017A - אלו הן הלוקין, פרק שלישי, מכות דף יז ע"א

צורת הדף באתר היברובוקס

קורא את השם ואינו צריך להפריש

קורא ואין צריך להפריש - דכיון שקרא עליו שם יצא הכרי מתורת טבל ושאר המעשרות הוא צריך להפריש על כרחך לפי שצריך להפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר וליתנה  לכהן שהיא במיתה לזרים ומעשר שני צריך להעלותו לירושלים ולאכלו:

מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמר סבר, ודאי טובלו.

רבנן סברי ודאי טביל - לפיכך ספיקו צריך להוציאו מידי ספק טבל:

ומר סבר, ודאי אינו טובלו.

אמר ליה אביי: אי הכי אדמיפלגי בספיקו ליפלגו בודאי?

אלא דכולי עלמא ודאי טובלו, והכא בהא קא מיפלגי: מר סבר, לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי, כיון דממונא הוא אפרושי מפריש.

לא נחשדו - דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש:

אפרושי מפריש ליה - לאפקועי טיבליה נהי דמעשר ראשון לא מפריש דסבר אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיניה שהוא במיתה ונותנה לכהן ומעשר שני נמי אי  מפרישנא ליה בעינן אסוקיה ומיכליה בירושלים:

ורבנן סברי כיון דטריחא ליה מילתא לא מפריש:

כמה יאכל מן הטבל וכו':

אמר רב ביבי אמר רבי שמעון בן לקיש מחלוקת בחטה

מחלוקת בחטה - שהיא כברייתה:

אבל בקמח דברי הכל כזית.

ורבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.

כך מחלוקת בזו - דקסבר ר' שמעון בכל האיסורין כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת והלכה למשה מסיני היא: 

תנן: אמר להם ר' שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב?

אמרו לו: מפני שהיא כברייתה.

אמר להן: אף חטה אחת כברייתה חטה אין קמח לא לדבריהם קאמר להו לדידי אפילו קמח נמי אלא לדידכו אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה.

ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה.

תניא כותיה דרבי ירמיה רבי שמעון אומר כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לענין קרבן:

מתני'

האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם

עד שלא קרא עליהן - "ארמי אובד וגו'". ובגמרא יליף היכן הוזהר:

קדשי קדשים חוץ לקלעים.

קדשי קדשים חוץ לקלעים - או שאכל קדשי קדשים, בזמן משכן, חוץ לקלעים. ובגמרא מפרש היכן מוזהר:

קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה.

קדשים קלים - חוץ לחומה. אזהרתיה: מ"לא תוכל לאכול בשעריך וגו'". וכן מעשר שני. ובגמרא פריך מעשר שני תנא ליה לעיל: מעשר שני והקדש שלא נפדו, והיינו שאכלו חוץ לחומה בלא פדיון:

השובר את העצם בפסח הטהור -

ה"ז לוקה ארבעים.

אבל המותיר בטהור

המותיר בטהור אינו לוקה - כדאמר לעיל בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה כו':

והשובר בטמא

השובר - עצם בטמא, כדאמרינן בפסחים: (דף פג.) "ועצם לא תשברו בו" - בכשר ולא בפסול:

אינו לוקה ארבעים.

הנוטל אם על הבנים - 

רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלח.

לוקה ואינו משלח - קסבר שלח מעיקרא משמע, ואין כאן לאו שניתק לעשה. דאע"ג דכתיב: שלח תשלח אחר לא תקח, לאו למימרא דאם לקחת שלח אלא לא תקח אלא שלחנה קודם  לקיחה:

וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה.

וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה - קסברי שלח אחר לקיחה משמע ולאו שניתק לעשה הוא:

זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה - אין חייבין עליה:

גמ' 

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: זו, דברי רבי עקיבא, סתימתאה.

גמ' זו דברי ר' עקיבא - מתניתין דקתני בכורים קרייה מעכבא בהו ר' עקיבא היא שהיה רגיל רבי לסתום דבריו במשנה בסתם בכמה מקומות. והכי שמיע ליה לר' יוחנן דאית ליה  לר' עקיבא קרייה מעכב' בכורים:

אבל חכמים אומרים: בכורים הנחה מעכבת בהן, קריאה אין מעכבת בהן.

ולימא: זו דברי רבי שמעון סתימתאה?

ונימא זו דברי ר' שמעון - דהוי ליה לאיתויי סייעתא למילתיה ממתניתין דלקמן, דשמעינן לר' שמעון בה דאית ליה כי מתניתין - דקרייה מעכבא בהו:

הא קא משמע לן דרבי עקיבא כרבי שמעון סבירא ליה.

מאי ר' שמעון?

מאי ר' שמעון - היכא שמענא ליה דאמר הכי:

דתניא: (דברים יב, יז) ותרומת ידך - אלו בכורים.

ותרומת ידך - סיפיה דהאי קרא הוא: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, ותירושך, ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך, וכל נדריך אשר תדר, ונדבותיך, ותרומת ידך. ודריש ר' שמעון לקרא  מסיפיה לרישיה דאי הוה דריש ליה מרישיה לסיפיה לא מדריש ליה כי האי גוונא. ולקמיה מפרשינא ליה:

תרומת ידך אלו בכורים - דכתיב (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך:

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו?

אם לאוכלן חוץ לחומה

אם לאוכל - בכורים חוץ לחומה לאסור כדמשמע קרא: "לא תוכל לאכול בשעריך וגו'":

קל וחומר ממעשר הקל?

קל וחומר ממעשר הקל - שהרי כתיב בתחלת המקרא: מעשר דגנך. ולקמיה מפרש מאי חומר דבכורים ממעשר:

ומה מעשר הקל אוכלן חוץ לחומה לוקה - בכורים לא כל שכן?

הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהן שהוא לוקה.

עד שלא קרא עליהן - "ארמי אובד אבי" - דאם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לאיסור אחר הראוי להם:

(דברים יב, יז) ונדבותיך - זו תודה ושלמים.

אמר רבי שמעון מה בא זה ללמדנו?

אם לאוכלן חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר.

הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בתודה ובשלמים לפני זריקה שהוא לוקה (דברים יב, יז

לפני זריקה שהוא לוקה - דאם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לכך, שזהו איסור החמור שאתה יכול לתתו לענין לאו שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר אלא עשה בלבד: (שם יב)  "ודם זבחיך ישפך" והדר "והבשר תאכל":

ובכורות - זה הבכור.

אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו?

אם לאוכלן חוץ לחומה - ק"ו ממעשר?

אם לפני זריקה - ק"ו מתודה ושלמים?

- הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור אפי' לאחר זריקה שהוא לוקה.

אפילו לאחר זריקה שהוא לוקה - אם זר הוא, שאין הבכור נאכל אלא לכהנים, וזו היא אזהרתו. ובמקום אחר עשה הוא דאשכחן בה: "אך בכור שור וגו' ובשרם יהיה לך וגו'" (במדבר יח):

(דברים יב, יז) בקרך וצאנך - זו חטאת ואשם.

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו?

אם לאוכלן חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר?

אם לפני זריקה - קל וחומר מתודה ושלמים.

אם לאחר זריקה - קל וחומר מבכור.

אם לאוכל לאחר זריקה - והוא זר - קל וחומר מבכור. ולקמיה מפרש מאי חומרא דחטאת מבכור:

הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מחטאת ואשם אפילו לאחר זריקה חוץ לקלעים שהוא לוקה.

חוץ לקלעים - ואזהרת עשה מצינו בה במקום אחר (ויקרא ו): "במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד":

(דברים יב, יז) נדריך - זו עולה.

אמר ר"ש: מה בא זה ללמדנו?

אם לאוכלן חוץ לחומה - ק"ו  ממעשר.

אם לפני זריקה - קל וחומר מתודה ושלמים.

אם לאחר זריקה - ק"ו מבכור.

אם חוץ לקלעים - קל וחומר מחטאת ואשם.

הא לא בא הכתוב