדם, באותו היום בדקתי. ושוב אינו מטמא מאותו היום ולמפרע. אבל עד אותו יום הוא מטמא:
או עד שעת הכיבוד".
או עד שעת הכיבוד - אבל טהרות דקודם כיבוד, טהורין. דחזקת ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן. ואי הוה בההיא שעתא, הוה מישתכח.
אבל טהרות דלאחר כיבוד, טמאות מספק, שמא לאחר כיבוד מיד נפל:
התם נמי, כיון דאיכא שרצים דגופיה, ושרצים דאתו מעלמא, כתרתי לריעותא דמי.
ואב"א, היינו טעמא דשמאי, הואיל ואשה מרגשת בעצמה.
מרגשת - שנט"ר בלע"ז. כלומר, יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה, והא, מדלא ארגשה מאתמול, ודאי השתא בבדיקת עד נפק:
והלל?
כסבורה הרגשת מי רגלים היא.
ולשמאי, האיכא ישנה?
ישנה נמי, אגב צערה, מיתערא.
מידי דהוה אהרגשת מי רגלים.
והאיכא שוטה?
והא איכא שוטה - שאינה מבינה להרגיש:
מודה שמאי בשוטה.
הא, "כל הנשים קתני"?
"כל הנשים" פקחות.
וליתני "נשים"?
לאפוקי מדרבי אליעזר.
לאפוקי מדר' אליעזר - במתני' היא לקמן (דף ז):
דא"ר אליעזר, ארבע נשים ותו לא.
קמ"ל, "כל הנשים".
והאיכא כתמים?
והא איכא כתמים - הרואה כתם, דקיימא לן לקמן (דף נו), "מטמאה למפרע, עד שתאמר בדקתי חלוק זה, ולא היה בו כתם, או עד שעת כבוס". ולא אמרינן אי נפיק מגופה, הוה מרגשת:
לימא, תנן כתמים, דלא כשמאי?
לימא - תנן כתמים דלא כשמאי.
דכיון דאמר, אשה מרגשת, אמאי טמאה? לימא לאו מגופה הוה, הואיל ולא ארגשה:
אמר אביי, מודה שמאי בכתמים.
מ"ט?
בצפור, לא נתעסקה.
בצפור לא נתעסקה - דנימא מדם צפור הוה. דאמר התם, תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות. בפ' הרואה כתם (לקמן נח):
בשוק של טבחים, לא עברה.
האי דם מהיכא אתי?!
אי בעית אימא, היינו טעמיה דשמאי.
דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתי.
והלל?
כותלי בית הרחם העמידוהו.
ושמאי?
כותלי בית הרחם לא מוקמי דם.
משמשת במוך, מאי איכא למימר?
אמר אביי, מודה שמאי במשמשת במוך.
משמשת במוך - ממלאה אשה אותו מקום מוכין, לשאוב את הזרע, שלא תתעבר. ואינה נוטלתו משם אלא בשעת הצורך. ושמא מוך העמיד את הדם.
ג' נשים משמשות במוך, קטנה מעוברת ומניקה:
רבא אמר, מוך נמי, אגב זיעה, מכויץ כויץ.
מכויץ כויץ - ויש מקומות לדם לצאת:
כויץ - דשריי"ט בלע"ז:
ומודה רבא, במוך דחוק.
ומאי איכא בין הני לישני
בין הני לישני - אשה מרגשת, ומעיקרא הוה אתי:
להאיך לישנא?
להאיך לישנא - העמד אשה על חזקתה: