דף כב,א
כדי לפרסמה, שנפטרה מן הבכורה.
למימרא, דולד מעליא הוא. ואמאי אין מטמא לא במגע ולא במשא?
אמר רבי יוחנן, משום ביטול ברוב נגעו בה.
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה.
דאמר ר' יוחנן, רבי אליעזר בן יעקב, ורבי שמעון, אמרו דבר אחד.
רבי אליעזר בן יעקב, הא דאמרן.
ר' שמעון, מאי היא?
דתנן, "השליא בבית, הבית טמא.
לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד.
רבי שמעון אומר, ולד נימוק עד שלא יצא":
תנן התם, "אין לנפלים פתיחת הקבר, עד שיעגילו ראש כפיקה".
מאי כפיקה?
אמר רב הונא, כפיקה של צמר.
אמר ליה חייא בר רב לרב הונא, רבי, פריש, של שתי או של ערב?
אמר ליה, תניא.
"פיקה של שתי, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר, של ערב.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, משיראו טפיפיות".
מאי טפיפיות?
אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' אליעזר ברבי צדוק, כך היו מפרשין בירושלים, כפרידה שכורעת להטיל מימיה, ונראית פיקה מתוך פיקה:
אמר רב הונא, שמעתי שתי פיקות, אחת של שתי, ואחת של ערב. ואין לי לפרש.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן, שלש פיקות שמעתי, אחת של שתי, ואחת של ערב, ואחת של פיקה גדולה של סקאין. ואין לי לפרש.
כי אתא רבין, פירשה משמיה דרבי יוחנן.
של אשה, כשל שתי.
של בהמה, כשל ערב.
פיקה גדולה של סקאין, כדתנן.
"גוש הבא מבית הפרס, מארץ העמים.
שיעורו, כפיקה גדולה של סקאין.
שהוא כחותם המרצופין.
וישנו בצד העליון של מגופת החבית הלחמית".
אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה, הלוקח ציר מעם הארץ, משיקו במים, וטהור.
ממה נפשך.
אי מיא רובא נינהו. כיון דעביד להו השקה טהרי להו.
ואי רובא ציר נינהו, ציר לא בר קבולי טומאה הוא.
מאי איכא, משום הנך מיעוטא דמיא.
הנך בטלו להו ברובא.
אמר רבי ירמיה, לא שנו אלא לטבול בהן פיתו, אבל לקדירה לא. מצא מין את מינו, וניעור.
יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא.
אמר ליה אביי, וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה?
א"ל, ואת לא תסברא?!
והתנן, "סאה תרומה טמאה שנפלה
ומשני כדי לפרסמה - לאם שפטורה מן הבכורה דמדקברינן לחררה מחזקינן ליה כולד: וקפריך כיון דפטרת ליה מבכורה למימרא דולד מעליא הוא ואמאי אינה מטמאה:
ביטול ברוב - להכי אינה מטמאה שבטל הבשר ברוב דם וגנונים שיוצאין עמו:
נגעו בה - הא דאמרן דלא מטמא במגע משום ביטול ברוב:
השליא בבית - שהפילה האשה שליא ואין ולד ניכר בה:
הבית טמא - כדקתני טעמא דאין שליא בלא ולד אלא שנימוק ואעפ"כ מטמא:
רבי שמעון אומר הולד נימוק - ומוקמינן התם דטעמא דר' שמעון דאמר הבית טהור משום ביטול ברוב נגעו בה במסכת נדה בפרק המפלת (דף כז.):
פתיחת הקבר - אשה שמת עוברה במעיה וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית זה ולא יצא הולד והוציאוה לבית אחר טמא הבית הראשון כאילו נולד שם דטומאה בוקעה והוא הדין פתיחת הקבר אינו לנפלים אלא לנפל שהעגיל ראשו כבר שעב ראשו:
פיקה של צמר - למושי"ל:
רבי פריש - דצריך פיקה של שתי שקטנה או פיקה של ערב שגדולה:
אמר ליה תניא - דפליגי בה:
משיראו טפיפיות - ר"א בר צדוק פליג אתנא קמא ואמר אע"ג שלא העגילו ראש כפיקה יש פתיחת הקבר משיפתח רחמה כל כך שיראו בתוך רחמה טפיפיות:
כפרדה זו שכורעת להטיל מים - וכורעת יותר מבהמה וחיה ומתוך כריעה נפתח רחמה מאד ונראין קמטים ברחם:
פיקה מתוך פיקה - והיינו טפיפיות תרי זימני פיפי היינו פיקה:
ואין לי לפרש - איני יודע לפרש:
של אשה - דין להיות לה פתיחת הקבר:
של בהמה - שלא תהא כטומאה בלועה לטומאת מגע משום נבילה של נפל אם הושיט הרועה יד ונגע בו להוציאו מן הרחם:
כשל ערב - משהעגיל ראש כפיקה של ערב ואי לאו טמא בלועה היא ולא מטמיא כדתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע:):
גוש - עפר שיעורו לטמא באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים:
כפיקה גדולה של סקאין - מרצופין סקאין גדולים של גמי וכשנועלין אותן חותמין אותן:
וישנו בצד העליון של מגופת חבית הלחמית - כלומר שישנו לאותו חותם בצד העליון של כיסוי שעושין לחביות של חרס רחב מלמטה לכסות החבית והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחז בידים ואותו צד שהולך וכלה קרי צד העליון. הלחמית שעושין בבית לחם:
משיקו במים - שמא נטמא מחמת מגע עם הארץ:
וטהור - ממה נפשך דודאי מים מעורבים בו ואי מיא רובא ובטיל הציר ברוב ומקבל טומאה מחמת המים ומיא סלקא להו טבילה בהשקה שנותן הכלי במקוה עד שעוברים מי המקוה על פיו ונושקין עם המים שבתוך הכלי ואע"ג דאוכל ומשקה לית להו טהרה במקוה מיא סלקא להו השקה דהוי כמי שזרען וחוזר ונוטלן דזריעה מטהרה מטומאה דתנן (תרומות פ"ט מ"ז) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין בתשובת רבינו גרשון מצאתי כך:
ציר לאו בר קבולי טומאה - דזיעה בעלמא הוא שיוצאה מן הדגים כשמולחין אותן:
משום הך מיעוטא דמיא - דמקבלי טומאה והשקה לא מהניא להו הואיל ורובא ציר ובאוכל לא סלקא השקה בטלי להו ברובא ולא הוי הציר טמא:
לא שנו - דבטלו ברוב ומותר הציר אלא לטבל פיתו:
אבל לתקן את הקדירה אסור - שהמים שבתוך הציר מוצאין מים שבקדירה ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו:
מצא מין את מינו וניעור - מתורת ביטול וחוזר לטומאה:
להאי שמעתא - דרבי ירמיה: