עשו שאינו זוכה כזוכה.
עשו את שאינו זוכה כזוכה - אע"פ שאין לקטן זכייה במקום אחר[1] כאן עשאוהו כזוכה:
מ"ט?
עניים גופייהו ניחא להו.
מאי טעמא עניים גופייהו ניחא להו - בהאי תקנתא, דכי אגרו להו לדידהו כו':
כי היכי דכי אגרו לדידהו, נלקוט בנייהו בתרייהו.
Class with Yakov
ופליגא,
ופליגא - דשמואל, דפירש טעמא דמתניתין, משום דלית ליה זכייה:
דר' חייא בר אבא
אדר' חייא בר אבא - דאמר: אף גדול שיש לו זכייה, אם סמוך הוא על שולחן אביו - מציאתו לאביו - משום איבה. אבל אינו סמוך על שולחן אביו, אפילו הוא קטן מציאתו שלו:
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
לא "גדול" גדול ממש ולא "קטן" קטן ממש. אלא גדול וסמוך על שלחן אביו - זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שלחן אביו - זהו גדול:
מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן:
אמאי? לא יהא אלא פועל,
לא יהא אלא פועל - לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא, תנינא דמציאתו לבעל הבית. בזמן שלא פירש לו לאיזו מלאכה שכרו. ועבד זה, כשקנאו רבו, לסתם מלאכה קנאו:
ותניא: "מציאת פועל לעצמו.
במה דברים אמורים, בזמן שאמר לו: נכש עמי היום עדור עמי היום.
אבל אמר לו: עשה עמי מלאכה היום - מציאתו לבעל הבית"?
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכא, בעבד נוקב מרגליות עסקינן, שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת.
שאין רבו רוצה לשנותו - הלכך, לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה. דמציאה מעולה בדמיה משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא. הלכך, אי אתרמי ואשכח - שלו הוא. וישלם לרבו שכר ביטולו:
תוס'רבא אמר: במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן.
עם מלאכתו - שלא ביטל כלום - הלכך לעצמו:
רב פפא אמר:
רב פפא אמר - הא דתניא: "פועל מציאתו לבעל הבית":
תוס' כגון ששכרו ללקט מציאות.
ששכרו ללקט מציאות - הרבה:
והיכי דמי?
והיכי דמי - דאתרמי:
דאקפי אגמא בכוורי:
דאקפי אגמא בכוורי - שצף הנהר חוץ לגדותיו, וצפו הדגים שם, וכשיבשו המים היוצאים, נמצאו שם דגים הרבה. דאקפי תרגום של "הציף" כדמתרגמינן: "ויצף הברזל", "וקפא ברזלא" (מלכים ב ו):
האי שפחה, היכי דמי?
אי דאייתי שתי שערות?
תוס' מאי בעיא גביה?
מאי בעיא גביה - הא תניא: יוצאה בסימנין:
ואי דלא אייתי שתי שערות?
אי איתיה לאב - דאבוה הויא?
דאבוה הויא - מציאתה. דהא קטנה היא:
ואי דליתיה לאב? - תיפוק במיתת האב.
אי דליתיה לאב - מאי בעיא גבי האדון? תיפוק מיניה במיתת האב:
דאמר ריש לקיש: אמה העבריה, קנה עצמה במיתת האב מרשות האדון, מקל וחומר.
מקל וחומר - בפרק קמא דקדושין: (דף טז.) מה סימנין שאין מוציאין מרשות האב, מוציאין מרשות האדון. כדילפינן: "ויצאה חנם" - אלו ימי בגרות. "אין כסף" - אלו ימי נערות. מיתת האב שמוציאה מרשות האב, שאינו מוריש לבניו מה שזכתה לו תורה בבתו, שיהא מעשה ידיה לאחין. כדילפינן: (כתובות דף מג.) "והתנחלתם אותם לבניכם", ולא בנותיכם לבניכם. אינו דין שמוציאה מרשות האדון:
ולאו איתותב ריש לקיש?
ולאו איתותב רבי שמעון בן לקיש - בקדושין (שם):
נימא, מהאי נמי תיהוי תיובתא?
לא. לעולם דאיתיה לאב. ומאי "הרי הן שלהן", לאפוקי דרבה:
לאפוקי דרבה - לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה. וקרי ליה: "שלהן", משום דאב מינה קזכי:
מציאת אשתו:
גירשה?! פשיטא?
הכא במאי עסקינן: במגורשת ואינה מגורשת.
במגורשת ואינה מגורשת - כגון זרק לה גיטה: ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר:
דאמר רבי זירא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים: "מגורשת ואינה מגורשת" - בעלה חייב במזונותיה.
חייב במזונותיה - ומשום הכי אצטריך לאשמועינן דמציאתה שלה. דטעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה כו':
טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה - כי היכי דלא תיהוי לה איבה.
הכא, אית לה איבה ואיבה:
מתני' מצא שטרי חוב:
אם יש בהן אחריות נכסים -
אחריות נכסים - שעבוד קרקעות שיגבה מהן:
לא יחזיר.
שבית דין נפרעין מהן.
אין בהן אחריות נכסים - יחזיר.
שאין בית דין נפרעין מהן.
יחזיר ולא יחזיר - טעמא בגמ' מפרש:
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: בין כך ובין כך - לא יחזיר.
מפני שבית דין נפרעין מהן:
גמ' במאי עסקינן?
אילימא: כשחייב מודה.
כשחייב מודה - שהלוה מודה שהשטר אינו פרוע:
כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר?
הא מודה?
אמאי לא יחזיר - אם לטרוף לקוחות בא - בדין הוא טורפן:
ואי כשאין חייב מודה - כי אין בהן אחריות נכסים, אמאי יחזיר?
נהי דלא גבי ממשעבדי,
ממשעבדי - ממקרקעי שמכר אחר כן:
מבני חרי מגבא גבי?
והכא היינו טעמא: דחיישינן, שמא כתב ללות בניסן [תוס'] ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין[2].
אי הכי, כל שטרי דאתו לקמן - ניחוש להו הכי[3]?
כל שטרי - לא ריעי.
הני ריעי - הואיל ונפל - אתרע. דיש לומר: אם היה כשר היה נזהר בו:
אלא הא דתנן: [ב"ב קס"ז, ב] ט"[תוס']כותבין שטר ללוה, אף על פי שאין מלוה עמו".
לכתחילה היכי כתבינהו?
ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין? [עי' לקמן י"ט, א בתד"ה וליחוש]
אמר רב אסי:
תוס' ד"ה רבי יוחנן אמר
רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש. מפרש ר"ת: כי היכי דפליגי[4] הכא, פליגי נמי גבי עירוב.
דתנן בפ' חלון: (עירובין דף עט: ושם ד"ה ומזכה) "ומזכה להם[5] על ידי בנו ובתו".[6]
ולשמואל דאמר הכא קטן ממש - התם נמי גבי עירוב אינו זוכה - דידו כיד אביו. כיון דמציאתו לאביו - ה"ה כל זכיותיו לאביו.
ואמה העבריה[7], אע"פ שהיא קטנה - זכיא בעירובה[8] - דמציאתה אינה לאדוניה.[9]
אף על גב דשמואל אית ליה פרק התקבל: (גיטין דף סד: ושם ד"ה אלא) קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים - הא משני התם: "שאני שתופי מבואות דרבנן"[10].
והא דאמר שמואל פרק מי שהוציאוהו: (עירובין דף מט. ושם: ד"ה וקטן) דעירוב משום קנין. ורבא אמר משום דירה. ואמר: איכא בינייהו: קטן? הא פר"ח התם: דאית ליה בית לקטן קאמר. ולא כפרש"י שפי', שאינו גובה העירוב לפי שאינו זוכה.
ולר"י דאמר: לא גדול גדול ממש. ה"ה דגבי עירוב נמי, דקטן ואינו סמוך על שולחן אביו[11] - זוכה כאמה העבריה. וגדול סמוך על שולחן אביו - אינו זוכה[12].
וצריך ליזהר, שלא לזכות העירוב, ע"י בנו הגדול הסמוך לשולחנו. דקי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל. כדאמר פרק מי שהוציאוהו (שם מז:).
[13] ועבדו ושפחתו העברים, אע"ג דסמוכין על שולחנו - מציאתם לעצמם,[14] וכן זוכין בעירוב[15]. ולא הוי ידם כיד האדון[16].
- דלא שייך איבה אלא בבנו, שדרכו לזונו תמיד. ואם לא יפרנסו אביו - לא יפרנסנו אחר. אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם, כגון יתום וכיוצא בו - אין סברא שתהא מציאתו לחבירו. וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחם הם אוכלים.
ובתו, אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה - מציאתה לאביה. משום איבה. דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. כדאמר בפרק נערה (כתובות דף מו: ושם)[17].
ודלא כרש"י [לעיל יב.] שפירש משום דכתיב: "בנעוריה". דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ופרק נערה (שם מו:)
ואשתו דזכיא בעירוב. אף על גב דידה כיד בעלה - מוקי לה בסוף נדרים (דף פח:) דאית לה בית באותו מבוי, דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני:
תוס' ד"ה במגביה מציאה עם מלאכתו
במגביה מציאה עם מלאכתו. וא"ת, הא דתניא בפ"ק דקדושין: (דף טז:) "אמה העבריה: מציאתה - לאביה. ושכר בטלה - לרבה". היכי מתוקמא אליבא דרבא?
דאם הגביהה עם מלאכתו - ליכא שכר בטלה. ואם לא הגביהה עם מלאכתו - א"כ מציאתה לאדוניה?
וי"ל, דהתם ודאי צריך להעמיד: בנוקבת מרגליות:
תוס' ד"ה ששכרו ללקט מציאות
ששכרו ללקט מציאות. וה"פ דברייתא: בד"א, בזמן שאמר ליה עשה עמי באותו ענין שהוא כמו נכש עמי היום, אבל אמר ליה עשה עמי מלאכה של מציאות כו':
תוס' ד"ה מאי בעיא גביה
מאי בעיא גביה. דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן. כדאיתא בספרי:
ולא לוה עד תשרי. פירוש ועתה רוצה ללות בו[18]. שיש לו טורח לכתוב שטר אחר, וגם כדי להרויח פשיטי דספרא.
אבל אין לפרש שכבר לוה בו קודם שנפל -[19] דא"כ מאי משני: [בהמשך] "הני ריעי", לפי שנפל ויש הוכחה דמשום פסולו לא נזהר לשומרו - והא לוה בו כבר, ופשיטא שנזהר לשומרו:
כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. וליכא למיחש למחזי לשקרא[20] כמו באשרתא דדייני, [כתובות כא, ב] דאם כתבו קודם דנחזי חתימת ידי סהדי - פסולה?
דהכא כיון שהוא כותב חובתו, לא שייך מחזי כשקרא:
קה ב ג מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה יא , סמג שם , טור ושו"ע חו"מ סי' ער סעיף ג:
קו ד מיי' פ"יז מהל' אבידה הלכה יג , סמ"ג עשין עד , (טור ושו"ע חו"מ סי' ער סעיף ב):
קז ה מיי' פ"יז מהל' אבידה הלכה יג , סמג שם , טור ושו"ע חו"מ סי' ער סעיף ב , וטורושו"ע אה"ע סי' פד:
קח ו מיי' פ"יח מהל' אישות הלכה כה , טור ושו"ע אה"ע סי' צג סעיף ב:
קט ז ח מיי' פ"יח מהל' אבידה הלכה א , סמ"ג עשין עד , טור ושו"ע חו"מ סי' סה סעיף ו:
קי ט מיי' פ"כג מהל' מלוה ולוה הלכה ה , ומיי' פ"כד מהל' מלוה ולוה הלכה א , סמ"ג עשין צד , טור ושו"ע חו"מ סי' לט סעיף יג: