"חרב הרי הוא כחלל".
אב הטומאה הוא[1]?!
לטמייה[2] לסכין, ואזל סכין[3] וטמיתיה לבשר?
חרב הרי הוא כחלל - טומאות של מת[4] הראויות לטמא כלי[5], כגון מת והנוגע בו דהוי מיהא אב הטומאה - אם נגע בהם מתכות נעשה כיוצא בו[6]. ואם נגע במת - הוי אבי אבות [הטומאה], ואם בטמא מת נגע - הוי אב. אבל ראשון ושני אין מטמאין כלים. והאי סכין נעשה אב[7]. [8]והאי: חרב הרי הוא כחלל - הכא לא איצטריך - דבלאו הכי נמי מצי מטמא בשר, דגברא הוי אב הטומאה וסכין ראשון ובשר שני. אלא רבותא קאמר, דאפילו ראשון הוי האי בשר:
אלא דאיטמי בשרץ.
דאיטמי בשרץ - דהוי האי גברא ראשון. ולא מטמא הסכין[9] שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. דלא מצינו בתורה דמקבל טומאה מראשון ושני אלא אוכל ומשקה. כדכתיב: (ויקרא יא[10]) כל אשר בתוכו יטמא, וסמיך ליה: מכל האוכל אשר יאכל[11] - אוכלים ומשקים מיטמאים מאויר כלי חרס שהוא[12] ראשון, ועושה[13] למה שבתוכו[14] שני, ואין כלי מיטמא מאויר כלי חרס[15] שאם היה כלי נתון בתוכו ונטמא החיצון[16] - השני טהור. והכי מפרש בשלהי פירקין:
ואי בעית אימא: לעולם דאיטמי במת, וכגון שבדק קרומית של קנה, ושחט בה.
קרומית של קנה - פשוטי כלי עץ ולא מקבלי טומאה:
דתניא, "בכל שוחטים: בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה".
אביי מהדר לתרוצי לכתחלה ודיעבד דמתניתין:
אביי אמר, הכי קתני: "הכל שוחטין" ואפילו כותי.
ואפילו כותי - מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט[17]. דמצוה שהחזיקו בה היא[18].Explaining Rashi
[19]אבל ישראל [20]יוצא ונכנס - לא ימסור לו לשחוט. דאע"ג דהוחזקו בה לעצמם - אין מקפידין אם יאכלו ישראל נבילות. דלית להו: לפני עור לא תתן מכשול[21] (שם יט) אלא כמשמעו שלא יתן אבן בדרך עור להפילו:
במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו, אבל יוצא ונכנס - לא ישחוט[22].
ואם שחט[23] - חותך כזית בשר ונותן לו.
אכלו - מותר לאכול משחיטתו. לא אכלו - אסור לאכול משחיטתו.
אכלו מותר לאכול - דהא לעצמו זהיר בה. והיינו דיעבד דמתניתין[24]:
חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד נמי לא[25].
חוץ מחש"ו דאפילו דיעבד נמי לא - דהא אדיעבד קיימינן:
שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.
שמא ישהו - לקמן מפרש אמאי נקט לשון עתיד:
"וכולן ששחטו"[26], אהייא?
אילימא אחרש שוטה וקטן?
עלה קאי! "ואם שחטו", מבעי ליה?[27]
אלא אכותי, הא אמרת כשישראל עומד על גביו, שחיט אפילו לכתחלה?
אפילו לכתחלה - והכא קתני באחרים רואין אותם: ששחטו - דיעבד:
קשיא.
אמר רבא: ויוצא ונכנס לכתחלה לא?
אמר רבא - והיכא דישראל יוצא ונכנס לא ימסור לכותי לכתחלה בתמיה:
והתנן: "המניח עובד כוכבים בחנותו[28], וישראל יוצא ונכנס - מותר".
והא תנן - בפרק בתרא דמסכת ע"ז, דאע"פ שישראל יוצא ונכנס[29] - מותר. אלמא מסתפי עובד כוכבים דלמא אתי ישראל ולא נגע - הכא נמי מסתפי[30] השתא אתי וחזי ליה:
התם, מי קתני: "מניח"?!
מי קתני - מניח אדם עובד כוכבים בחנותו ויוצא ונכנס דמשמע לכתחלה:
"המניח", קתני! - דיעבד.
אלא מהכא: "אין השומר צריך להיות יושב ומשמר, אלא אע"פ שיוצא ונכנס - מותר".
אין השומר - את היין:
צריך שיהא יושב ומשמר כו' - רישא אסיפא לא תקשי[31] - דלא זו אף זו קתני. כלומר לא בדיעבד דווקא אלא אפילו לכתחלה[32]:
אלא אמר רבא, הכי קתני: "הכל שוחטין", ואפי' כותי.
בד"א כשישראל יוצא ונכנס.
אבל בא ומצאו ששחט - חותך כזית בשר ונותן לו.
אכלו - מותר לאכול משחיטתו.
לא אכלו - אסור לאכול משחיטתו.
חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד נמי לא[33].
שמא ישהו, ושמא ידרסו, ושמא יחלידו.
"וכולן ששחטו", אהייא?
אילימא אחרש שוטה וקטן?[34]
עלה קאי! "ואם שחטו"' מבעי ליה?
אלא אכותי.
הא אמרת, אפילו יוצא ונכנס, שחיט לכתחלה[35]?
קשיא.
רב אשי אמר גרס:
רב אשי אמר: הכי קתני: "הכל שוחטין", ואפילו ישראל מומר.
מומר למאי?
לאכול נבילות לתיאבון.
לתיאבון - כי לא משכח היתר - אכיל נבילות. ומאחר שהסכין בדוקה ונתונה בידו - שחיט שפיר. דכל כמה דמצי למיכל היתירא לא אכיל איסורא. וכי אין לו סכין בדוק - לא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה:
וכדרבא.
דאמר רבא: ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון