Enjoying this page?

012b - הלוקח עובר חמורו פרק ראשון בכורות דף יב, ע"ב

דף יב,ב

לר' שמעון נמי, "צבי ואיל" כתיב בהו.

לר' שמעון נמי - אע"ג דשרי פטר חמור בהנאה אין פודין אותו בפסולי המוקדשין דצבי ואיל כתיב בהו:

איבעיא להו, מהו לפדות בבהמת שביעית?

בבהמת שביעית - בהמה שניקחה בפירות שביעית:

ודאי, לא תיבעי לך. לאכילה אמר רחמנא, ולא לסחורה.

ודאי לא תיבעי לך - פטר חמור ודאי לא תיבעי לך דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן לא פריק ליה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה:

כי תיבעי לך, ספק.

ספק - כגון שילדה אמו זכר ונקבה דאמר במתני' מפריש טלה והוא לעצמו:

ואליבא דרבי שמעון, לא תיבעי לך, דלית ליה ספק.

ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך - דלדידיה לא מיתבעי לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה אי לא יהיב ליה לכהן דהא ר"ש מתיר פטר חמור בהנאה:

כי תיבעי לך, אליבא דרבי יהודה, מאי?

כיון דמפריש טלה, והוא לעצמו, "לאכלה" קרינא ביה.

או דילמא, כיון דכמה דלא מפקע איסוריה, לא מישתרי, כסחורה דמי?

ת"ש, "דא"ר חסדא, בהמת שביעית, אין פודין בה את הודאי.

את הודאי - פטר חמור ודאי משום דבעי ליתנו לכהן והויא סחורה:

אבל פודין בה את הספק".

ואמר רב חסדא, בהמת שביעית פטורה מן הבכורה, וחייבת במתנות.

במתנות - זרוע ולחיים והקיבה:

פטורה מן הבכורה, "לאכלה", אמר רחמנא, ולא לשריפה.

לשריפה - ואי מיחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה:

וחייבת במתנות, ד"לאכלה" קרינא בה.

מיתיבי, "האוכל מעיסת שביעית.

עד שלא הורמה חלתה, חייב מיתה".

חלה טמאה - אין לה תקנה אלא שריפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה:

ואמאי?

ואמאי - מיחייב עיסת שביעית בשביעית בחלה:

כיון דאילו מטמיא, בת שריפה היא, "לאכלה", אמר רחמנא, ולא לשריפה?

שאני הכא, דכתיב, "לדורותיכם".

לדורותיכם - כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית וכתיב (במדבר טו) מראשית עריסותיכם וגו':

תניא נמי הכי,"מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה?

תניא נמי הכי - דטעמא משום דלדורותיכם כתיב בהו:

שנאמר, "לדורותיכם".

ולגמר מינה?

וליגמר מינה - דלא אמר לאכלה ולא לשריפה ותתחייב בהמת שביעית בבכורה:

התם, עיקר לאכילה. הכא, עיקר לשריפה:

התם - גבי חלה עיקר הפרשתה לאכילה דאינה בשריפה אא"כ נטמאת:

נתנו לכהן כו': תנינא להא דת"ר.

לקיימו - אפי' שעה אחת:

"ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו, ואמר לו הכהן תנהו לי ואני אפדהו.

הרי זה לא יתנו לו, אא"כ פדאו בפניו".

א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה, זאת אומרת, נחשדו הכהנים על פטרי חמורים.

נחשדו - שעובדין בהן בלא פדיון:

פשיטא?

פשיטא - דודאי מהכא שמעינן לה:

מהו דתימא, ה"מ היכא דמחזק לן דמיקרי, אבל בסתמא לא.

מהו דתימא הני מילי - דלא יתננו היכא דמוחזק לן ביה דמיקרי חשוד שראינוהו שנחשד בדבר ל"א דמיקרי דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה בפטר חמור קודם פדיון:

קמ"ל דמורה בה היתירא:

דמורה בה היתירא - דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו:

משנה המפריש פדיון פטר חמור ומת.

רבי אליעזר אומר, חייבין באחריותו, כחמש סלעים של בן.

כחמש סלעים של פדיון הבן - דאמר בפ' יש בכור לנחלה (לקמן דף נא) דחייב באחריותו:

וחכ"א, אין חייבין באחריותו, כפדיון מעשר שני.

כפדיון מעשר שני - דאם אבדו אינו חייב באחריותו כרבנן:

העיד רבי יהושע ורבי צדוק, על פדיון פטר חמור שמת, שאין כאן לכהן כלום.

מת פטר חמור - לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן:

מת פטר חמור.

ר"א אומר, יקבר, ומותר בהנאתו של טלה.

רבי אליעזר אומר יקבר - הואיל והוא חייב באחריו' הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי ומותר לישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו:

וחכ"א, א"צ להקבר, וטלה לכהן:

א"צ להקבר - דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי:

גמרא אמר רב יוסף, מ"ט דר' אליעזר?

דכתיב, (במדבר יח) "אך פדה תפדה" וגו'.

מה בכור אדם חייב באחריותו, אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו.

חייב באחריותו - אם הפריש פדיונו ואבד:

א"ל אביי, אי מה בכור אדם מותר בהנאה, אף בכור בהמה טמאה, מותר?

מותר בהנאה - קודם פדיונו:

וכי תימא, ה"נ.

והתנן, "מת פטר חמור.

רבי אליעזר אומר, יקבר".

יקבר כבכור אדם - לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה:

מאי "יקבר"?

לאו, דאסור בהנאה?

לא.

"יקבר", כבכור אדם.

אלא אדם, בכור הוא דבעי קבורה, פשוט לא בעי קבורה?!

ועוד, תניא, "מודה ר' אליעזר, בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו, שמפריש טלה עליו, והוא שלו".

מודה ר"א - אע"ג דבודאי פטר חמור ס"ל דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק מודה הוא בספק שא"צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש כו' ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה מכלל דס"ל פטר חמור אסור בהנאה:

אלא אמר רבא, אמר קרא, "אך פדה תפדה", לפדייה הקשיתיו, ולא לדבר אחר.

לפדייה הקשתיו - בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר להנאה:

תנן התם, "הערכין בשעתן, ופדיון הבן אחר שלשים יום.

הערכין בשעתן - שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעת שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין (ויקרא כז) אפי' הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך:

אחר שלשים - כדכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש וגו':

פדיון פטר חמור לאלתר".

ופדיון פטר חמור לאלתר - בתמיה:

ופדיון פטר חמור לאלתר?!

ורמינהי, "אין בערכין, ובפדיון הבן, ובנזירות, ובפטר חמור, פחות משלשים.

אין בערכין פחות מבן שלשים - אינו נערך כדכתיב בפרשה:

ובנזירות - סתם נזירות שלשים יום כדכתיב (במדבר ו) קודש יהיה יהיה בגימטריא שלשים הוו:

ומוסיפין, עד עולם".

ומוסיפין - שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר:

אר"נ, לומר, שאם פדאו פדוי.

לומר שאם פדאו - פדוי הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים:

מכלל, דבנו, אם פדאו, אינו פדוי.

מכלל דבנו - מדאוקמת ליה בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי:

והאיתמר, "הפודה את בנו בתוך ל' יום, רב אמר, בנו פדוי"?

והאיתמר - בפ' יש בכור לנחלה (לקמן דף מט):

לאו איתמר עלה.

אמר רבא, דכ"ע, מעכשיו אין בנו פדוי

דכ"ע מעכשיו - היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר שלשים יום: