צורת הדף
ר"ש שזורי אומר:
ר"ש שזורי - בגמרא פריך היינו תנא קמא:
אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה - שחיטת אמו מטהרתו.
קרעה ומצא בה בן ט' חי
קרעה - לבהמה בלא שחיטה:
- טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו:
גמרא
א"ר אלעזר א"ר אושעיא: לא הילכו בו
לא הילכו בו - בשליל זה להקל:
אלא על עסקי שחיטה בלבד.
אלא על עסקי שחיטה בלבד - אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא:
למעוטי מאי?
למעוטי חלבו וגידו.
למעוטי חלבו וגידו - דכיון דמצאוהו חי - חדשים ואוירא גרמי לאסור חלבו וגידו:
{חלבו דמאי? רש"י ל"ג}
חלבו דמאי - אע"פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש, ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו, דהיכי בעי חלבו דמאי, והא ודאי ליכא לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט' חי, דהא עליה קאי. אלא בפרק דגיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא, ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס' הכא. והכי גרסינן והא מיפלג פליגי דתניא כו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא מחלוקת כו' עד ור' יהודה לשיטתו אלא אי אתמר כו'. ולא גרסינן בהאי פירקא אלא חלבו דגיד. אבל בפ' גיד הנשה גרסינן לה והכי פירושו והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט' חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע"פ שנשחטה אמו והוציאוהו:
{אילימא חלבו דשליל מפלג פליגי. רש"י ל"ג}
{והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד - מרש"י}
דתניא. גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור. דברי ר"מ.
ר' יהודה אומר: אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר.
וא"ר אלעזר א"ר אושעיא: מחלוקת בבן ט' חי.
והלך ר"מ לשיטתו
והלך ר"מ לשיטתו - דמשוי ליה בהמה לענין שחיטה:
ור' יהודה לשיטתו.
{אלא חלבו דגיד. רש"י ל"ג}
מפלג פליגי. {מביא עוד ברייתא בנוגע לגיד. והוא המשך הקושיא]
דתניא גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו. דברי ר"מ.
רבי יהודה אומר גוממו עם השופי?
גוממו עם השופי - כלומר חותכו בשוה לשופי ונוטל את הגבוה מן השופי דדמי לגיד ואסור מדרבנן אבל שרשין של חלבו מותרין:
אלא אי אתמר הכי אתמר א"ר אלעזר אמר ר' אושעיא לא הילכו בו
לא הילכו בו - חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה:
אלא על עסקי אכילה בלבד.
אלא על עסקי אכילה - לאוכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו:
למעוטי רובעו וחורש בו
למעוטי רובעו וחורש בו - בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה:
א"ר שמעון בן לקיש: לדברי המתיר בחלבו
בחלבו - של שליל:
מתיר בדמו.
לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו.
ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו.
איתיביה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש: קורעו ומוציא את דמו
קורעו ומוציא את דמו - אלמא אפילו בן ח' דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני' קורעו:
א"ר זירא: לומר שאין ענוש כרת.
לומר שאין ענוש כרת - האי מתיר בדמו דקאמר, לאו היתר לכתחלה:
למאן קאמרי
למאן קאמרינן - מי הוא המתיר חלבו:
לרבי יהודה
לרבי יהודה - כדקתני לעיל וחלבו מותר., ולר' יהודה אמאי אין ענוש כרת על דמו, דלא גרע מדם התמצית דלאו דם הנפש הוא, וקמחייב עליה ר' יהודה כרת:
לא יהא אלא דם התמצית.
דתניא: דם התמצית באזהרה.
באזהרה - בפ"ק דכריתות מפרש ה' לאוין כתיבי בדם:
ר' יהודה אומר: בהכרת
בהכרת - דנפקא ליה מריבויא דכל דם:
תרגמא רב יוסף בריה דרב סלא חסידא קמיה דרב פפא: אית ליה לר' יהודה דם וכל דם
אית ליה לר' יהודה דם וכל דם - כלומר כיון דר' יהודה לדם התמצית מריבוי' דכל דם יליף, אקושי מקיש כל דם לדם עצמו:
כל היכא דמיחייב אדם הנפש
כל היכא דמיחייב אדם - מחייב אכל דם, והיכא דלא מחייב אעיקר דם כגון שליל שאין בו דם הנפש, לא מחייב על דם איבריו:
מיחייב אדם התמצית, וכל היכא דלא מחייב אדם הנפש לא מחייב אדם התמצית.
איבעיא להו: מהו לפדות
לפדות - פטר חמור:
בבן פקועה?
בבן פקועה - בשה בן ט' חי הנמצא בבהמה שנשחטה, ובפחות משווייו קמיבעיא ליה, דאי בשווייו, קיימא לן בבכורות (דף יא.) דאפילו בשלקי מפרקינן:
אליבא דר"מ לא תיבעי לך, דכיון דאמר טעון שחיטה שה מעליא הוא.
כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו.
מאי?
כיון דאמרי שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא הוא
כבשרא בדיקולא הוא - ותנן בבכורות (דף יב.) אין פודין בשחוטה:
או דילמא, כיון דרהיט ואזיל ורהיט ואתי - שה קרינא ביה.
מר זוטרא אמר: אין פודין.
ורב אשי אמר פודין.
א"ל רב אשי למר זוטרא מאי דעתך דגמרת (שמות יב) שה (שמות יג) שה מפסחים.
דגמר שה שה מפסחים - ופסח בבן פקועה פסול. דקיימא לן (לעיל דף לח:) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן:
אי מה להלן זכר תמים ובן שנה, אף כאן זכר תמים ובן שנה? תפדה תפדה ריבה.
אי תפדה תפדה ריבה, אפילו כל מילי נמי?
כל מילי - כגון בן פקועה:
אם כן שה שה מאי אהני לך?
מאי אהני ליה - ומסתברא דהאי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא, וכי מרבי בעל מום ונקבה קא מרבי:
איבעיא להו
איבעיא להו - נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני:
מהו למנות בו ראשון ושני?
ר' יוחנן אמר: מונין בו ראשון ושני.
מונין - דתרי גופי נינהו:
רבי שמעון בן לקיש אומר: אין מונין בו ראשון ושני
אין מונין - אלא איהו נמי הוי ראשון, דנעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו:
נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו.
איתיביה ר"ש בן לקיש לרבי יוחנן: הבשר מגע נבלה
הבשר מגע נבלה - בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא:
דברי ר"מ.
וחכ"א: מגע טרפה שחוטה.
בשלמא לדידי דאמינא חד גופא הוא, היינו דאיתכשר בדמא דאמיה
בדמא דאמיה - דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה וכו':
אלא לדידך במאי איתכשר
במאי איתכשר - בשר העובר שיקבל טומאה מאבר:
א"ל: בשחיטה וכר"ש
בשחיטה - כיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה, וכר"ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ"ב (לעיל דף לג.):
איתיביה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש עבר בנהר הוכשר.
עבר בנהר - בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל:
הלך לבית הקברות - נטמא.
בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו, משום הכי הוכשר אין לא הוכשר לא.
אלא לדידך דאמרת חד גופא הוא, הא איתכשר בדמא דאמיה?
תוספות
חלבו דמאי. בקונטרס לא גריס ליה דפשיטא דבשליל איירי ולא גרסינן אלא חלבו דגיד דלא איירי בבהמה אלא בשליל ור"ת אומר שיש ליישב הגירסא וה"פ חלבו דמאי אילימא חלבו דשליל כלומר דגוף דשליל כגון חלב הכליות ושעל הקרב ואתא לאפוקי מחלב דגיד דשליל והא מיפלג פליגי דשרי ר' יהודה חלבו וגיד דשליל של בן ט' אלא חלבו דגיד דלא פליג ר"מ אלא לענין שחיטה אבל חלבו דגידו שרי והא דקאמר לעיל למעוטי חלבו וגידו כלומר היינו חלבו דגידו אי נמי וגידו נקט לקנוקנות דשרי הא פליג ר"מ ואסר אפי' חלב דגיד וקנוקנות דשליל מדקתני כל מקום שהוא משמע אפילו דשליל וקתני חותך שומנו מעיקרו וגם מחטט אחריו משמע דאסר אפילו קנוקנות וכי קאמר חלבו דגיד הוה מצי למיפרך מ"מ אמאי נקט רבי אושעיא אלא על עסקי שחיטה בלבד כיון דפליג נמי בחלב כליות ודקרב ודגיד דשליל אלא דעדיפא פריך דבחלב גיד נמי פליגי ומהאי טעמא נמי לא קאמר למעוטי דמו דהוי לכ"ע בכרת משום דאלא על עסקי שחיטה קאמר ואכתי תקשה לן הא פליגי נמי בחלבו וגידו ולכך הוצרך לומר דאלא על עסקי אכילה בלבד אתמר והא דפליגי באותו ואת בנו בכלל אכילה הוא:
למעוטי רובעו. דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע כדאמרינן בפ' העור והרוטב (לקמן דף קכא:) אי נמי התם הני מילי כגון ישראל בטמאה ועובד כוכבי' בטהורה אבל הכא דבשחיטה זו משתריא באכילה סלקא דעתך לא מחייב:
דגמר שה שה מפסח. פירש בקונטרס דפסח פסול משום יוצא דופן ואי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמר לעיל דאליבא דר"מ שה מעליא הוא ופודין בו אלא מיפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאמר בפ"ק דבכורות (דף יב.):