Enjoying this page?

046_b - עגלה ערופה פרק תשיעי סוטה דף מו ע"ב

צורת הדף באתר היברובוקס

(במדבר כד) "איתן מושבך ושים בסלע קנך".

איתן מושבך ושים בסלע קנך - אלמא איתן הוא סלע:

ואומר, (מיכה ו) "שמעו הרים את ריב ה', והאיתנים מוסדי ארץ".

מוסדי ארץ - הם הרים, וכל הר של אבנים הוא:

אחרים אומרים, מנין לאיתן שהוא ישן?

שהוא ישן - ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתי:

שנאמר, (ירמיהו ה) "גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא":

גוי מעולם הוא - היינו ישן:


ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה:

מ"ט?

גמר עריפה עריפה מחטאת העוף:

מחטאת עוף - דכתיב בה, "ממול ערפו" (ויקרא ה):


ומקומה אסור מלזרוע ומליעבד:

ת"ר, (דברים כא) "אשר לא יעבד בו ולא יזרע", לשעבר.

דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר, להבא.

רבא אמר, להבא דכ"ע לא פליגי.

כולי עלמא לא פליגי - דהא כתיב, "ולא יזרע", משמע להבא, מדלא כתיב "ואשר לא יזרע"" דלהוי משמע לשעבר:

דכתיב, "ולא יזרע".

כי פליגי, לשעבר.

רבי יאשיה סבר, מי כתיב, "ולא יעובד"?

מי כתיב ולא יעבד - אי הוה כתיב, "אל נחל איתן, ולא יעבד בו", הוה משמע להבא. אבל השתא דכתיב לא יעבד, משמע לשעבר.

ד"אשר", לאו לשון צואה הוא:

ורבי יונתן?

מי כתיב, "אשר לא נעבד"?!

ורבי יאשיה?

"אשר", לשעבר משמע.

אשר לשעבר משמע - אע"ג דלא יעבד להבא משמע, הני מילי בלאו "אשר", אבל השתא דכתיב "אשר" על כרחיך מוכח עלה, דלשעבר הוא:

ור' יונתן?

"אשר", רבויא הוא:

רבויא הוא - לא בא אלא לרבות כל עבודות, כדלקמן. דלא תדרשיה בכלל ופרט:


ומותר לסרוק שם פשתן, ולנקר שם אבנים:

ת"ר, "אשר לא יעבד בו ולא יזרע".

אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מנין?

תלמוד לומר, "אשר לא יעבד בו", מכל מקום.

אם כן מה ת"ל, "ולא יזרע"?

לומר לך, מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע, אף כל שהוא בגופה של קרקע.

יצא סריקת פשתן, וניקור אבנים, שאינן בגופה של קרקע.

ואימא, "אשר לא יעבד בו", כלל. ו"לא יזרע", פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט?

זריעה, אין. מידי אחרינא לא?

"אשר", רבויא הוא:


זקני העיר רוחצין ידיהן כו':

ת"ר, (דברים כא) "וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל".

שאין ת"ל, "הערופה".

ומה ת"ל, "הערופה"?

על מקום עריפתה של עגלה.


"ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים?!

אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות. ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.

תניא היה ר"מ אומר, כופין ללויה.

כופין ללויה - כופין את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך, שילוהו:

ששכר הלויה אין לה שיעור.

שנאמר, (שופטים א) "ויראו השומרים איש יוצא מן העיר, ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר, ועשינו עמך חסד".

וכתיב, "ויראם את מבוא העיר".

ומה חסד עשו עמו?

שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו.

"וילך האיש ארץ החתים, ויבן עיר ויקרא שמה לוז,

היא שמה עד היום הזה".

ויקרא שמה לוז - סיפיה דקרא "היא שמה עד היום הזה". ומיניה יליף, דלא נתבלבלה, ולא חרבה. כדאמרינן, "כל מקום שנאמר עד היום הזה, לעולם ולעולמי עולמים הוא":


תניא, היא לוז, שצובעין בה תכלת.

היא לוז, שבא סנחריב ולא בלבלה.

נבוכדנצר ולא החריבה.

ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה.

אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה, והן מתים.

