הא מית ליה.
הא מית - לוקח. ומי יחרפנו עוד. הלכך לא נתכוון לזה אלא להעמידה בידו בחייו, ולא לאחר מותו. מ"ד כו'[1]:
ומאן דאמר ניחא ליה דליקום בהמנותיה - בהדי בני, נמי ניחא ליה דליקום בהמנותיה.
סוף סוף, קרו ליה בני לוקח: "גזלנא"[2]?
אלא איכא בינייהו: דמית גזלן.
מאן[3] דאמר: ניחא ליה לאיניש דלא לקריוהו גזלן - הא מית ליה.
הא מית ליה - ולא נתכוון להעמיד ממכרו אלא בימי חייו שלא יחרפוהו[4]:
למ"ד[5]: ניחא ליה דליקום בהמנותיה - ה"נ, אע"ג דמית ניחא ליה דליקום בהמנותיה.
אע"ג דמית ניחא ליה - מעיקרא[6]:
דליקו בהימנותיה - אפילו לאחר מיתה:
סוף סוף, קרו לבניה: "בני גזלנא"[7]?
סוף סוף קרו לבניה בני גזלנא - נמצא שאף לאחר מיתה מחרפין אותו:
אלא איכא בינייהו: דיהבה במתנה[8].
מאן[9] דאמר: ניחא ליה דליקום בהמנותיה - מתנה נמי ניחא ליה דליקום בהמנותיה.
מאן[10] דאמר: ניחא ליה דלא נקריוהו גזלנא - א"ל: [תוס] "מאי גזלינא מינך?":
פשיטא: זבנה[11],
אורתה[12],
ויהבה במתנה -[13]
לאו לאוקמה קמי לוקח קא בעי.
זבנה אורתה - אם קודם שלקח מן הבעלים, חזר ומכרה לאיש אחר, לבד מן הראשון. או הורישה לאחד מבניו. או יהבה במתנה - ואחר כך לקחה האי - ודאי איגלי דעתיה, דלאו לאוקמי קמיה לוקח ראשון בעי. ולא ניחא לי' דליקום בהימנותיה, שהרי מכרה לשני:
גנפלה ליה בירושה
נפלה ליה - לגזלן בירושה, שמתחילה גזלה לאחד ממורישיו, ומת הנגזל:
ירושה ממילא היא, ולאו איהו קא טרח אבתרה.
ירושה ממילא הויא - והא ליכא למימר: ניחא ליה דליקו בהימנותיה - דהא לא טרח אבתרה דנימא: גלי דעתיה דניחא ליה דליקו. הלכך הוי כיורש דעלמא, וחוזר ותובעה ונותן מעות ללוקח:
גבי איהו בחובו
גבייה בחובו - לאחר שגזלה ומכר לו, ובא לו אצל נגזל, ואמר לו: "הגבה לי בחובי קרקע שגזלתיך":
- דחזינא: אי אית ליה ארעא אחריתי, ואמר: "האי בעינא" - לאוקמה קמיה לוקח קא בעי.
אי אית ליה ארעא אחריתי - לנגזל, שיכול לגבות חובו ממנה. ואמר ליה: בזו שגזלתי אני חפץ - הא טרח אבתרה, ואמרינן: לאוקמה קמיה לוקח בעי:
ואי לא - זוזי הוא דבעי אפרועי[14].
יהבה נהליה במתנה:
יהביה ניהליה במתנה - נגזל לגזלן:
פליגי בה רב אחא ורבינא.
חד אמר: מתנה כירושה, דהא ממילא[15].
וחד אמר: מתנה כמכר[16].
דאי לאו דטרח וארצי קמיה - לא הוי יהיב ליה מתנה. להכי טרח [תוס] וארצי קמיה כי היכי דליקום בהמנותיה.
ועד אימת: ניחא ליה דליקום בהמנותיה?
ועד אימת - יקחנה מבעלים הראשונים, דאמרינן: דמשום דניחא ליה דליקו בהימנותיה, לקחה:
אמר רב הונא: עד שעת העמדה בדין.
עד שעת העמדה בדין - עד שיטרפוה מן הלוקח, ויעמידהו[17] בדין. אבל משעמד ברשעו עד שעת העמדה בדין - גלי אדעתיה דלא מהימן הוא. ואם לקחה אחרי כן - לאו לאוקמיה קמיה לוקח בעי:
חייא בר רב אמר: עד דמטא אדרכתא לידיה.
