כגון דקיימי דרא דגברי, ואמרי: כדקאי קאי.
כגון דקיימי דרא דגברי - האחד עומד במפתן ורואה ומגיד לזה וזה לזה עד הכהן: דלא בציר:
מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא?
מנא הא מילתא - איידי דאיירי ב"מנא הא מילתא" דחזקה, נקט נמי הא:
מנלן?
מנלן - בתמיה:
דכתיב (שמות כג): "אחרי רבים להטות"?
רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות, וסנהדרין - לא קא מיבעיא לן.
תשע חנויות - כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ונמצא בשר בארץ - הלך אחר הרוב דהא קמן חזינא דרובא דהיתירא:
וסנהדרין - דתנן (סנהדרין דף מ): י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי:
כי קא מיבעיא לן רובא דליתיה קמן.
כגון קטן וקטנה מנלן?
קטן וקטנה - דפליגי רבנן עליה דר"מ ביבמות (דף סא) דתנן: יבם קטן שבא על יבמה קטנה - יגדלו זה עם זה. ולא חיישינן שמא תמצא אילונית או הוא סריס ונמצא פוגע באשת אחיו שלא במקום מצוה - דבעי להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא. אלא אמרינן: זיל בתר רוב קטנים דעלמא דאינם סריסים והיינו רובא דליתיה קמן:
א"ר אלעזר: אתיא מרישא של עולה.
אתיא מרישא של עולה - שאין יכולין לחצותו ולבדוק בקרום של מוח שמא ניקב, והוא אחת מי"ח טרפות - משום דכתיב (ויקרא א): ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים - שאסור לחתוך נתחיה אחד לשנים. וקרבן טרפה פסולה, בשמעתא קמייתא דמנחות (דף ה): שכשהוא אומר: למטה מן הבקר - שאין ת"ל אלא להוציא את הטרפה:
דאמר קרא (ויקרא א): "ונתח אותה לנתחיה", אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים.
וניחוש שמא ניקב קרום של מוח?
אלא לאו משום דאמרינן: זיל בתר רובא.
ממאי? דילמא דפלי ליה ובדק ליה.
דפלי ליה - קורעו וחוצהו ולא יבדיל:
פלי - פרטי"ר בלע"ז:
ואי משום: "אותה לנתחיה, ולא נתחיה לנתחים" - ה"מ, היכא דחתיך ליה לגמרי, אבל היכא דלייף לית לן בה.
לייף - מחובר. תרגום: וחברת - ותלפף:
מר בריה דרבינא אמר: אתיא משבירת עצם בפסח.
דאמר רחמנא: (שמות יב): "ועצם לא תשברו בו"[1].
וניחוש שמא ניקב קרום של מוח[2]?
אלא לאו משום דאמרינן: זיל בתר רובא.
ממאי? דלמא דמנח גומרתא עליה, וקלי ליה, ובדיק ליה?
גומרתא - גחלת:
וקלי ליה - לעצם הגולגולת לבדוק ליה לקרום:
דתניא: "המחתך בגידים, והשורף בעצמות - אין בו משום שבירת עצם".
המחתך בגידין - אע"פ דקשין כעצמות:
ר"נ בר יצחק אמר: אתיא מאליה.
מאליה - המקריב שלמים או חטאת מכבש ואיל - קרב אליה עם האימורים מן הכליות ולמטה לצד הזנב, והזנב קרי ליה אליה:
דאמר רחמנא, (ויקרא ג): "חלבו האליה תמימה".
וליחוש שמא נפסקה חוט השדרה?
חוט השדרה - שנפסק טרפה וכולהו תננהו באלו טריפות (לקמן מב):
אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא.
וכי תימא דמתתאי פסיק לה?
דמתתאי פסק ליה - שמשפיל לחותכה סמוך לזנב שאפילו נפסק החוט באותו אליה אין הבהמה נטרפה בו, כדאמרינן באלו טריפות (שם מה) עד היכן חוט השדרה עד בין הפרשות דהיינו כנגד היריכים שהחוט מתפצל שם לג': האחד פורש לצד עצם ימין האליה שקורין הנק"ש בלע"ז והשני לשמאלו והאמצעי הולך כדרכו עד סוף הזנב ומבין הפרשות והלאה לא מתקרי חוט השדרה להטריף בו שכבר הבהמה נסמך על ירכה ולא על חללה ואין צריך לחוט והא נמי מבין הפרשות ולמטה פסיק לה לאליה ובודק כל החוט הנשאר מבין הפרשות ולמעלה עד המוח של ראש שהוא יוצא משם:
- (ויקרא ג) "לעומת העצה" אמר רחמנא, מקום שהכליות יועצות.
מקום שהכליות יועצות - למעלה מן הפרשות הוא. בברכות (דף סא) אמרינן לב מבין כליות יועצות:
ממאי? דלמא דפתח לה ובדיק לה?
ואי משום: "תמימה", הני מילי היכא דחתכה לגמרי, אבל היכא דלייף - לית לן בה?
היכא דלייף - שמחובר מבחוץ לצד הגב ואינו פותח לצד הגב אלא לצד החלל מבקע את השדרה כולה לארכה:
רב ששת בריה דרב אידי אמר: אתיא מעגלה ערופה. דאמר רחמנא: (דברים כא) "הערופה", כשהיא שלמה תיהוי.
שלמה תהוי - אפילו לאחר עריפה עולמית. אלמא לא מצינו למיתבר גרמי ולמיבדק אי טרפה היא דניתי אחריתי:
וליחוש דלמא טרפה היא?
אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא.
וכי תימא מאי נפקא מינה?
מאי נפקא מינה - אי טרפה היא הא לאו קרבן הוא. ומהערופה לא נפקא אלא שתהא לעולם כעין עריפה שלא ינתחנה לאברין, אבל טרפות מחיים לא שמעינן מינה:
הא אמרי דבי רבי ינאי: "כפרה" כתיב בה - כקדשים.
האמר ר' ינאי - בקדושין (דף נז) לענין לאסור בהנאה:
כפרה כתיב בה כקדשים - כפר לעמך ישראל - מה קדשים אסורין בהנאה אף היא אסורה בהנאה. וה"נ לענין טרפה מהתם תיפוק:
רבה בר רב שילא אמר: אתיא מפרה אדומה.
דאמר רחמנא (במדבר יט) "ושחט ושרף". מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה.
כשהיא שלמה - שלא ינתחנה:
וליחוש דילמא טרפה היא?
אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא.
וכי תימא מאי נפקא מינה?
"חטאת קרייה רחמנא".
חטאת קרייה רחמנא - (במדבר יט) למי נדה חטאת היא:
רב אחא בר יעקב אמר: אתיא משעיר המשתלח.
דרחמנא אמר (ויקרא טז): "ולקח את שני השעירים" שיהו שניהם שוים.
וליחוש
_________________________________________
תוספוס
דקיימי דרא דגברי - בלא זה היה יכול לומר. כגון שהיה אדם אחד עומד לשם בשעת הסגר וראה שלא חסר?
אלא רוצה לפרש באותו ענין שאף הכהן עצמו היה יכול לידע:
מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא - וא"ת כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כ"ש בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף?
וי"ל, דלרב אחא בר יעקב בעי דלא קים ליה חזקה מקרא.
ולמאי דמפרש רבינו חיים דהא דרובא עדיף מחזקה לא מסברא אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא אתי שפיר הכא:
אבל היכא דלייף לית לן בה - מקשין אמאי לא יליף מכל קרבנות דדחו שבת ולא חיישינן שמא ימצא קרבן טרפה ונמצא שחלל שבת?
ונ"ל דאין יכול להוכיח משם דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלדחי שבת מצות קרבן כמו שבפיקוח נפש אמרינן בספ"ק דכתובות (דף טו:) דלא הלכו בו אחר הרוב:
דמנח גומרתא כו' - ואפילו חל ערב פסח להיות בשבת מלאכה שאי אפשר לעשות מע"ש דוחה את השבת:
אתיא מעגלה ערופה - תימה דלא דחי גבי פרה ועגלה כיון דלייף לית לן בה?
וי"ל דמשמע דבשעת שריפה ולאחר עריפה תהיה שלימה כמו בשעת שחיטה ועריפה:
הערופה כשהיא שלמה - לקמן בפרקין (כד.) דרשינן נמי מהערופה זאת בעריפה ואין אחרת בעריפה ובסוף פרק כל הבשר (לקמן קיז:) גבי דבר שנעשה מצותו אמר תרי מיעוטי כתיבי ושמו הערופה?
וי"ל דמהערופה משמע שפיר ההוא מיעוטא דזאת בעריפה ומדסמך העגלה להערופה דרשינן העגלה שלמה:
אתיא מפרה אדומה - וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דילמא היינו משום דאוקמיה אחזקה שאינה טרפה למ"ד טרפה אינה חיה?
ומיהו כאן י"ל דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא על חזקתו. אבל לקמן דיליף מעדים זוממים קשה?
וי"ל דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודעה אפילו שעה אחת לא אזלינן בתרה.
ויש ללמוד מתוך כך הלכה למעשה דאם עשה גבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה האחת ונמצאת טרפה שכולם אסורות. דאין לי להעמיד פרה אחזקתה ולומר השתא הוא דנטרפה.
מיהו בטרפה מחמה שהריאה היא סרוכה דאם היינו בקיאין לבדוק אפשר שהיה לה היתר אין לאסור דהוה ליה ספק ספקא ספק אינה טרפה ואם תמצא לומר טרפה אימא דאחר כך נטרפה:
חטאת קרייה רחמנא - תימה דלא קאי האי טעמא בריש אין מעמידין (ע"ז כג:) דדייק התם גבי פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע עד כאן לא פליגי אלא בחששא אבל היכא דודאי רבעה פסולה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא ומשני דשאני פרה דקרייה רחמנא חטאת אלא מעתה תפסל ביוצא דופן אלמא תניא הקדישה ליוצא דופן פסולה ור"ש מכשיר פירוש ואי איתא לההיא דרשה דחטאת מסתמא אקרא לא הוה פליג ר"ש ומסיק אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בה לכך פסולה ברביעה וביוצא דופן כשרה ורבנן דפסלי ביוצא דופן משום דסברי דקדשי מזבח היא. ומיהו על כרחיך אי אפשר לפרשה כן דבכל דוכתא אמרינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא א"כ הוה אתי כר"ש?
ונראה לפרש דהכי פריך אלא מעתה תפסל ביוצא דופן ופריך לכולהו טעמי בין נפרש דטעמא דרביעה משום דקדשי מזבח היא בין נפרש משום דחטאת קרייה רחמנא דמסתמא ר"ש לא פליג ארבותיו רבי אליעזר ורבי יהושע ומשני שאני פרה הואיל ומום פוסל בה.
ולא גרסינן אלא. ובספרים לא היה כתוב, אלא שבקונטרס הגיה וכתב ה"ג אלא וטעמא דחטאת קרייה רחמנא לעולם קאי לרבנן דפסלי ביוצא דופן.
ואם תאמר לרבי שמעון דלית ליה דחטאת קרייה רחמנא מנא ליה דטרפות פוסל בה?
וי"ל דנפקא ליה מדכתיב תמימה כדדרשינן בפ"ק דמסכת ע"ז (דף ו.) דנח גופיה לאו טרפה הוה מדכתיב תמים ורבנן אצטריך תמימה לכדדרשינן בספרי תמימה דאף שתי שערות שחורות פוסלות בה ולרבי שמעון תרתי ש"מ מדכתיב תמימה בין אדומה לאשר אין בה מום.
ועוד יש לומר דבפסול התלוי בגופה מודו כולי עלמא כדתנן (פרה פ"ד מ"א) שחטה שלא לשמה פסולה והיינו מחטאת היא ובספרי נמי דרשינן חטאת היא דמועלין בה וכמה דרשות.
ואם תאמר בכל דוכתין דמשני קדשי בדק הבית אמאי לא חשיב ליה כקדשי מזבח משום דחטאת קרייה רחמנא?
ויש לומר דבכל דוכתין מסלק לה בקושיא אחריתי ובפרק אלו קדשים (תמורה כ.) דקאמר דאין פרה עושה תמורה משום דקדשי בדק הבית היא כיון דנפקותא ליתא בגוף הפרה לא שייך דרשה דחטאת קרייה רחמנא.
ובבכורות (דף כה.) נמי דקאמר דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שנפדית משום דקדשי בדק הבית היא ולא הויא כפסולי המוקדשים שנפדו משום דלאחר פדיון שאין תורת פרה עליה לא קרייה רחמנא חטאת.
אי נמי מה שנפדית היינו משום דלב בית דין מתנה עליה דאי לא הוצרכוה תהא לדמיה כדאמרינן בפרק קמא דשבועות (דף יא.):