והלא דברים ק"ו, ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו,

שלא דבר בפיו - דלא כתיב אלא, "ויראם" באצבעו, או בעקמימות שפתים, כדלקמן:

ולא הלך ברגליו,

גרם הצלה לו ולזרעו

ולזרעו - כדאמרינן, שאין מלאך המות שולט בהם:

עד סוף כל הדורות,

מי שעושה לויה ברגליו,

על אחת כמה וכמה!


במה הראה להם?

חזקיה אמר, בפיו עקם להם.

ר' יוחנן אמר, באצבעו הראה להם.

תניא כוותיה דר' יוחנן, "בשביל שכנעני זה הראה באצבעו, גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות".


אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה, יעסוק בתורה.

שנאמר, (משלי א) "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך".

ואמר ר' יהושע בן לוי, בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם,

שליוהו פרעה - כדכתיב, "ויצו עליו פרעה אנשים, וישלחו אותו":

שנאמר, (בראשית יב) "ויצו עליו פרעה אנשים" וגו'

נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה.

שנאמר, (בראשית טו) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".

אמר רב יהודה אמר רב, כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר, אינו ניזוק.

אינו ניזוק - אותו היוצא לדרך:


רבינא אלויה לרבא בר יצחק ד' אמות בעיר, מטא לידיה היזיקא, ואיתציל.

ת"ר, הרב לתלמיד, עד עיבורה של עיר.

עד עיבורה של עיר - שהוא יוצא ממנה. והוא בבית החיצון שבתוך שבעים אמה ושירים, לבתי העיר:

חבר לחבר, עד תחום שבת.

תלמיד לרב, אין לו שיעור.

וכמה?

א"ר ששת, עד פרסה.

ולא אמרן, אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק, שלשה פרסאות.

רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי, מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל.

בי ציניתא דבבל - מקום הוא. ובו דקלים הרבה. כמו "ציני הר הברזל" (סוכה דף כט):

כי מטו התם, אמר ליה, ודאי דאמריתו הני ציניתא דבבל, משני אדם הראשון איתנהו.

א"ל אדכרתן מלתא.

דאמר רבי יוסי בר' חנינא,

מאי דכתיב, (ירמיהו ב) "בארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם"?

וכי מאחר שלא עבר, היכן ישב?

אלא ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב, נתישבה. ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון, לא נתישבה.

לא נתיישב - והיינו "לא ישב אדם שם", לא גזר אדם הראשון יישוב שם. והיינו דאמרי אינשי, "איתנהו משני אדם הראשון". שגזר עליו אדם הראשון יישוב דקלים, ולא יישוב אחר:


רב מרדכי, אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי. ואמרי לה, עד בי דורא.

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר, כל שאינו מלוה ומתלוה, כאילו שופך דמים.

שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות.

שנאמר, (מלכים ב ב) "ויעל משם בית אל, והוא עלה בדרך, ונערים קטנים יצאו מן העיר, ויתקלסו בו, ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח".

אמרו לו, עלה שהקרחת עלינו את המקום.

שהקרחת עלינו את המקום - שכשהיו המים הרעים, היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור:

מאי "ונערים קטנים"?

אמר ר' אלעזר, שמנוערים מן המצות.

"קטנים" שהיו מקטני אמנה.

מקטני אמנה - שהיו דואגים שפסקה פרנסתם, בשביל שנתרפאו המים:

תנא, נערים היו, ובזבזו עצמן כקטנים.

מתקיף לה רב יוסף, ודלמא על שם מקומן?

ודלמא - קטנים ממש הוו, ועל שם מקומם נקראו נערים, שהיו מן "נעורן":

מי לא כתיב (מלכים ב ה) "וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה".

וקשיא לן, נערה, וקטנה?

ואמר ר' פדת, קטנה, דמן נעורן.

התם, לא מפרש מקומה.

הכא, מפורש מקומן.

הכא מפרש מקומן - יריחו:


(מלכים ב ב) "ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'".

מה ראה?

אמר רב ראה ממש.

כדתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני.

ושמואל אמר, ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים.

ורבי יצחק נפחא אמר, בלורית ראה להן כגוים.

ורבי יוחנן אמר, ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה.

ודלמא בזרעייהו ניהוה הוה?

אמר רבי אלעזר, לא בם ולא בזרעם, עד סוף כל הדורות:

(מלכים ב ב) "ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים".