אירכס ליה גיטא בי מדרשא.
אירכס ליה גיטא - שהיה שליח להביא ואירכס ליה, ואשכחוהו:
אמר: אי סימנא - אית לי בגויה.
אמר אי סימנא - חשיבא לכו - אית לי בגויה סימנא:
אי טביעות עינא - אית לי בגויה.
ואי טביעות עין - חשיבא לכו - אית לי בגויה טביעות עינא. מכירו אני: בכתב ידי הסופר והעדים, מדת ארכו ורחבו, כאדם המכיר את חבירו בטביעת עין שטבע בו, ואין בו סימן:
אהדרוה ניהליה.
אמר: לא ידענא, אי משום סימנא אהדרוה ניהלי, וקא סברי: סימנין דאורייתא.
וקסברי - רבנן סימנין דאורייתא שלא אמרתי סימן מובהק והחזירוהו לי:
אי משום טביעות עינא - אהדרוה ניהלי.
ודוקא צורבא מדרבנן
ודוקא לצורבא מדרבנן - דמוחזק לן ביה דלא משני בדיבוריה:
אבל איניש דעלמא - לא.
גופא[1].
"מצא גט אשה בשוק:
בזמן שהבעל מודה - יחזיר לאשה[2].
אין הבעל מודה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה".
בזמן שהבעל מודה מיהא - יחזיר לאשה.
וליחוש, שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן לה עד תשרי. (מתני' בבא בתרא קסז א)[3]
ואזל בעל, זבין פירי מניסן ועד תשרי.
וזבין פירי - כמשפטו:
ומפקא לגיטא דכתב בניסן, ואתיא למטרף לקוחות שלא כדין?
[וא"ת בכל גט תגבה אשה שלא כדין אם כתב בניסן ולא נתן עד תשרי? י"ל כדלעיל י"ב, ב דכיון דנפל איתרע. אמנם עיין שם בגמרא שהקשו דלכתחלה היכי כתבינן .. שמא אתי לטרוף לקוחות שלא כדין. והנה תירוץ ר' אסי שם שאין כותבין למלוה רק בשטר הקנאה, אינו מובן בגט דהרי כותבין לבעל כשאין אשתו עמו? ותירוץ אביי: "עדיו בחותמיו זכין לו" ולכן אין לבעל הפירות מניסן, וכמו שם - שא"כ למה לא יחזיר לה, הרי זכו לה? ועי' בתו'.]
הניחא למ"ד: כיון שנתן עיניו לגרשה, שוב אין לבעל פירות - שפיר.
שפיר - יש לה לטרוף כל מה שמכר משעת כתיבה. והא פלוגתא במסכת גיטין בפ' שני (דף יז:):
אלא למ"ד: יש לבעל פירות עד שעת נתינה - מאי איכא למימר[4]?
כי אתיא למטרף, אמרינן לה: "אייתי ראיה, אימת מטא גיטא לידך".
אימת מטא גיטא לידך - מיד בעליך:
ומאי שנא משטרי חוב?
דתנן: "מצא שטרי חוב: אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר".
ואוקימנא, כשחייב מודה, ומשום שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, וקא טריף לקוחות שלא כדין.
[זהו שיטת ר' אסי שם, אבל לאביי הטעם הוא משום קנוניא לעיל י"ג, א]
התם נמי ליהדר? וכי אתי למטרף - נימא ליה: אייתי ראיה אימת מטא שטר חוב לידך?
אימת מטא שטרא לידך - מיד הלוה מתחלה[5]:
אמרי: הכא גבי גט אשה, אתי לוקח ותבעה.
אתי לוקח ותבע - אי אתיא למיטרף, מסיק אדעתיה, לתבוע: "אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך בזמנא קמא":
אמר: האי דהדרוה ניהלה רבנן לגיטא, משום דלא תעגין ותיתיב.
השתא דקא אתיא למטרף, תיזל ותיתי ראיה אימת מטא גיטא לידה.
הכא: גבי שטר חוב, לא אתי לוקח ותבע.
מדאהדרוה ניהליה רבנן לשטר חוב, פשיטא למאי הלכתא אהדרוה ניהליה? למטרף הוא - שמע מינה קמו רבנן במילתא, ומקמי דידי מטא שטרא לידיה:
מקמי דידי - מקודם שמכר לי הלוה נכסיו, מטא שטר מיד לוה למלוה בראשונה:
שחרורי עבדים וכו':
ת"ר[6]"מצא שטר שחרור בשוק:
בזמן שהרב מודה - יחזיר לעבד.
אין הרב מודה - לא יחזיר לא לזה ולא לזה".
בזמן שהרב מודה מיהא, יחזיר לעבד - ואמאי?
ניחוש, שמא כתב ליתן לו בניסן ולא נתן לו עד תשרי. ואזל עבדא, וקנה נכסין מניסן ועד תשרי, ואזיל הרב וזבנינהו, ומפיק[7] לשחרור דכתב בניסן, וקא טריף לקוחות שלא כדין?
הניחא למ"ד, זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וכאביי דאמר: עדיו בחתומיו זכין ליה - שפיר.
הניחא למ"ד כו' - פלוגתא בפ"ק דגיטין (דף יב:):
זכות הוא לעבד - טובה היא אצלו, שמתירו בקהל. וכיון דזכות הוא, איכא לתרוצי, דמשעה שנכתב זוכה בשחרור. דלכי מטא שטר גט לידיה נעשה בן חורין למפרע משעת חתימה[8]:
אלא למ"ד חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות,
חוב הוא לעבד - חובתו הוא שיוצא מתחת רבו. כלומר: הפסד הוא לו. שאם עבד כהן הוא - פוסלו מן התרומה. ואם של ישראל - אוסרו בשפחה כנענית, דזילא ליה, ושכיחא ליה, ופריצא ליה:
מאי איכא למימר?
מאי איכא למימר - דהשתא ליכא למימר: "עדיו בחתומיו חבין לו" - דאין חבין לאדם שלא בפניו:
דכי אתי למטרף אמרינן ליה: אייתי ראיה אימת מטא שחרור לידך:
דייתיקי מתנה וכו':
ת"ר: איזו היא "דייתיקי"?
דא תהא למיקם ולהיות.
דא תהא למיקם - שטר זה יהיה לקום ולהיות בכל הכתוב בו, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:
שאם מת - נכסיו לפלוני.
"מתנה"
מתנה - מתנת בריא איזו היא? "כל שכתוב בו כו'":
כל שכתוב בו: מהיום ולאחר מיתה.
מהיום ולאחר מיתה - גוף הקרקע קנוי לו[9] מן היום, ואין לו עוד רשות[10]: למוכרה, וליתנה, ולהורישה. והפירות אינו אוכל[11] כל ימי חייו, אלא לאחר מיתה:
אלמא, אי כתיבא: "מהיום ולאחר מיתה" הוא דקני. ואי לא - לא קני?!
ואי לא לא קני - בתמיה. כל שכן דאם יהיב ליה גוף ופירות במעכשיו, דקני טפי:
אמר אביי: הכי קאמר: איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה?
סתם מתנת שכיב מרע - לא קניא לו אלא לאחר מיתה, דמחמת מיתה הוא מצווה:
כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה.
טעמא[12] דלא אמר: "תנו", הא אמר: "תנו" - נותנין.
הא אמר תנו נותנין - אמתני' פריך. דתלי טעמא: ב"שאני אומר נמלך עליהם שלא לתנן":
ורמינהו[13]: מצא דייתקאות,
אפותיקאות
אפותיקאות - שעשה לו שדה אפותיקי למלוה על פה, שהיתה לו עליו מלוה ישנה[14]:
ומתנות,
אע"פ ששניהם מודין - לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
לא יחזיר - שמא כתבה לזה ולא מסר לו. ולא זכה בקרקע. וחזר וכתב לאחר, ומסר לו השטר, וזכה בו. ובא לחזור בו מן השני ורוצה לתת לראשון. וחפץ שימסרו לו שטר זה[15] שיוציאנה בבית דין. ונמצא זמן שטר של זה קודם לשטרו של שני, ויוציאנה מידו בדין:
אמר רבי אבא בר ממל: לא קשיא.
תוספות
אי סימנין דאורייתא. בגט נמי מהדרינן ואי סימנין דרבנן מה שמחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר אבל מדאורייתא צריך או עדים או סימן מובהק וגט נמי דאיסור הוא לא מהדרינן אלא בסימן מובהק:
אבל איניש דעלמא לא. מפרש ר"ת דעם הארץ נמי אית ליה טביעות עינא כדאמר בפ' גט פשוט (ב"ב דף קסח.) האי מאן דבעי לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה והאי דלא מהדרינן ליה משום דלא מהימן:
וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן כו'. ואפילו לאביי: דאמר "עדיו בחתומיו זכין לו"[16]?
הכא, גבי אשה - חוב הוא לה[17].
ואמתני' דדייקינן: "הא אמר תנו, נותנין". וכן אמתני': "דהמביא גט ממדינת הים" - לא פריך ניחוש שמא כתב ליתן בניסן כו'? []
כיון דעתה שבא לגרשה, רואין שהזמן מוקדם, ויש קול שלא נמסר ביום שנכתב, ויזכרו לקוחות לומר: אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך.
אבל הכא, שהבעל מודה שממנה נפל, וגירשה ביום הכתיבה - פריך: וניחוש שמא יסברו לקוחות שאמרה אמת, ולא יאמרו בשעת טריפה: אייתי ראייה אימת מטא גיטא לידך[18].
וא"ת: ואמאי לא פריך אמתני': [ב"ב קס"ז, א] דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו - ליחוש שמא לא יתן עד שנה?
וכי תימא, כיון דליכא ריעותא דנפילה יש לומר יום שנכתב נמסר. ואפי' נמסר נמי אחר זמן, יש קול שלא נמסר ביום שנכתב, כי רואים בשעת קבלת הגט שהוא מוקדם, ויזכרו לקוחות לומר כשתטרף אייתי ראיה?
דהא לעיל (דף יב:) פריך גבי כותבין שטר ללוה?
ויש לומר: דגבי כותבין שטר ללוה פריך שפיר, משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף, (ב"ב מב.) ויש לחוש שמא לאחר זמן ימסור לו בצנעא, ויסברו לקוחות שנמסר לו משעת כתיבה.
אבל גט דיהבי בפרהסיא, דצריך עדי מסירה - אפילו לר"מ - דאין דבר שבערוה פחות משנים, כדפירש ר"ת ורשב"ם בגיטין (ד. ד"ה דק"ל). ועוד, דרגילות לגרש בפרהסיא לגלות שהיא פנויה - יש קול שנתגרשה אחר זמן כתיבה ולא יטעו הלקוחות.
אבל אכתי קשה אמאי כותבין גט לאיש כו' ניחוש שמא תזנה אחר הכתיבה ויתן לה בצנעא כדי לחפות עליה?
וי"ל: דמיד שנכתב הגט נותן לה דלא מקדים איניש פורענות לנפשיה:
אימת מטא גיטא לידך. בשאר גיטין לא אמרינן כן, דמסתמא ביום שנכתב נמסר אבל זה דנפל אתרע:
קסא א ב מיי' פ"יח מהל' גזילה ואבידה הלכה חועיין במגיד משנה , סמ"ג עשין עד , טור ושו"ע חו"מ סי' סה סעיף יג:
קסב ג מיי' פ"יח מהל' גזילה ואבידה הלכה ט , טור ושו"ע חו"מ סי' סה סעיף יד:
קסג ד מיי' פ"יב מהל' זכייה ומתנה הלכה יד , סמ"ג עשין פב , טור ושו"ע חו"מ סי' רנז סעיף ו: