כמאן?!
כר' שמעון.
כמאן כר' שמעון - דאמר, שכתב להם, שיחזרו בתשובה ויקבלום. אלמא לא היו העומדין חוץ לגבולין, בכלל, "לא תחיה כל נשמה". אבל לר' יהודה, כולן בכלל "לא תחיה":
בא וראה כמה נסים נעשו באותו היום.
עברו ישראל את הירדן.
ובאו להר גריזים ולהר עיבל, יתר מששים מיל.
ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם.
וכל העומד בפניהם מיד נתרז.
נתרז - מתקלקל מרעי:
שנאמר, (שמות כג) "את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבא בהם" וגו'.
והמותי - לשון מהומה ועירבוב הגוף ומה שבתוכו:
ואומר, (שמות טו) "תפול עליהם אימתה ופחד עד יעבר עמך ה'". זו ביאה ראשונה.
ביאה ראשונה - בימי יהושע:
"עד יעבר עם זו קנית", זו ביאה שניה.
ביאה שניה - בימי עזרא:
אמור מעתה, ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא.
ליעשות להם נס - לעלות בזרוע, ולא יהיו משתעבדים למלכות. אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון, ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות. כדכתיב, "מי בכם מכל עמו" (עזרא א):
ואחר כך הביאו את האבנים. ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד.
וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון. שנאמר, (דברים כז) "באר היטב".
והעלו עולות ושלמים,
והעלו עולות ושלמים - שכך נצטוו באותה פרשה, "אבנים שלמות תבנה" וגו', "וזבחת שלמים" וגו':
ואכלו ושתו ושמחו, וברכו וקללו, וקיפלו את האבנים, ובאו ולנו בגלגל.
שנאמר, (יהושוע ד) "והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון".
יכול בכל מלון ומלון?
ת"ל, "אשר תלינו בו הלילה". וכתיב, (יהושוע ד) "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו" וגו'.
תנא, צרעה לא עברה עמהם.
ולא?!
והא כתיב, (שמות כג) "ושלחתי את הצרעה לפניך"?
אמר ר' שמעון בן לקיש, על שפת ירדן עמדה, וזרקה בהן מרה, וסימתה עיניהן מלמעלה, וסירסתן מלמטה.
שנאמר, (עמוס ב) "ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו, וחסון הוא כאלונים, ואשמיד פריו ממעל
פריו ממעל - עיניו:
ושרשיו מתחת" וגו'.
ושרשיו מתחת - סירוס:
רב פפא אמר, שתי צרעות הואי. חדא דמשה. וחדא דיהושע. דמשה לא עבר. דיהושע עבר:
ששה שבטים עלו לראש הר גריזים כו': מאי (יהושוע ח) "והחציו"?
מאי והחציו - ביהושע הכי כתיב בהאי קרא דמתני', "וכל ישראל" וגו' "חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל". למה לי למיכתב, "והחציו" דמשמע או חציו המיוחד, או חציו הנזכר במקום אחר:
אמר רב כהנא, כדרך שחלוקין כאן כך חלוקין באבני אפוד.
כדרך שחלוקין - השבטים בהר גריזים והר עיבל, כדכתיב (דברים כז) "אלה יעמדו לברך את העם" וגו' "ואלה יעמדו על הקללה", כך חלוקים באבני אפוד. שאמור בהן, "ששה משמותם" וגו'. הנך ששה דהר גריזים, כתובים על האחת, וששה דהר עיבל, כתובין על השנית. והיינו דכתיב, "והחציו", אותו חציו החקוק באחת מן האבנים:
מיתיבי, שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתיפיו, אחת מכאן ואחת מכאן.
ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם. ששה על אבן זו, וששה על אבן זו.
שנאמר, (שמות כח) "ששה משמותם על האבן האחת" וגו'.
שניה כתולדותם,
כתולדותם - כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן, גד ואשר יששכר וזבולן יוסף ובנימין, זהו סדר לידתן. וששה ראשונים נכתבו בה, יהודה ראובן שמעון ולוי דן ונפתלי כסדר לידתן. חוץ מיהודה:
ולא ראשונה כתולדותם.
מפני שיהודה מוקדם.
וחמשים אותיות היו. עשרים וחמש על אבן זו, ועשרים וחמש על אבן זו.
ועשרים וחמשה על אבן זו - לקמן פריך, "ששה אחרונים, עשרים וארבע הוא דהוו?":
רבי חנינא בן גמליאל אומר,