צורת הדף

אין בהן

אין בהם - איסור לאו של אבר מן החי:

אלא מצות פרוש בלבד.

אלא מצות פרוש - בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אלמא אין שחיטה עושה ניפול:

יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר אמר רב יהודה אמר רב: אכלו לזה לוקה.

אכלו לזה - האבר המדולדל:

אמר ליה: ההוא מרבנן לא תציתו ליה, הכי אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: אכלו לזה אינו לוקה.

אינו לוקה - דמצות פרוש בעלמא הוא:

אמר ליה רב הונא: אנן אמאן נסמוך?

אהדרינהו

אהדרינהו - בכעס:

רב יוסף לאפיה, אמר ליה מאי קושיא, כי אמרי אנא במיתה דעושה ניפול.

כי אמרי אנא - דלוקה משום אבר מן החי במיתה דעושה ניפול, ואשמיעך רב דלא משום נבלה מתרינן ביה אלא משום אבר מן החי:

כי אמר איהו בשחיטה דאינה עושה ניפול.

אמר רבא: מנא הא מלתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול?

דכתיב: (ויקרא יא) וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא. 

וכל אשר - בשרצים כתיב:

למעוטי מאי?

אילימא למעוטי בחייהם?

מנבלתם נפקא.

מנבלתם נפקא - וכי יפול מנבלתם:

אלא ש"מ מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול.

אלא - הכי קאמר כל אשר יפול מהם במותם על ידי מיתה הויא נפילה מהם איברים המדולדלים בהם:

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: והא קרא בשרצים כתיב? 

בשרצים כתיב - דלא שייכא בהו שחיטה והיכי ממעטת שחיטה מהאי קרא:

אמר ליה: אם אינו ענין לשרצים 

אם אינו ענין כו' - דעל כרחך במותם מיעוטא הוא דלגופיה לא איצטריך דהא במתים משתעי דנבלתם כתיב ונכתוב וכי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם, אלא על כרחך למעוטי שחיטה:

דלאו בני שחיטה נינהו תנהו ענין לבהמה.

דלאו בני שחיטה נינהו - ולא איצטריך במותם דהא אפילו שחיטתם מיתה היא:

ואכתי מבעי ליה, כעין מיתה.

כעין מיתה - כעין שעת מיתה שהיו לחים למעוטי שרץ שיבש:

לחין מטמאים יבשים אין מטמאים?

תרי במותם כתיבי.

אמר רב חסדא: מחלוקת באבר דעובר חי

דעובר חי - דיש במינו שחיטה מהניא שחיטה אף לאבר היוצא לטהרו:

אבל באבר דעובר מת - דברי הכל שחיטה עושה ניפול.

ורבה אמר כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה:

:

בן שמנה חי [וכו']:

והתניא

והתניא - בתורת כהנים גבי וכי ימות מן הבהמה כו':

בן שמנה חי יוכיח, שאף על פי שיש במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו.

בן ח' יוכיח שאע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטה מטהרתו - אם נולד ושחטו. אבל אגב אמו ניתר בשחיטת אמו דברי הכל, אף טריפה אע"פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה. ומתני' קתני בן ח' אין במינו שחיטה:

אמר רב כהנא: יש במינו שחיטה אגב אמו.

אמר רב כהנא - האי דקתני תנא דברייתא יש במינו שחיטה אגב אמו קאמר שניתר בשחיטת אמו:

ותנא דידן מינא דאמיה לא פריך.

מינא דאמיה לא פריך - לא חשיבא ליה פירכא, דהואיל ואין בבני ח' שחיטה אין במינו שחיטה קרינא ביה:

ולהאי תנא דפריך.

ולהאי תנא - דברייתא דפריך מינא דאמיה, וסבר יש במינו שחיטה קרינא ביה:

טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה?

טרפה דשחיטה מטהרתה מנא ליה - תיפוק ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה:

נפקא ליה מדרב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה א"ר, ואמרי לה במתניתא תנא.

אמר קרא: (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה - מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו זו טרפה ששחטה.

 

בעי רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בן ט' חי, 

ושחט בה בן ט' חי - ויצא אחר שחיטתו, ואמו קיימת. בן ח' לא קא מיבעי ליה דהא אפילו יצא לאויר העולם ושחטו תנן במתניתין (לעיל דף עב:) אין שחיטתו מטהרתו:

מהו?

תבעי לר"מ' ותבעי לרבנן.

תבעי לר"מ.

עד כאן לא קאמר רבי מאיר בן פקועה טעון שחיטה, ה"מ היכא דיצא לאויר העולם.

אבל במעי אמו לא שריא ליה שחיטה.

אבל במעי אמו לא שריא - שחיטה דיליה. וכ"ש לרבנן דאמרי לא שייכא ביה שחיטה כלל אפילו יצא חי לאחר שחיטה, דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו:

או דילמא אפילו לרבנן

או דילמא אפי' לרבנן - שריא ליה שחיטתו. דקסברי רבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו, וכ"ש לרבי מאיר דאמר שחיטה שייכא ביה:

ד' סימנין אכשר ביה רחמנא?

אמר רב חנניא: ת"ש.

ת"ש - דתנן במתני' הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין, וקס"ד דאפילו בנטרפה שעה אחת קודם לידתה קאמר דלא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עליה תורת שחיטה:

הרי שנולדה טרפה מן הבטן.

ואי איתא

ואם איתא - דשחיטה במעי אמו שחיטה היא, הרי היתה לטרפה זו שעת הכושר לשחיטה קודם שנטרפה:

משכחת לה דהיתה לה שעת הכושר. דאי בעי עייל ידיה ושחטה.

אמר ליה רבא: תני שנוצרה טרפה מן הבטן, ומשכחת לה בבעלת ה' רגלים:

 

בבעלת ה' רגלים - דהאי טרפות ודאי הוה בה משנוצרה וכגון שיתור זה ברגלים האחרונים דאמר בבכורות (דף מ.) דבעלת ה' רגלים הרי זה מום ואמרי' התם לא שנו אלא שחסר או יתר ביד אבל ברגל אפילו טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי:

 

משנה

השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי, או מת, או בן תשעה מת -

קורעו, 

קורעו - שאין צריך שחיטה ומודי ר"מ בהו דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא, הילכך לאו בהמה הוא:

ומוציא את דמו.

ומוציא את דמו - דחלבו הוא דמותר כדקתני לקמן (דף עה.) מה חלב ושתי הכליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל, אף כל מוצא מכלל שליל. אבל דמו לא גרע מדם האברים דקי"ל בכריתות (דף כא:) דם האברים עובר בלא תעשה:

מצא בן תשעה חי -

טעון שחיטה

טעון שחיטה - דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשיה, ולא איתרבאי מכל בבהמה תאכלו. ולרבנן חדשים ולידה גרמי דרבנן מרבו ליה להיתרא מכל בבהמה תאכלו:

וחייב באותו ואת בנו

דברי ר"מ.

וחכמים אומרים: שחיטת אמו מטהרתו