מאן אמריך דאימריית, ומאן אתא עלך דאיפייסת?
מאן אמריך דאימריית - מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמך מן השבייה? ועתה' מי מפייסך? כשנתפייסת לבא מאליך:
(שמואל א ו) ויך בעם שבעים איש וחמשים אלף איש".
רבי אבהו ורבי אלעזר.
חד אמר, "שבעים איש" היו, וכל אחד ואחד שקול כחמשים אלף.
וחד אמר, "חמשים אלף", היו, וכל אחד ואחד שקול כשבעים סנהדרין.
(שמואל ב ו) "ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא".
וכתיב, (דברי הימים א טו) "שבעה פרים ושבעה אילים"?
וכתיב שבעה פרים ושבעה אילים - בדברי הימים. והכי רישיה דקרא, "ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים":
אמר רב פפא בר שמואל, על כל פסיעה ופסיעה, שור ומריא.
על כל שש ושש פסיעות, שבעה פרים ושבעה אילים.
אמר ליה רב חסדא, אם כן מילאת את כל ארץ ישראל במות?!
מילאת כל ארץ ישראל במות - מזבחות. דעל כל פסיעה מזבח:
אלא אמר רב חסדא, על כל שש ושש פסיעות, שור ומריא. על כל ששה סדרים של שש פסיעות, שבעה פרים ושבעה אילים.
כתיב, (דברי הימים א יג) "כידון",
כתיב כידון - בדברי הימים כתיב, "ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא" וגו', ובשמואל כתיב, "גורן נכון":
וכתיב, (שמואל ב ו) "נכון"?
אמר רבי יוחנן, בתחלה כידון
בתחלה - כשבא הארון שם נעשה להם ככידון ההורג, שהרג עוזא:
ולבסוף נכון:
ולבסוף - לאחר שנשתהה שם ששה חדשים בבית עובד אדום, נעשה נכון. שהכין את ביתו. דכתיב (שמואל ב ו) "ויברך ה' את עובד אדום". (אשתו ושמנה כלותיה) אשתו של עובד אדום, ושמנה כלותיה, ילדו ששה ששה בכרס אחד. והיינו דכתיב, "פעלתי השמיני כי ברכו אלהי'" (דה"א כו). וכתיב אח"כ, "ששים ושנים לעובד אדום". [שהיו לו שמנה בנים, וכל אחד מכלותיו ילדו ששה, ובנוסף גם אשתו ילדה עוד ששה, א"כ הוי 8+9x6=62] [דה"י א' פרק כו (ד) וּלְעֹבֵד אֱדֹם בָּנִים שְׁמַעְיָה הַבְּכוֹר יְהוֹזָבָד הַשֵּׁנִי יוֹאָח הַשְּׁלִשִׁי וְשָׂכָר הָרְבִיעִי וּנְתַנְאֵל הַחֲמִישִׁי: (ה) עַמִּיאֵל הַשִּׁשִּׁי יִשָׂשׂכָר הַשְּׁבִיעִי פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי כִּי בֵרְכוֹ אֱלֹהִים: (ו) וְלִשְׁמַעְיָה בְנוֹ נוֹלַד בָּנִים הַמִּמְשָׁלִים לְבֵית אֲבִיהֶם כִּי גִבּוֹרֵי חַיִל הֵמָּה: (ז) בְּנֵי שְׁמַעְיָה עָתְנִי וּרְפָאֵל וְעוֹבֵד אֶלְזָבָד אֶחָיו בְּנֵי חָיִל אֱלִיהוּ וּסְמַכְיָהוּ: (ח) כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם:] ושמעתי בשם ר' מנחם בר' חלבו, "גורן נכון", הוא גורן ארונה היבוסי. וא"כ הוא. ה"ג, "בתחילה נכון ולבסוף כידון, על שם המזבח שתחילתו בנוי, וסופו חרב". וכידון לשון שבר וחורבן הוא, כמו "יראו עיניו כידו" (איוב כא):
נמצאת אתה אומר, שלשה מיני אבנים היו.
נמצאת - סיפא דברייתא דלעיל הוא, אלא משום דתנא בה, "ועל דבר זה נענש עוזא", אפסקיה בכל הני:
אחד שהקים משה בארץ מואב.
שהעמיד משה בעבר הירדן בערבות מואב - ותנא דברייתא, כי קאי בארץ כנען, קרי עבר המזרח עבר הירדן. וכי קאי בערבות מואב, או בשאר המסעות, קרי ארץ כנען "עבר הירדן", והוא עבר המערבי:
שנאמר, (דברים א) "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר" וגו'.
ולהלן הוא אומר, (דברים כז) "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת" וגו'.
ואתיא, "באר", "באר".
ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן.
שנאמר, (יהושוע ד) "ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן".
ואחד שהקים בגלגל.
בגלגל - לאחר שבנו מהן המזבח בהר עיבל, קיפלום, והביאום לגלגל, וקבעום שם:
שנאמר, (יהושוע ד) "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו" וגו'.
ת"ר, כיצד כתבו ישראל את התורה?
כיצד כתבו - על המזבח בהר עיבל:
רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה.
שנאמר, (דברים כז) "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" וגו'.
ואחר כך סדו אותן בסיד.
אמר לו רבי שמעון, לדבריך, היאך למדו אומות תורה?
היאך למדו אומות העולם - העתיקות, תורה? הלא לא נצטוו לכותבה בשבעים לשון אלא לבא וללמדה כל הרוצה, שלא יהא פתחון פה לאותם האומות לומר, לא היה לנו מהיכן ללומדה:
אמר לו, בינה יתירה נתן בהם הקב"ה. ושיגרו נוטירין שלהן,
נוטירין שלהן - סופרים שלהם, והם קורין אותן נוטירין:
וקילפו את הסיד, והשיאוה.
והשיאוה - והעתיקוה. כלומר, נטלוה משם ע"י העתקה:
ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת.
שהיה להן ללמד ולא למדו.
ר' שמעון אומר, על גבי סיד כתבוה.
וכתבו להן למטה, (דברים כ) "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל" וגו'.
וכתבו מלמטה - בסוף הדף. "למען אשר לא ילמדו עוד" וגו'. לעיל מיניה כתיב, "כי החרם תחרימם". ודבר זה כתבו למטה. להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל, שלא נצטוו להחרימם, אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים, כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים, אבל אתם היושבים חוצה לה, אם אתם חוזרין בתשובה, נקבל אתכם. ושבתוכה, אין מקבלין. שמחמת יראה עושין. וה"ג לה בהדיא בתוספתא (פ"ח), "אם אתם חוזרין בכם, אנו מקבלים אתכם":
הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה, היו מקבלין אותן.
אמר רבא בר שילא, מ"ט דרבי שמעון?
מ"ט דר"ש - דאמר על גבי סיד כתבוה:
דכתיב, (ישעיהו לג) "והיו עמים משרפות סיד". על עסקי סיד.
על עסקי סיד - שהתורה נכתבה עליו, והיתה מגולה לפניהם, ולא למדוה:
ור' יהודה?
כי סיד. מה סיד, אין לו תקנה אלא שריפה,
אלא שריפה - גיהנם. שכל זמן שאין מתגיירין והם קרויין עמים, אין חלקם אלא משרפות הסיד:
אף אומות העולם אין להם תקנה, אלא שריפה.
כמאן אזלא, הא דתניא, (דברים כא) "ושבית שביו",
לרבות כנענים שבחוצה לארץ,
ה"ג ושבית שביו לרבות כנענים שבחו"ל - דקרא בחו"ל כתיב. "כי תצא למלחמה", מארץ לחוצה לארץ. והכי תניא בספרי, כי תצא למלחמה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. דכי תצא משמע, כשתעלה על דעתך לצאת. ושבית שביו, לרבות כנענים שבתוכה. בא הכתוב להתיר כנענים שבחוצה לארץ, ולקיים מהם יפת תואר. שלא יהיו בכלל, לא תחיה כל נשמה. דהאי, ושבית, קרא יתירא הוא:
שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן.