דף ט,ב
ורבנן, לימא קסברי רבנן, מקצת רחם מקדיש.
לימא קסברי רבנן מקצת רחם - הנוגע בבכור מקדשו דנהי דאי אפשר לצמצם וראשון לחודיה קדיש איכא למיפרך הא קודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו לבין הרחם וכתיב (במדבר ח) פטר כל רחם עד שיפטור כל הרחם ולר' יוסי ליכא למיפרך דכיון דתרווייהו קדשו כחד דמו:
דאי כוליה רחם מקדיש, נהי דא"א לצמצם, חציצה מיהא איכא?
אמר רב, מין במינו אינו חוצץ:
מין במינו - ואלו שניהם מין אחד:
זכר ונקבה מפריש טלה כו': וכיון דלעצמו הוא למה לי לאפרושי?
לאפקועי לאיסוריה מיניה.
אלמא, כיון דלא מפקע, אסור בהנאה.
מתני' מני ר' יהודה היא.
דתניא, "פטר חמור, אסור בהנאה. ורבי שמעון, מתיר".
מאי טעמא דר' יהודה?
אמר עולא, יש לך דבר שצריך פדייה, ומותר?!
ומותר - קודם פדיונו:
ולא?!
והרי בכור אדם שצריך פדייה ומותר?!
בכור אדם - מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה דהא לא אשכחן דאסור:
אלא יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה, ומותר?!
שהקפידה וכו' - וכיון דמחמיר כולי האי שקבע לו הכתוב פדיון בשה ולא באחר ודאי אסור בהנאה:
ומי הקפידה?
והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקי בשויו?
בשלקי - עשבים שלוקות:
בשויו - שנותן עשבים שוה דמי החמור לכהן:
בשויו לא קאמר. כי קאמרינן, שלא בשויו.
בשויו לא אמרי' - דלא חמיר מהקדשות:
והכי קאמר, "יש לך דבר שהקפיד' עליו תורה לאפקועי לאיסוריה בשה?!"
לאפקועי לאיסורא בשה - ואפילו שלא בשויו כדקתני מתני' גדול וקטן:
והרי מעשר, שהקפידה עליו תורה בכסף צורי.
בכסף צורי - דאינו מתחלל על אסימון כדכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך:
ותנן, "רבי יהודה אומר, במזיד קידש".
במזיד - שנתכוון לחללו:
קידש - אם קידש בו את האשה מקודשת אלמא מותר בהנאה לר' יהודה:
בפטר חמור נמי מיקדשא?
כדרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר, אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה, ועולה ואוכלתו בירושלים.
הכא נמי, אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה, ופרקא ליה בשה, ומקדשא בהך דביני וביני.
בהך דביני וביני - ששוה החמור יותר מן השה:
ורבי שמעון מאי טעמא?
אמר עולא, יש לך דבר שפדיונו מותר, והוא אסור?!
שפדיונו מותר - כגון הכא שהכהן אוכל את השה בלא שום הקרבה והוא אסור קודם פדיון דהא פסולי המוקדשין שאסורין בהנאה קודם פדיונן הוי פדיונן נתפס בקדושתן ואסור:
ולא?! והרי שביעית דפדיונה מותר, והיא אסורה?
שביעית - המוכר פירות שביעית הדמים מותרין לעולם והפירות עצמן מתבערין בשעת הביעור כשכלה לחיה וקס"ד דהאי מקשה דפדיון שביעית מותר לעולם ולא שמיעא ליה הא דאחרון אחרון נתפס:
שביעית נמי פדיונה אסור.
דאמר מר, "האחרון אחרון, אסור".
אחרון אחרון - במס' סוכה (דף מ) לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשעת הביעור לקח בבשר יין יצא בשר ונכנס יין יין בשמן יצא יין ונכנס שמן ואחרון נתפס בשביעית להתבער ופרי עצמו שגדל בשביעית שבאו אלו מכחו בכ"מ שהוא אסור מן הביעור ואילך:
ואיבעית אימא, ר' יהודה ור' שמעון בהאי קרא קמיפלגי.
דתניא, (דברים טו) "לא תעבד בבכור שורך", אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים.
בשלך ושל אחרים - עובדי כוכבים כגון בכור בהמה שיש בה שותפות לעובד כוכבים אע"ג דמחייב ר' יהודה למיתב חצי דמיו לכהן שרי בגזה ועבודה שאין קדושה לחצאין אבל פטר חמור לא ממעט מהאי קרא וכל כמה דלא ממעט לא שרינן ליה דלא גרע מבכור בהמה טהורה ולרבי שמעון ממעט ליה קרא:
"ולא תגוז בכור צאנך", אבל אתה גוזז שלך ושל אחרים. דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר, "לא תעבד בבכור שורך", אבל אתה עובד בבכור אדם. "לא תגוז בכור צאנך", אבל אתה גוזז בכור חמור".
בשלמא לרבי שמעון, היינו דכתיב תרי קראי.
אלא לרבי יהודה, תרי קראי, למעוטי שלך ושל אחרים למה לי?
ותו לרבי יהודה, בכור אדם נמי נימא דאסיר?
אלא דכולי עלמא, "שורך", למעוטי בכור אדם הוא דאתא.
כי פליגי, "בצאנך".
דר' יהודה לטעמיה, דאמר שותפות גוי חייבת בבכורה. וכי איצטריך קרא, למישרי בגזה ועבודה.
ור' שמעון סבר, שותפות גוי פטורה מן הבכורה. ולענין גזה ועבודה, לא איצטריך קרא.
כי איצטריך קרא, לפטר חמור.
בשלמא לר' יהודה, היינו דכתיב, "צאנך". ו"שורך", אטו צאנך.
בשלמא לרבי יהודה - דדריש צאנך ולא של שותפות עובד כוכבים:
היינו דכתיב צאנך - דמשמע המיוחד לך ולא כתב צאן סתמא ושורך אע"ג דמצי למיכתב בבכור שור ומימעט נמי בכור אדם מיניה אפי' הכי אטו צאנך כתב שורך:
ה"ג - היינו דכתיב צאנך ושורך אטו צאנך אלא לר"ש לכתוב שור וצאן:
אלא לרבי שמעון, "שורך וצאנך", למה לי?
קשיא.
אמר רבה, ומודה ר' שמעון, לאחר עריפה שהוא אסור.
אמר רבא - גרסינן:
לאחר עריפה - אם לא פדאו וערפו כדינו:
אסור - להאכילו לכלבו:
מאי טעמא?
גמר "עריפה עריפה" מעגלה ערופה.
עגלה ערופה - אסורה בהנאה משום דכתיב (דברים כא) שם שם תהא קבורתה:
אמר רבא, מנא אמינא ליה?
דתניא, "הערלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב, כולן מטמאין טומאת אוכלין.
ושור הנסקל - ששחטו לאחר שנגמר דינו דלא ירדה בו טומאת נבילות ועגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דקי"ל דהיא אוסרתה:
ציפורי מצורע - אסורין בהנאה במסכת קדושין (דף נז):
ופטר חמור - ששחטו ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלים שאם חזר ונגע באוכלים אחרים מטמאים אע"פ שמפרכס דאמר בהעור והרוטב (חולין קיז) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמא טומאת אוכלים דמהניא לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה הואיל ושחיטה דכוותה חזיא לה בבהמה טהורה אי נמי אפילו ערפו ממש דנבילה היא ואיכא למימר בהם טומאת אוכלים כגון דאיכא פחות מכזית מינייהו דלא חזי לטומאת נבילות מיצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה:
כולן אין מטמאין - הואיל ואסורין בהנאה:
רבי שמעון אומר, כולן אין מטמאין טומאת אוכלין.
כולן אין מטמאין - הואיל ואסורין בהנאה:
ומודה ר' שמעון בבשר בחלב, שמטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר".
שעת הכושר - קודם בישול:
ואמר רבי אסי א"ר יוחנן, מ"ט דר"ש?
דכתיב, (ויקרא יא) "מכל האוכל אשר יאכל", אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל
לאחרים - לעובדי כוכבים דאינו אסור בהנאה: