עיקרא דמרירתא.
עיקרא דמרירתא - שורש של תור"א:
אמר רב יהודה. האי מאן דאכל, תלתא תקלי חלתית, אליבא ריקנא, מישתלח משכיה.
משתלח משכיה - נפשט עורו שהחלתית מחממתו מאד ואוחזתו קדחת שקורין שקלפיו"ן:
אמר ר' אבהו, בדידי הוה עובדא. ואכלי חד תקלא חלתיתא. ואי לא דיתבי במיא, מישתלח משכאי.
שב בוטיתא דפרחי - גרעיני של צלף שקורין קרפי"ר:
וקיימתי בעצמי, (קוהלת ז) "החכמה תחיה בעליה".
אמר רב יוסף, האי מאן דאכיל שיתסרי ביעי, וארבעי אמגוזי, ושב בוטיתא דפרחי, ושתי רביעתא דדובשא, בתקופת תמוז, אליבא ריקנא, מתעקר תליא דליביה.
תליא דליביה - כל עיקר חיבור לבו נעקר וכגון דאכיל לכולהו:
ההוא בר טביא, דאתא לבי ריש גלותא, דהוה מפסק כרען בתרייתא.
בדקיה רב בצומת הגידין, ואכשריה.
צומת הגידין - בשוק הוא סמוך לארכובה ברגליה האחרונים:
סבר למיכל מיניה באומצא.
באומצא - אינו צלי כל כך בתנור אלא מולחו מאד וצולהו כל דהו על הגחלים:
א"ל שמואל, לא חייש מר לניקורי?
לניקורי - שמא נשכה נחש שם ואסורה משום סכנת נפשות:
א"ל מאי תקנתא?
נותביה בתנורא, דאיהו בדיק נפשיה.
דאיהו בדיק נפשיה - מאליו:
אותביה.
נפל תילחי תילחי.
תלחי - מתפרק ונופל חתיכות חתיכות:
קרי שמואל עליה דרב, (משלי יב) "לא יאונה לצדיק כל און".
לא יאונה לצדיק - שנזדמנתי ומנעתיו מלאכול:
קרי רב עליה דשמואל, (דנייאל ד) "כל רז לא אנס לך":
משנה סימני בהמה וחיה, נאמרו מן התורה.
סימני בהמה וחיה - דכתיב זאת החיה וגו':
וסימני העוף, לא נאמרו.
אבל אמרו חכמים, כל עוף הדורס, טמא.
הדורס - האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל:
כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף, טהור.
אצבע יתירה - זו אצבע הגבוה שאחורי האצבעות:
ר' אלעזר בר' צדוק אומר, כל עוף החולק את רגליו, טמא.
החולק רגליו - מפרש בגמ' שכשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעות מכאן ושתים מכאן:
ובחגבים, כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו.
ד' סימנים: ה"ג כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים וקרצוליו וכנפיו חופין את רובו - ולא גרסינן וקרסוליו וכנפיו ובגמרא נפקא לן מקרא:
רבי יוסי אומר, ושמו חגב.
ובדגים, כל שיש לו סנפיר וקשקשת.
רבי יהודה אומר, שני קשקשין, וסנפיר אחד.
ואלו הן קשקשין, הקבועין בו. וסנפירים, הפורח בהן:
(הפורח בהם - שט בהם על המים):
גמרא תנו רבנן, "אלו הן סימני בהמה, (ויקרא יא) "כל בהמה מפרסת פרסה" וגו'.
כל בהמה שמעלת גרה, בידוע שאין לה שינים למעלה, וטהורה".
וכללא הוא?! והרי גמל, דמעלה גרה הוא, ואין לו שינים למעלה, וטמא?
גמל, ניבי אית ליה.
ניבי - שתי שינים יש לו למעלה אחת מכאן ואחת מכאן וגם בסוסים הם ניכרות אע"פ שהרבה שינים יש לו לשון מורי ניבי שאע"פ שאין לו שינים ממש חנכין שקורין יינציב"ש יש לו ובולטין וניכר מקום בליטתן זו אצל זו כשינים:
והרי בן גמל, דניבי נמי לית ליה?
בן גמל - בעודו קטן אין לו ניבי עד שיגדל:
ותו, הרי שפן וארנבת דמעלת גרה הן, ויש להן שינים למעלה, וטמאין?
ועוד, שינים מי כתיבי באורייתא?
ועוד שינים מי כתיבי - דקאמרת בידוע שאין לה שינים ומה לנו לשינים שלה:
אלא הכי קאמר, "כל בהמה שאין לה שינים למעלה, בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה".
אלא הכי קאמר כל בהמה שאין לה שינים - בידוע שמעלת גרה ואין אנו צריכין להמתין עד שנראה אם מעלת גרה היא:
וליבדוק בפרסותיה?
כגון שהיו פרסותיה חתוכות.
וכדרב חסדא.
דאמר רב חסדא, "היה מהלך במדבר, ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, בודק בפיה.
אם אין לה שינים למעלה, בידוע שהיא טהורה. אם לאו, בידוע שהיא טמאה. ובלבד שיכיר גמל".
ובלבד שיכיר - שלא יהא גמל דגמל נמי אין לו שינים וטמא ופרכינן לאו אמרת איכא בן גמל ה"נ איכא למיחש למינא אחרינא דלית ליה שינים וטמא:
גמל, ניבי אית ליה?
אלא, "ובלבד שיכיר בן גמל".
לאו אמרת, איכא בן גמל, איכא נמי מינא אחרינא, דדמי לבן גמל?
לא ס"ד.
דתני דבי ר' ישמעאל, (ויקרא יא) "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא", שליט בעולמו יודע, שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל. לפיכך פרט בו הכתוב, "הוא".
שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל - וחבריו האמורים בפרשה:
ואמר רב חסדא, היה מהלך בדרך, ומצא בהמה שפיה גמום, בודק בפרסותיה.
אם פרסותיה סדוקות, בידוע שהיא טהורה. אם לאו, בידוע שהיא טמאה. ובלבד שיכיר חזיר.
לאו אמרת, איכא חזיר, איכא נמי מינא אחרינא, דדמיא לחזיר?
לא ס"ד.
דתנא דבי ר' ישמעאל, (ויקרא יא) "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא".
שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב "הוא".
פרט בו הוא - גרסינן ללמדך שאין לך לחוש למעלה גרה אחת דכל שאר מעלה גרה טהורים:
ואמר רב חסדא, היה מהלך במדבר, ומצא בהמה שפיה גמום, ופרסותיה חתוכות, בודק בבשרה.
גמום - חתוך ולשון משנה הוא כמו (לקמן דף צב) גוממו עם השופי:
בודק בבשרה - לקמיה מפרש היכא:
אם מהלך שתי וערב, בידוע שהיא טהורה. ואם לאו, בידוע שהיא טמאה. ובלבד שיכיר ערוד.
לאו אמרת, איכא ערוד, איכא נמי מינא אחרינא, דדמיא לערוד?
גמירי, דליכא.
והיכא בודק?
אמר אביי ואיתימא רב חסדא, בכנפי העוקץ:
תחת העוקץ - תחת עצם האליה שקורים אנק"א יש בשר שכשקורעין אותו נקרע שתי ויש שנקרע ערב:
סימני חיה: ת"ר, "אלו הן סימני חיה"
חיה בכלל בהמה היא לסימנין?
חיה בכלל בהמה היא לסימנין - קושיא היא דהא כתיב זאת החיה כו' וכתיב סימנין בתריה:
אמר רבי זירא
______________________________________
תוספות
עיקרא דמרירתא - פ"ה תור"א בלע"ז ובפרק כל שעה (פסחים דף לט.) פירש אמרופיי"ל. (וע"ע תוס' סוכה יג. ד"ה מרירתא):
גמל ניבי אית ליה - תימה דהשתא תיקשי איפכא הרי גמל יש לו שינים דהכי פריך בסוף משפן וארנבת:
ניבי - פירש בקונטרס שני שינים יש לו למעלה אחת מכאן ואחת מכאן.
עוד פירש לשון אחר ניבי שקורין יינציב"ש בלעז ובולטין וניכר מקום בליטתן זה אצל זה כשינים.
וראשון נראה לי. כמו שקיל ניביה ושקיל טופריה דבפרק במה אשה (שבת סג:) גבי כלב. שהן שינים גדולות שיש לו לפנים שהוא נושך בהן.
ובפרק כיצד הרגל (ב"ק כג:) דאפקי לניביה וסרטיה:
בידוע שהיא מעלת גרס ומפרסת פרסה - וכגון שהוא מכיר בן גמל כדאמר רב חסדא:
אין לך מעלה גרה וטמא אלא גמל - פירוש ושאר הכתובים עמו שפן וארנסת ושסועה:
אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפים - קרנים אתי לאפוקי מבהמה. דכיון דיש לה קרנים חרוקות וכרורות כדלקמן אם כן לאו בהמה היא. אבל אכתי איכא לספוקי בחיה טמאה. לכך בעינן טלפים פרסות הסדוקות. דהשתא ליכא לספוקי לא בחיה טמאה ולא בבהמה טהורה וחלבה מותר.
רבי דוסא אומר, כל שיש לה קרנים קרני חיה אי אתה צריך לחזור על הטלפים. דסבר, דחיה טמאה אין לה קרנים.
והשתא צריך לומר, הא דתנן בפרק בא סימן (נדה נא:) "כל שיש לו קרנים יש לו טלפים" רבי דוסא היא. דאילו רבנן היא אמרי כי נמי אית לה קרנים אכתי איכא לספוקי דילמא חיה טמאה היא. כך פי' הריב"ם.
ור"ת פירש דיש לו טלפים דקאמר לא אתיא לאורויי שחיה טהורה היא. שהרי הכא לא איירי אלא בסימנין להתיר חלבה, לאפוקי מבהמה טהורה.
ומפרש הכי, כל שיש לה קרנים כדמפרש בסמוך כרוכות כו' וגם יש לה טלפים כטלפי חיה בידוע שהיא חיה טהורה וחלבה טהור דיש מין בהמה שאינן מצויין בינינו דיש לה קרנים כקרני חיה או יש לה טלפים כטלפי חיה לכך בעינן שני סימנין דתרוייהו ליתנהו בשום בהמה.
וכי פריך והרי שור דכרוכות לרבי דוסא פריך דלא בעי אלא חד. דלרבנן לישני ליה שור לית ליה טלפים כטלפי חיה.
אך קצת קשה דאמר לקמן (דף סג:) גלוי וידוע כו' שהבהמה טמאה מרובה על הטהורה לפיכך מנה הכתוב בטהורה משמע דאין שום המה טהורה כי אם אותם המנויין שור וכשב ועז ואותם לית להו לא קרנים כקרני חיה ולא טלפים כטלפי חיה?
וי"ל הכי כל שיש לו קרנים גרידא כקרני חיה חלבו מותר או שיש לו טלפים כטלפי חיה כמו כן אין לספוקי בבהמה רבי דוסא אומר יש לה קרנים כקרני חיה חלבה מותר יש לה טלפים כטלפי חיה אכתי איכא לספוקי בבהמה דיש טלפי חיה דומות כטלפי בהמה.
והשתא מחני' דפ' בא סימן (נדה נא:) דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים מצי אתי ככולי עלמא. דרבנן מודו כל שיש לו קרנים יש לו פרסות סדוקות.
אך קשה על פירוש זה דכי פריך והרי עז שיש לו קרנים וטלפים מסתמא הוי ההוא טלפים דמו כטלפי דחיה כמו טלפים דברייתא ולמה ליה למימר תרתי דאיכא בעז כיון דבחד סגי להתיר חלבה?: