אלו ת"ח.
אלו תלמידי חכמים - אלמא אין צריכין חומה:
ור"ל סבר לה: כדדרש רבא:
(שיר השירים ח, י) "אני חומה" - זו כנסת ישראל.
כנסת ישראל - כולם שוין לענין חומה וגודרים עצמן מלטמע בעובדי כוכבים:
"ושדי כמגדלות" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן.
א"ל רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי!
אדאורייתא: דכתיב (דברים לג, ג) "אף חובב עמים כל קדושיו בידך".
אמר משה לפני הקב"ה: "רבונו של עולם אפילו בשעה שאתה מחבב עמים,
שאתה מחבב עמים - שאתה מצהיב להם פניך להשליטן על בניך:
"כל קדושיו יהיו בידך".
כל קדושיו - של ישראל בידך לשומרן:
"והם תכו לרגלך".
תני רב יוסף: אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה.
"ישא מדברותיך" - לישא וליתן בדבורותיו של מקום.
אדנביאי, דכתיב: (הושע ח, י) "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים".
אמר עולא: פסוק זה בלשון ארמית נאמר.
בלשון ארמי נאמר - יתנו תרגום של ישנו כמו ושננתם ותנינון (דברים ו):
אי תנו כולהו
אם תנו כולם - וכן רובן יהיו שונין ועוסקים בתורה כשיגלו בעמים:
"עתה אקבצם"
עתה אקבצם - בקרוב אקבצם:
ואם מעט מהם - "יחלו ממשא מלך ושרים".
ויחלו מעט וגו' - ואף מועטין הן השונין בעמים יחלו ממשא מלך ושרים יהיו בטלים מלשאת משא מלך ושרים. יחלו כמו לא יחל דברו (במדבר ל):
אדכתובי, דכתיב: (עזרא ז, כד) "מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם".
מנדה בלו והלך - דריוש צוה את פחת עבר הנהר על אנשי כנסת הגדולה:
ואמר רב יהודה: מנדה - זו מנת המלך.
מנת המלך - מגבת מסים שהן מטילין תמיד על בני המדינה:
בלו - זו כסף גולגלתא.
והלך - זו ארנונא.
ארנונא - עישורי תבואות ובהמות מדי שנה בשנה:
רב פפא רמא כריא חדתא איתמי.
כריא חדתא - יציאת כריית באר מים חיים לשתות:
א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא: "ודילמא לא מידויל".
לא מידויל - לא ימצאו בו מים והפסדתם חנם ויתמי לאו בני מחילה נינהו דליחלו:
א"ל: "מישקל שקילנא מנייהו, אי מידויל מידויל. ואי לא, מהדרנא לה ניהלייהו".
אמר רב יהודה: הכל לאגלי גפא, אפילו מיתמי.
לאגלי גפא - לשערי חומות העיר להציב בהן דלתות אגלי דלתות כמו טרוקו גלי ברכות (דף כח.) גפא סתימה כמו מצא אחר הגפה באלו מציאות (ב"מ דף כה:):
אבל רבנן לא צריכי נטירותא.
הכל, לכריא פתיא.
לכריא פתיא - חפירת בור לשתות מים ועל שם הכלי המונח שם בבור תמיד לשתות בו עוברי דרכים קורהו פתיא:
אפי' מרבנן.
אפילו מרבנן - שהכל צריכין למים:
ולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא.
דלא נפקי באכלוזא - שאין הן עצמם יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים:
אבל נפקי באכלוזא, רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו:
רבי פתח אוצרות בשני בצורת. אמר: "יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה. אבל עמי הארץ אל יכנסו".
דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס.
אמר לו: "רבי, פרנסני".
אמר לו: "בני, קרית?"
אמר לו: "לאו".
"שנית?"
א"ל: "לאו".
"אם כן במה אפרנסך?"
[א"ל]: "פרנסני ככלב וכעורב.
ככלב וכעורב - שחס הקב"ה עליהם (שבת קנה:) שנאמר יודע צדיק דין דלים (משלי כט) לפי שהכלב מזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים וגבי עורב כתיב לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמז) לפי שהעורב אכזרי על בניו והקב"ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין:
פרנסיה.
בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער, ואמר: "אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ".
אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: "שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו".
בדקו, ואשכח.
אמר רבי: יכנסו הכל.
רבי לטעמיה. דאמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
כההוא דמי כלילא דשדו אטבריא.
דמי כלילא - עטרה למלך קיסר:
אתו לקמיה דרבי
אתו - עמי הארץ לקמיה דרבי:
ואמרו ליה: "ליתבו רבנן בהדן".
אמר להו: "לא".
אמרו ליה: "ערוקינן".
[א"ל]: "ערוקו".
ערקו פלגיהון.
דליוה פלגא.
דליוה לפלגא - מחל המלך דמי החצי וסילקה מעליהן:
אתו הנהו פלגא קמי דרבי. א"ל: "ליתבו רבנן בהדן".
אמר להו: "לא".
"ערוקינן".
"ערוקו".
ערקו כולהו.
פש ההוא כובס.
שדיוה אכובס.
שדיוה אכובס - הטילוה פחתי המלך על הכובס:
ערק כובס, פקע כלילא.
אמר רבי: ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ:
וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר וכו':
ורמינהי: "החמרת והגמלת,
החמרת והגמלת - שיירא של חמרים ושל גמלים:
העוברת ממקום למקום, ולנה בתוכה, והודחה עמהן - הן בסקילה וממונן פלט.
הרי אלו בסקילה - כדין שאר יחידים:
ואם נשתהו שם שלשים יום, הן בסייף וממונן אבד".
אמר רבא: לא קשיא. הא, לבני מתא. הא ליתובי מתא.
יתובי מתא - בשלשים יום וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר (דברים יג):
כדתניא: המודר הנאה מאנשי העיר. כל שנשתהא שם שנים עשר חדש, אסור ליהנות ממנו.
פחות מכאן, מותר.
מיושבי העיר - כל שנשתהא שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו. פחות מכאן, מותר ליהנות ממנו".
ולכל מילי מי בעינן י"ב חדש?
ולכל מילי - ומקמי הכי לא יהיב מידי עם בני העיר:
והתניא: "שלשים יום, לתמחוי.
שלשים יום לתמחוי - כיון ששהה שם שלשים יום גובין הימנו [גבאי] תמחוי מאכל לעניים:
שלשה חדשים, לקופה
לקופה - לצדקה:
ששה, לכסות
לכסות - עניי העיר:
תשעה, לקבורה.
לקבורה - לקבור עניי העיר שהיא יציאה יתירא:
שנים עשר, לפסי העיר".
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: כי תנן נמי מתניתין: "שנים עשר חדש", לפסי העיר תנן:
וא"ר אסי אמר ר' יוחנן: הכל לפסי העיר, ואפי' מיתמי. אבל רבנן, לא. דרבנן לא צריכי נטירותא.
אמר רב פפא: לשורא
לשורא - לתיקון החומה:
ולפרשאה
לפרשא - פרש שהולך סביבות העיר לשומר' ולידע מה היא צריכה:
ולטרזינא
לטרזינא - שומר כלי זיין של בני העיר ויושב בבית אצל השער:
אפילו מיתמי. אבל רבנן, לא צריכי נטירותא.
כללא דמילתא, כל מילתא דאית להו הנאה מיניה, אפילו מיתמי.
רבה רמא צדקה איתמי דבי בר מריון.
א"ל אביי: והתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים, אפילו לפדיון שבוים?
א"ל: "אנא לאחשובינהו קא עבידנא".
איפרא הורמיז, אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף. אמרה: "ליהוי למצוה רבה".
יתיב רב יוסף וקא מעיין בה. מאי מצוה רבה?
א"ל אביי: מדתני רב שמואל בר יהודה: "אין פוסקין צדקה על היתומים, אפילו לפדיון שבוים", שמע מינה