דף ב,ב
כיון דמגופה קחזיא,
כיון דמגופה קחזיא - מועדה (ועלולה) היא, לכך אין לה חזקת טהרה:
לא אמרינן, אוקמה אחזקתה.
ומאי שנא ממקוה?
ומאי שנא ממקוה - לתרוייהו פריך:
דתנן, "מקוה שנמדד ונמצא חסר.
כל טהרות שנעשו על גביו למפרע,
שנעשו על גביו - טהרות שנשתמשו בכלים שטבלו בו:
בין בר"ה בין ברה"י,
בין בר"ה בין ברה"י - בין שהמקוה עומד בר"ה, דקיימא לן ספק טומאה בר"ה ספקו טהור, הכא טמא.
דלאו ספק הוא, אלא ודאי.
כדמפרש טעמא לקמן בשמעתין:
טמאות".
לשמאי, קשיא למפרע?
לשמאי קשיא למפרע - דהא מטמאינן טהרות למפרע, ולא אמרינן העמד מקוה על חזקתו:
להלל, קשיא ודאי.
דאילו מעת לעת שבנדה,
דאילו מעת לעת - טהרות דמטמאין להו משום ספקא, דמעת לעת לרבנן, וה"ה מפקידה לפקידה דהלל:
תולין,
תולין - אם תרומה הן:
לא אוכלין ולא שורפין,
ולא שורפין - כדקתני בברייתא, דהרואה כתם לקמן בפירקין (דף ו):
ואילו הכא,
ואילו הכא - במקוה:
טומאה ודאי?
טומאה ודאית - מטמאינן להו למפרע, ושורפין את התרומה.
מדקתני בר"ה טמא, אלמא כודאי משוי ליה:
התם משום דאיכא למימר, העמד טמא על חזקתו, ואימא לא טבל.
לא טבל - טבילה הוגנת, הלכך טומאה ודאית יש:
אדרבה, העמד מקוה על חזקתו, ואימא לא חסר?
הרי חסר לפניך.
הכא נמי, הרי דם לפניך?
השתא הוא דחזאי.
הכא נמי, השתא הוא דחסר?
הכי השתא!
התם איכא למימר, חסר ואתא חסר ואתא,
חסר ואתא חסר ואתא - ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא, ולא ידעינן מאימת, הלכך ריע טפי מאשה:
הכא מי איכא למימר, חזאי ואתא חזאי ואתא?!
הכא מי איכא למימר כו' - הלכך עד שעת מציאת דם, לא איתרעי חזקה, והך דאישתכח השתא, איכא למימר דהשתא הוא דחזאי:
ומאי קושיא?!
דלמא הגס הגס חזיתיה?
הגס הגס - לשון רבייה, שהדם הולך וגדל.
ודומה לו במסכת שביעית בפ"ד, "בראשונה היו אומרים מלקט אדם מתוך שדהו עצים ועשבים הגס הגס, כדרך שמלקט משל חבירו" כו'.
כלומר, ע"י שיהיה הדם רבה במקור, יוצא ממנו מעט מעט כחרדל, מה שאין המקור יכול להחזיקה, ויוצא מעט לבית החיצון, וזה כמה ימים התחיל, והיא נטמאת מטיפת דם כחרדל, כדלקמן (דף מ):
התם, איכא תרתי לריעותא.
תרתי לריעותא - העמד טמא על חזקת טומאה.
ובחזקת טהרה דמקוה איכא ריעותא, שהרי חסר לפניך.
אבל באשה בדידה הוא דאיכא ריעותא, שהורע חזקת טהרתה קצת, שהרי דם לפניך.
ומשום הך ריעותא לחודה לא מרעינן לה, הואיל ובטהרות לא משכחת ריעותא אחריתא.
דכי אמרת העמידם על חזקתם, בחזקת טהרתם הם:
הכא, איכא חדא לריעותא.
ומאי שנא מחבית?
ומאי שנא מחבית - לב"ש פריך:
דתנן, "היה בודק את החבית,
היה בודק את החבית - טועמה אם היא בחזקתה שלא החמיצה:
להיות מפריש עליה תרומה והולך,
להיות מפריש עליה - כלומר להיות סומך עליה, והולך ושותה שאר חביות, ונותן עיניו בזו, להפריש ממנה עליהם לאחר זמן, שהתרומה ניטלת במחשבה:
ואח"כ נמצא חומץ.
כל ג' ימים ודאי.
כל ג' ימים ודאי - פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בבבא בתרא בפ' המוכר פירות (דף צו).
ר' יוחנן אומר כל ג' ימים לאחר בדיקה ראשונה שמצאה בחזקתה, ודאי יין.
ואם אמר בתוך ג' ימים, הרי זו תרומה על אלו הסמוכין לה, כולם מתוקנות.
מכאן ואילך, ספק ותרומה היא, ויחזור ויתרום.
ור' יהושע בן לוי אומר כל ג' ימים קודם בדיקה אחרונה שנמצאת חומץ, ודאי חומץ.
דכיון דעכשיו חומץ גמור הוא, ודאי אין פחות מג' ימים שהתחיל להחמיץ.
ואם עשאו בתוך אותן ג' ימים תרומה על מקום אחר, אינו תרומה.
אליבא דרבי דאמר בהמוכר את הספינה (ב"ב פד) "יין וחומץ שני מינין הן".
דאי לרבנן הא קיימא לן (תרומות פ"ב מ"ו) "תרם מן הרעה על היפה, תרומתו תרומה".
מכאן ואילך, למפרע ספק, והויא זו תרומה, ויחזור ויתרום.
אלמא בין למר בין למר מספקינן ריעותא למפרע:
מכאן ואילך, ספק".
קשיא לשמאי?
התם, משום דאיכא למימר, העמד טבל על חזקתו, ואימר לא נתקן.
אדרבה?!
העמד יין על חזקתו, ואימר לא החמיץ?
הרי החמיץ לפניך!
הכא נמי, הרי דם לפניך?!
השתא הוא דחזאי.
התם נמי, השתא הוא דהחמיץ?
הכי השתא?!
התם איכא למימר החמיץ ואתא החמיץ ואתא.
הכא מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי ואתא?!
ומאי קושיא?!
דלמא הגס הגס חזיתיה?
התם איכא תרתי לריעותא, הכא איכא חדא לריעותא.
ורמי חבית אמקוה?
ורמי חבית אמקוה - דהא תרוייהו איכא תרתי לריעותא:
מאי שנא הכא ודאי, ומ"ש הכא ספק?
מאי שנא - במקוה דמחזקינן למפרע טומאת ודאי, ומ"ש בחבית דקאמר ספק:
א"ר חנינא מסורא מאן תנא חבית, ר"ש היא, דלגבי מקוה נמי, ספקא משוי ליה.
דתנן, "מקוה שנמדד, ונמצא חסר.
כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין בר"ה בין ברה"י, טמאות.
ר"ש אומר, בר"ה טהורות, ברה"י תולין".
ברה"י תולין - טעמא מפרש לקמן: