Enjoying this page?

014b - הלוקח עובר חמורו פרק ראשון בכורות דף יד, ע"ב

דף יד,ב

נפדין תמימים, או אין נפדין תמימין?

נפדין תמימים - אותן וולדות שנולדו לפני פדיונן או אין נפדין תמימים:

תא שמע, "המתפיס בעלי מומין קבועין לגבי מזבח וילדו, ימכרו.

ואין צריכין מום.

שאין קדושה חלה עליהן.

שלא יהא טפל חמור מן העיקר".

טפל - ולד:

עיקר - אם אלמא נפדין תמימים:

טעמא שלא יהא טפל חמור מן העיקר, אבל הקדיש זכר לדמיו, קדוש קדושת הגוף.

וקא דייק הש"ס - טעמא דלא בעי מום משום דלא יהא טפל חמור מן העיקר דמכח בעל מום אתו הא לא אתו מכח בעל מום אלא לדידהו מקדיש להו לדמיהן לא נפקי לחולין בלא מום דקדוש קדושת הגוף:

מסייע ליה לרבא.

דאמר רבא, "הקדיש זכר לדמים, קדוש קדושת הגוף":

זכר - איל:

הקדיש זכר לדמיו - שימכרנו ויביא בדמיו עולה הוא עצמו קדוש קדושת הגוף ויקרב עולה להכי נקט זכר דחזי לעולה משום דרובא דמייתו קרבן עולה מייתו:

והשוחטן בחוץ פטור: רבי אלעזר מתני חייב.

רבי אלעזר מתני - השוחט בחוץ חייב לאו כרת קאמר אלא מלקות:

ומוקי לה בבמת יחיד.

ומוקי - להאי חוץ כגון ששחטו בבמת יחיד בשעת היתר הבמות:

דאמר רבי אלעזר, "מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא בלא תעשה?

במת יחיד - שכל אחד ואחד בונה במה לעצמו כגון במת מנוח וגדעון ושמואל:

שנאמר, (דברים יז) "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה".

אם אינו ענין לבמה גדולה, דכתיב, (ויקרא כב) "עורת או שבור" וגו', תנהו ענין לבמת יחיד".

במה גדולה - נוב וגבעון שהן של צבור:

אימא אם אינו ענין לקדשים תנהו ענין לבכור?

סד"א, הואיל וקדוש כשהוא בעל מום, ליקרב נמי כשהוא בעל מום, קמ"ל, דלא.

הואיל וקדוש בעל מום - להיות אסור בגיזה ועבודה:

אמרי, בכור בהדיא כתיב ביה, (דברים טו) "פסח או עור לא תזבחנו".

ואימא אם אינו ענין לקדשים, תנהו ענין למעשר?

ואימא אם אינו ענין כו' - ולעולם בבמה גדולה:

דסד"א, הואיל וקדוש במומו, דכתיב, (ויקרא כז) "לא יבקר בין טוב לרע ובין רע" נקרב נמי במומיה. קמ"ל, דלא.

לא יבקר - לא יבדוק בין תם לבעל מום דאיזה שיהא עשירי יהא קדוש:

אמרי, מעשר נמי גמר "העברה, העברה", מבכור.

גמר העברה העברה מבכור - מה בכור בעל מום לא קרב אף מעשר בעל מום לא כי אתא קרא לבמת יחיד:

אימא תנהו ענין לתמורת קדשים?

דס"ד אמינא, הואיל וקדושה כשהיא בעלת מום, דכתיב, (ויקרא כז) "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" וגו', קריבה נמי כשהיא בעלת מום. קמ"ל, דלא.

ולא ימיר אותו טוב ברע - דהיינו בעל מום אם המר ימיר יהיה קדש אפילו בעל מום:

אמר קרא, (ויקרא כז) "והיה הוא ותמורתו", מקיש תמורתו לו. מה הוא בעל מום לא, אף תמורתו בעל מום לא.

מתקיף לה ר' זירא, אימא תנהו ענין לולדות קדשים?

ולדות - בעלי מומין שנולדו מקדשים תמימים:

דסד"א, הואיל וקדושין כשהן בעלי מומין אגב אמן, כשהן בעלי מומין נמי קרבי. קמ"ל, דלא.

אמר רבא, כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל.

פסקה תנא דבי ר' ישמעאל - מקרא אחרינא ולא איצטריך האי להכי:

דתנא דבי רבי ישמעאל, (דברים יב) ""רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך".

רק קדשיך וגו' אלו התמורות - דאתא לאשמועינן שיקרבו למזבח דאי לעיקר הקדש אתא למה לי למכתב שיעלם לירושלים הא שמעינן קראי טובא השמר לך פן תעלה עולותיך וגו':

"רק קדשיך", אלו התמורות.

"אשר יהיו לך", אלו הוולדות.

הוולדות - של קדשים:

"ונדריך", הקישן הכתוב לנדר.

מה נדר, בעל מום לא, אף הני נמי, בעל מום לא:

אף הני בעל מום לא - הלכך כי אתא לא תזבח לבמת יחיד אתא:

ואין עושין תמורה: מאי טעמא?

דאמר קרא, "לא יחליפנו ולא ימיר" וגו'.

השתא רע בטוב אמרת לא, טוב ברע מיבעיא?

השתא רע בטוב אמרת לא - שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל בהמת קודש בעל מום ויאמר זו תמורת זו:

אלא טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה:

אלא - להכי כתיב טוב ברע:

טוב - מעיקרו בשנתפס בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אע"פ שהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קודש בטוב של חולין דרע של קודש עושה תמורה:

אם מתו יפדו: אמר רב יהודה אמר רב, זו דברי רבי שמעון, דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה.

זו דברי רבי שמעון - דאמר בפרק בתרא דתמורה (דף לב) קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה:

דתנן, "רבי שמעון אומר, קדשי בדק הבית, אם מתו יפדו. ומודה ר' שמעון בבעל מום מעיקרו שנפדה.

דתנן ר' שמעון אומר כו' - ומדאמר רבי שמעון קדשי בדק הבית לא היו מכלל דקרא בקדשי מזבח כתיב והכא מודה בבעל מום מעיקרא דנפדה אע"ג דקדשי מזבח וממאי דתנא דמתני' סבירא ליה קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה שצריכין שיהו חיין בשעת פדייה כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ואח"כ והעריך אותה מדקתני סיפא גבי קדם הקדשן את מומן דאגב שקידשן למזבח מקדישין תמימים:

מאי טעמא?

דאמר קרא, "אותה", אותה למעוטי בעל מום מעיקרא.

אבל חכ"א, אם מתו יקברו".

אבל חכמים - לאו הנך רבנן דפליגי עליה דר' שמעון במס' תמורה דהתם אמרינן לדברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה אלא תנא דבי לוי הוא:

מאן חכמים?

תנא דבי לוי הוא.

דתנא דבי לוי, "הכל היו בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו".

וכן תנא דבי לוי במתניתיה, "אפילו חיה אפי' עוף".

אפי' חיה - דאינה ראויה למזבח:

והכתיב, "אותה"?

"אותה", לתנא דבי לוי, קשיא.

אבל רבנן דפליגי עליה דר"ש מאי? הכי נמי, דאם מתו יפדו!

הכי נמי - דאם מתו יפדו דבבעל מום מעיקרא מודו:

אי הכי