עד דמטא אדרכתא לידיה - עד שיחייבוהו ב"ד לפרוע ללוקח מעותיו. ועמד במרדו, עד שכתבו פסק דין, ונתנו ללוקח על נכסיו של גזלן: שבכל מקום שימצאם - יחזיק בהן. והיינו, תשעים יום לאחר שעמד בדין. כדאמרינן בהגוזל [בתרא] (ב"ק דף קיב:):
רב פפא אמר: עד דמתחלן יומי אכרזתא.
עד דמתחלן יומא דאכרזתא - לאחר שמצא זה[18] קרקע משל גזלן[19], ובא לב"ד, והן מכריזין: שכל מי שרוצה לקנות קרקע, יבא ויקחנה. כדאמרינן בערכין: (דף כא:) שום היתומין שלשים יום:
מתקיף לה רמי בר חמא: מכדי, האי לוקח במאי קני להאי ארעא? בהאי שטרא. [תוס] האי שטרא חספא בעלמא הוא?
מתקיף לה רמי בר חמא - אהא: "מה מכר ראשון לשני כו'":
א"ל רבא: תהא במאמינו.
תהא - הא דרב[20]:
במאמינו - שאמר לו: "אני סומך עליך שתתננה בידי"[21]:
[תוס] בההוא הנאה[22] דלא קאמר ליה[23] מידי, וקא סמיך עליה - טרח[24] ומייתי ליה[25], גמר ומקני ליה.
גמר ומקני - כשלקחה מבעלים הראשונים:
מתיב רב ששת[26]: מה שאירש מאבא, מכור לך. מה שתעלה מצודתי, מכור לך - לא אמר כלום.
מצודתי - של חיות ועופות ושל דגים:
[תוס] מה שאירש מן אבא היום, מכור לך. מה שתעלה מצודתי היום, מכור לך - דבריו קיימין?
דבריו קיימין - לקמן פריך: מאי שנא רישא כו'[27]:
אמר רמי בר חמא: הא גברא[28], והא תיובתא[29].
הא גברא והא תיובתא - הרי אדם גדול, וכמוהו תשובתו. דקתני: "לא אמר כלום", ולכשיירש לא קנה לוקח. כיון דההיא שעתא לאו דידיה הוו נכסי אביו. ולא אמרינן: מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו:
אמר רבא: גברא קא חזינא, ותיובתא לא קא חזינא.
הכא, סמכא דעתיה. והכא, לא סמכא דעתיה.
לא סמכא דעתיה - דלוקח. דקאמר: מי יימר שירש מאביו כלום, שמא ימכור אביו נכסיו בחייו:
הכא[30] סמכא דעתיה, דאזיל טרח ומייתי ליה, כי היכי דלא נקרייה גזלנא.
שלחוה לקמיה דרבי אבא בר זבדא.
שלחוה - להא תיובתא דרב ששת, דאותיב אדרב:
אמר להו: זו אינה צריכה לפנים.
אינה צריכה לפנים - אינה צריכה, כדי לתרצה, להכניסה לפני בני הישיבה. שאין בהן יודע לפרקה. ותשובת הגאונים: פורשין לגנאי. דליכא קושיא מעליא, אל תעלוה לגיו:
אמר רבא: זו צריכה לפנים, ולפני לפנים.
הכא, סמכא דעתיה. והכא - לא סמכא דעתיה.
הוה עובדא בפומבדיתא - ואותביה.
הוה עובדא בפומבדיתא - שדנו דין כרב[33]. ואותבינן[34] מהא מתניתין. ואמר רב יוסף: כו':
אמר להו רב יוסף: זו אינה צריכה לפנים.
ואמר ליה אביי: צריכה לפנים, ולפני לפנים.
הכא - סמכא דעתיה. הכא, לא סמכא דעתיה.
ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא[35]?
אמר רבי יוחנן: סיפא מה שאירש מאבא היום[36] - משום כבוד אביו.
משום כבוד אביו - כשהיה אביו גוסס, וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין, מוזהר לכבוד אביו שלא לשהותו בבזיון:
מה שתעלה מצודתי היום[37]
תוד"ה מאי גזלינא מינך
מאי גזלינא מינך[38].
וא"ת: וכי מכרה נמי מה גזלו, והלא צריך להחזיר לו מעותיו?
וי"ל: דמ"מ יקראנו גזלנא כל זמן שלא יפרע לו:
תוד"ה ארצי קמיה
ארצי קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה[39].
משמע[40] דהכי הלכתא[41]. מדלא נקט לישנא: "דלא נקרייה גזלן"[42].
ועוד, דהלכה כרב אשי דהוא בתראה, וגדול בחכמה ובמנין[43]:
תוד"ה האי שטרא
האי שטרא חספא בעלמא הוא[44].
וא"ת. ולימא[45]: דקני לה במה שהחזיק בה אחר שקנאה גזלן[46]?
וי"ל: דמשמע[47] משעה שקנאה הגזלן היא של לוקח, אע"פ שלא עשה בו שום מעשה[48].
וא"ת. מעותיו שהיו תחלה מלוה[49] נעשו[50] עתה[51] מכר[52]?
וי"ל. באתרא דלא קנו בכספא[53].
א"נ. במלוה אינו יכול לקנות[54].
כדאמרינן פ"ק דקדושין: (דף ו:) המקדש במלוה - אינה מקודשת. ובמכר - לא קנה[55].
והא דאמר בהאיש מקדש: (שם דף מז.) ושוין שבמכר קנה - היינו במלוה שיש לו על אחרים. דאז באשה בענין זה[56], מקודשת לכ"ע, אי לאו דאשה לא סמכא דעתה, ויראה שיחזור וימחול. [קדושין מח, א]
אבל מלוה שאשה חייבת לו, אם מוחל לה ומקדשה בה - אינה מקודשת - דלא נתן לה כלום. דמקמי הכי היה ברשותה. וכן במכר לא קנה[57].
אע"ג דכשמקדשה בהנאת מחילת מלוה - היא מקודשת, דלא גרע מ"ארווח לה זמנא" דקדושין: (דף ו:) , "ואדבר עליך לשלטון" [קידושין סג, א]- דמקודשת.
וכן במכר. אם מכר בהנאת מחילה - קונה. כמו בהחליף דמי שור בפרה. [לקמן מו, ב]
מ"מ לא משמע ליה[58] שהיה מקנה לו בהנאת מחילת מלוה[59] - משום דמשמע מיד שלקחה הגזלן קנה לוקח ראשון[60].
תוד"ה בההיא הנאה דקא סמיך
בההיא הנאה דקא סמיך כו'[61]. והויא כאילו א"ל[62]: שדה זו תהא קנויה לך, לכשאקחנה:
תוד"ה מה שאירש מאבא
מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום[63].
וא"ת. לימא דרב דאמר כר"מ[64] וברייתא כרבנן[65]?
וי"ל. דלדידן קפריך. דאית לן כרב[66].
כדאיתא פרק איזהו נשך (לקמן דף עב:) דמייתי גמרא טעמא דלא ליקריה גזלנא, וניחא ליה דליקו בהימנותיה[67].
וסבירא לן כרבנן, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם[68].
דשמואל פסיק כרבי יוחנן הסנדלר[69] פרק אע"פ (כתובות דף נט(א,. [דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם])
[עכשיו באים התו' להסביר שאין לתרץ שאף שס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הוא רק אם הוא רוצה להתחרט לפני שהדבר בא לעולם. אבל לאחר שהדבר שלא בא לעולם בעת שהקנה, בא לעולם אז קונה. ולכן תאמר שלאחר שהגזלן קנה השדה מהנגזל נקנה השדה להלוקח. וע"ז מביא מר' נחמן שגם אז אינו קונה]
ורב נחמן סבר בפירות דקל[70], אף משבאו לעולם יכול לחזור בו. [לקמן סו, ב][71]
ורב האי פסק דאין הלכה כרב בהא. משום דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'.
ולא נהירא מכח דאיזהו נשך (לקמן דף עב:) :
תוד"ה קנויה לך מעכשיו
[שייך לע"ב] קנויה לך מעכשיו. תימה מה צריך מעכשיו. כיון דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם?
דאי לעניין חזרה הא כל זמן שלא בא לעולם יכול לחזור אע"ג דאמר מעכשיו?
וי"ל. דנ"מ אם נקרע השטר או שאבד קודם שלקחה זה דקני - כיון דאמר מעכשיו:
קלח ב ג מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה יא , טור ושו"ע חו"מ סי' שעד סעיף ב:
קלט ד מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה יב , טור ושו"ע חו"מ סי' שעד סעיף ג:
קמ ה מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה יג , טור ושו"ע חו"מ סי' שעד סעיף ד:
קמא ו מיי' פ"ט מהל' גזילה ואבידה הלכה י , טור ושו"ע חו"מ סי' שעד סעיף א:
קמב ז מיי' פ"כב מהל' מכירה הלכה ה , סמ"ג עשין פב , טור ושו"ע חו"מ סי' ריא סעיף א: