דוחין קדשים הנאכלים אצל קדשים הנאכלין ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאינן נאכלין.
דוחין קדשים הנאכלין - פסח זה מתחלה הוקדש לשם קרבן הנאכל הילכך דוחין אותו אצל שלמים שהן נאכלין ולא אצל עולה:
אטו חטאת ואשם מי לא מיתאכלי?
אלא דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים הנאכלין לכל אדם, ואין דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים שאין נאכלין לכל אדם.
שאין נאכלין לכל אדם - אלא לזכרי כהונה:
רבי יוסי ברבי אבין אמר: דוחין קדשים קלים אצל קדשים קלים, ואין דוחין קדשים קלים אצל קדשי קדשים.
מתקיף לה רב יצחק ברבי סבריו(ן): אימא, שחטיה לשם מעשר ליהוי מעשר?
ליהוי מעשר - דהא קדשים קלים הוא. בכור ומעשר אין טעונין נסכים בפרק שתי מדות (מנחות דף צ:): במעשר בהמה כתיב יהיה קודש לא יגאל ודרשינן בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לב:) דהאי לא יגאל לא ימכר הוא:
למאי הילכתא? דלא ליבעי נסכים, ולמלקא עליה. (בלא ימכר) (ויקרא כז, לג) ב"לא יגאל"?
אמר קרא: (ויקרא כז, לב) "העשירי יהיה קודש" זה מעשר, ואין אחר מעשר.
אימא שחטיה לשם בכור, ליהוי כבכור?
למאי הילכתא? דלא ליבעי נסכים? אי נמי, דליתביה לכהנים.
בכור נמי, "עברה, עברה", ממעשר גמר.
עברה עברה - בבכור כתיב (שמות יג) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז):
ואימא שחטיה לשם תמורה, ליהוי תמורה?
למאי הילכתא? למלקא עליה.
למילקא עלה - משום לא יחליפנו:
אי נמי, למיקם עליה: (ויקרא כז, כח) ב"לא ימכר ולא יגאל".
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: אמר קרא: (ויקרא כז, י) "והיה הוא ותמורתו", זו תמורה, ואין אחר תמורה.
זו תמורה - ממש שהעומדת כשהיא חולין אצל בהמת קדשים והמיר הוא דהויא תמורה:
ואין אחר - זבח ראשון ששחטו לשם תמורה:
ואימא שחטיה לשם תודה, ליהוי כי תודה?
למאי הילכתא? להטעינו לחם.
מי איכא מידי דפסח גופיה לא בעי לחם, ומותרו בעי לחם?!
אי הכי, השתא נמי, מי איכא מידי דפסח גופיה לא בעי נסכים, ומותרו בעי נסכים?
ומותרו בעי נסכים - דהא אמרת שלמים ניהוי:
אנן הכי קאמרינן: מי איכא מידי דמותר תודה עצמה לא בעי לחם, ואילו מותר דאתיא להו מעלמא בעיא לחם?!
דמותר תודה עצמה - כגון הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה אין השניה טעונה לחם כדאמרי' בפ' התודה (מנחות דף עט:) זבח התודה טעון לחם ולא ולדה ולא תמורתה ולא חליפתה טעונין לחם:
ומותר דאתי לה מעלמא - תודה שבאה ממותר פסח:
מתקיף לה רב [יימר] בריה דרב הילל: וממאי דבמותר פסח כתיב, דילמא במותר אשם כתיב?
דילמא במותר אשם כתיב - האי: "ואם מן הצאן" דאשם, נמי איל תמים מן הצאן הוא, ואינו בא מן הבקר:
אמר רבא: אמר קרא: (ויקרא ג, ו) "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים", דבר השוה בכל הצאן.
בכל צאן - בכבשים ועזים כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן העזים:
מתקיף לה ר' אבין בר חייא, ואיתימא ר' אבין בר כהנא: בכל אתר את אמרת "מן" להוציא,
בכל אתר את אמר - בכל מקום אתה אומר מן להוציא הוא כגון מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה (ב"ק דף מ:):
וכאן: "מן" לרבות?
וכאן אתה אומר מן לרבות - דקאמרת [מן הצאן] פסח משמע שבא מכל צאן:
אמר ר' מני: הכא נמי: "מן" להוציא, דלא אתי בן שתי שנים, ולא אתי בנקיבה.
ה"נ - כי מוקמינן לה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה ומיהו הצאן מכל מין צאן משמע בין כבשים בין עזים ומיעוטא דמן לנקיבות אתא: ה"ג דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה:
מתקיף לה רב חנא בגדתאה: ומי מצית אמרת דכי כתיב האי במותר פסח כתיב? והא מדכתיב: (ויקרא ג, ז) "אם כשב" (ויקרא ג, יב) "אם עז", מכלל דלאו במותר פסח כתיב?
והא מדכתיב אם כבש אם עז מכלל דלאו במותר הפסח הוא דכתיב - אלא בשלמים גרידי וה"ק אם נדר להביא מן הצאן יביא איזה שירצה או כבש או עז דאי במותר הפסח כתיב למה לי אם כבש אם עז פשיטא דמכבשים ומעזים הוא בא דהא בגופיה כתיב מן הכבשים ומן העזים (שמות יב):
ההוא מיבעי ליה לכדתניא:
לכדתניא כו' - לחלק ביניהם ולפרש הילכותיהן לומר שהכבש טעון אליה למזבח והעז אין אלייתו בכלל אימורים:
"כבש", לרבות את הפסח לאליה.
כבש - קרא יתירא הוא דכיון דכתיב [מעיקרא ואם מן הצאן וכתיב] בתריה ואם עז מכלל דעד השתא בכבש איירי דאין לך מן הצאן אלא שני מינין:
לאליה - שתהא קריבה עם אימורין כנגד הכליות ולמטה דכתיב לעומת העצה יסירנה מקום שהכליות יועצות:
כשהוא אומר: "אם כבש", לרבות פסח שעיברה שנתה, ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים: שיטענו סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.
שלמים הבאין מחמת פסח - חגיגת ארבעה עשר כדאמרי' בפסחים (דף סט:):
כשהוא אומר: "אם עז", הפסיק הענין, לימד על העז, שאינה טעונה אליה.
והא מהכא נפקא? מדאבוה דשמואל נפקא?
דאמר אבוה דשמואל: "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים", דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים?
ואכתי, מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא.
דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין למותר פסח שקרב שלמים. שנאמר: (דברים טז, ב) "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר", והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים?
אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. ומאי ניהו? שלמים.
ומאי ניהו שלמים - דבאין מכל צאן ובקר בין זכרים ובין נקיבות:
אלא תלתא קראי כתיבי