וכתיב (מלכים ב ז, כ) "ויהי לו כן, וירמסו אותו העם בשער וימות".
ויהי לו כן וירמסו אותו - דבדבר שכפר בו נדון, שלא אכל משם ונרמס ברגלי הבאים לקנות:
ודילמא קללת אלישע גרמה ליה?
דאמר רב יהודה אמר רב, "קללת חכם אפי' על חנם היא באה"?
אם כן, לכתוב קרא "וירמסוהו וימות" מאי "בשער"?
על עסקי שער.
(אמר ר' יוחנן) מניין לתחיית המתים מן התורה?
שנאמר (במדבר יח, כח) "ונתתם ממנו [את] תרומת ה' לאהרן הכהן".
וכי אהרן לעולם קיים?! והלא לא נכנס לארץ ישראל שנותנין לו תרומה?
(וכי אהרן קיים לעולם - כלומר וכי אהרן חיה כל כך שתנתן לו תרומה?! והלא לא נכנס לארץ ישראל?
ומאי האי דקאמר: "ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן"?):
לעולם קיים - לאו דווקא. אלא כלומר, הלא לא נגזר עליו שיחיה כל כך:
אלא מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה.
שעתיד לחיות - לעולם הבא:
מכאן, לתחיית המתים מן התורה.
דבי רבי ישמעאל תנא, "לאהרן", כאהרן.
מה אהרן חבר, אף בניו חברים.
דבי ר' ישמעאל תנא - הא דכתיב לאהרן לאו להכי הוא דאתא, אלא לומר לך כאהרן וכו':
א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ?
שנאמר (דברי הימים ב לא, ד) "ויאמר לעם ליושבי ירושלים, לתת מנת [הכהנים והלוים], למען יחזקו בתורת ה'".
כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת.
אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה, כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ, כאילו נותנה לפני ארי.
מה ארי, ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל, אף כהן עם הארץ, ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה.
מה ארי ספק דורס ואוכל - ואין אנו יודעין כשנוטל בהמה מן העדר אם דעתו לדורסה ולאוכלה מיד קודם שתסריח, או לא, אלא לטרוף ולמלא (חורו) [תאותו] ולאחר זמן יאכלנה כשתסריח.
והכי נמי כהן עם הארץ, כשאנו נותנין לו תרומה בידו, אין אנו יודעין אם יאכלנה בטהרה או בטומאה:
[אי נמי] ספק דורס שארי דרכו לדרוס ולרמוס בהמה ברגליו ואוכלה כשהיא דרוסה - מנוולת, ופעמים שנותנה בחורו ואינה מנוולת:
ר' יוחנן אמר, אף גורם לו מיתה.
שנאמר (ויקרא כב, ט) "ומתו בו כי יחללוהו".
דבי ר"א בן יעקב תנא, אף משיאו עון אשמה.
עון אשמה - עונות הרבה מטעין עליו:
שנאמר (ויקרא כב, טז) "והשיאו אותם עון אשמה, באכלם את קדשיהם".
באכלם את קדשיהם - ומתרגמינן: "במיכלהון בסואבא ית קודשיהון":
תניא רבי סימאי אומר מניין לתחיית המתים מן התורה?
שנאמר (שמות ו, ד) "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען".
"לכם" לא נאמר, אלא "להם", מכאן לתחיית המתים מן התורה:
אלא להם - דמשמע שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שיתן להם ארץ ישראל.
וכי להם ניתנה, והלא לבניהם ניתנה?!
אלא מלמד שעתידין לחיות, ועתיד הקדוש ברוך הוא ליתן להם את ארץ ישראל:
(צד"ק ג"ם גש"ם ק"ם סימן)
שאלו מינין את רבן גמליאל: "מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים"?
אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו.
מן התורה דכתיב (דברים לא, טז) ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם
הנך שוכב עם אבותיך וקם - הנה אתה מת שוכב, והנה אתה קם, שתחיה לעתיד לבא, והאי "וקם" א"הנך" קאי:
אמרו לו ודילמא וקם העם הזה וזנה
דילמא וקם העם וזנה - דלקמיה קאי, ולאו אדלעיל.
והיינו אחד (מג') [מחמשה] מקראות שאין להם הכרע:
מן הנביאים דכתיב (ישעיהו כו, יט) "יחיו מתיך
יחיו מתיך - דמתים שבארץ ישראל יחיו:
נבלתי יקומון
נבלתי יקומון - אפילו נפלים יחיו, במסכת כתובות:
הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך, וארץ, רפאים תפיל"
ודילמא מתים שהחיה יחזקאל?
ודילמא מתים שהחיה יחזקאל - דההיא קרא "יחיו מתיך" ישעיה אמרו, והוא קדם ליחזקאל, שנתנבא בימי חזקיה.
והיה מתנבא פסוק זה, על שהיה עתיד יחזקאל להחיות מתים.
אבל לעולם הבא לא:
מן הכתובים דכתיב: (שיר השירים ז, י) "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים".
דובב - פרונמיי"ש בלעז, כלומר נעות ומתנודדות שפתי ישיני עפר, מכלל שיחיו:
ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא?
מרחשן שפוותיה בעלמא - שפתותיהן נעות מעט בתוך הקבר, אבל אין חיין ויוצאין לאויר העולם, וכר' יוחנן וכו':
כר' יוחנן, דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר: "דובב שפתי ישנים".
ולא קבלו ממנו - עד שאמר להם וכו':
עד שאמר להם מקרא זה: (דברים יא, כא) "אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם".
"לכם" לא נאמר אלא "להם", מיכן לתחיית המתים מן התורה.
וי"א מן המקרא הזה אמר להם: (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום".
חיים כלכם היום - דהאי יום מיותר הוא, דמצי למכתב: "חיים כלכם", מה תלמוד לומר "היום"?
כהיום, מה היום וכו' כך שמעתי:
(פשיטא דחיים כולכם היום?
אלא אפילו ביום שכל העולם כולם מתים, אתם חיים)
מה היום כולכם קיימין, אף לעוה"ב כולכם קיימין.
שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה, "מניין שהקב"ה מחיה מתים? ויודע מה שעתיד להיות?"
אמר להו, "תרווייהו מן המקרא הזה: שנאמר: (דברים לא, טו) "ויאמר ה' אל משה, הנך שוכב עם אבותיך וקם, העם הזה וזנה".
הנך שוכב עם אבותיך וקם - הרי תחיית המתים, "העם הזה וזנה", הרי מה שעתיד להיות:
ודילמא, "וקם העם הזה וזנה"?
אמר להו: "נקוטו מיהא פלגא בידייכו".
פלגא בידך - דמהאי קרא נפקא דיודע מה שעתיד:
דיודע מה שעתיד להיות.
איתמר נמי, א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים? ויודע מה שעתיד להיות?
שנאמר: "הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו'".
תניא, א"ר אליעזר בר' יוסי, בדבר זה זייפתי ספרי מינים.
שהיו אומרים: "אין תחיית המתים מן התורה".
אמרתי להן: "זייפתם תורתכם,
זייפתם ולא העליתם - כזב אתם אומרים, ואין ממש בדבריכם:
ולא העליתם בידכם כלום".
שאתם אומרים: "אין תחיית המתים מן התורה".
הרי הוא אומר: (במדבר טו, לא) "הכרת תכרת הנפש ההיא, עונה בה".
"הכרת תכרת", בעולם הזה.
"עונה בה", לאימת?
לאו, לעולם הבא?!
לאו לעולם הבא - אלמא יש תחיית המתים:
א"ל רב פפא לאביי ולימא להו תרוייהו מ"הכרת, תכרת"?
מהכרת תכרת - "הכרת", בעולם הזה, "תכרת"" לעולם הבא:
אינהו הוו אמרי ליה: "דברה תורה כלשון בני אדם".
אינהו הוו אמרי ליה דברה תורה כלשון בני אדם - ולהכי אמר להו הכי, כי היכי דלא להוי להו פתחון פה:
כתנאי, ""הכרת תכרת".
הכרת תכרת - בעבודה זרה כתיב:
"הכרת", בעולם הזה. "תכרת", לעולם הבא". דברי ר"ע.
אמר לו ר' ישמעאל והלא כבר נאמר: (במדבר טו, ל) "את ה' הוא מגדף ונכרתה"?
והלא כבר נאמר - בעבודה זרה: "את ה' הוא מגדף ונכרתה", דסבירא להו מגדף היינו עובד עבודה זרה:
וכי שלשה עולמים יש?!
וכי שלשה עולמים יש וכו' - ור' עקיבא סבירא ליה דמגדף היינו מברך השם:
אלא, "ונכרתה", בעולם הזה. "הכרת", לעולם הבא. "הכרת תכרת", דברה תורה כלשון בני אדם.
בין ר' ישמעאל ובין ר"ע, "עונה בה" מאי עבדי ביה?
והשתא בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא עונה בה מאי עבדי ליה - מבעי ליה וכו':
לכדתניא: יכול אפילו עשה תשובה?
ת"ל, "עונה בה", לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה.
שעונה בה - שלא שב קודם מיתה, הוי בכרת, אבל שב לא:
שאלה קליאופטרא מלכתא את ר"מ: "אמרה ידענא דחיי, שכבי.
דחיי שכבי - שהמתים חיים:
דכתיב: (תהילים עב, טז) "ויציצו מעיר כעשב הארץ".
ויציצו מעיר - שעתידין ישראל לציץ ולפרוח מעיר ירושלים.
וכדאמרינן (כתובות קיא, א) "הקדוש ברוך הוא עושה להם מחילות לצדיקים והולכין ועולין לירושלים":
אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין?
אמר לה: ק"ו מחיטה.
ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן, על אחת כמה וכמה.
א"ל קיסר לרבן גמליאל: "אמריתו דשכבי, חיי. הא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי?!"