שלישי הבא מחמת שני,
שלישי הבא מחמת שני כו' - דשמעינן מיניה תרתי. ש"מ אוכל הבא מחמת טבול יום, דסבירא ליה כאבא שאול. וש"מ שלישי הבא מחמת שני, נהי דחמישי בקדש לא אמר דנייתי מינה, כדקעביד בטבול יום, - דהתם מעלה דרבנן היא, ובקודש מקודש מיירי, ורבי יוסי מדאורייתא קאמר - אבל רביעי מיהא אייתי מינה:
דשני גופיה אסור בחולין,
אינו דין שעושה רביעי בקודש!
וכי תימא משום דאיכא למיפרך,
מה לטבול יום שכן אב הטומאה?
הא אייתינה ממחוסר כיפורים, ולא פרכיה!
וכ"ת כו' הא אייתינה - ר' יוסי מק"ו ממחוסר כיפורים, דאיכא למיפרך נמי, "מה למחוסר כיפורים שכן אב הטומאה", ולא פריך. דלא חשיב ליה ר' יוסי פירכא, דהשתא דטבל לה, אזלה לה ההיא טומאה:
אמר רב אסי אמר רב, ואמרי לה אמר רבה בן איסי אמר רב, ר"מ ור' יוסי ור' יהושע ור' אלעזר ור' אליעזר, כולהו סבירא להו, דאין שני עושה שלישי בחולין.
ר"מ,
דתנן, "כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים,
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כל שהוא טהור מן התורה, וחכמים הזקיקוהו לבא במים וליטהר. כגון, הבא ראשו ורובו במים שאובין. והאוכל חצי פרס אוכלין טמאין. והידים. שהצריכום טבילה, כולם בתורת שנים הטעינום:
מטמא את הקודש,
מטמאין את הקדש - להיות שלישי, ויעשה רביעי. ופוסלין את התרומה:
ופוסל את התרומה.
ומותר בחולין ובמעשר.
דברי ר"מ.
וחכמים אוסרין במעשר".
וחכמים אוסרין במעשר - באכילה. אבל נגיעה שרי. וחולין אף לאכול. והכי אמר בחגיגה (דף יח). והוא הדין נמי, דלרבנן אין שני עושה שלישי בחולין. והאי דלא חשיב להו? לפי שלא נתפרשו שמותן. ור"מ ומחלוקתו קאמר:
ר' יוסי,
הא דאמרן.
דאם איתיה,
דאם איתא - דשלישי מן התורה. לייתיה רביעי בתרומה מק"ו מטבול יום, כדאייתי לשלישי, לעיל, משני בחולין:
לייתיה לרביעי בתרומה
וחמישי בקודש.
וחמישי בקדש - מרביעי בתרומה, מק"ו ממחוסר כיפורים, כדאייתי לרביעי, לעיל, משלישי בתרומה:
רבי יהושע,
דתנן, "ר"א אומר, האוכל אוכל ראשון,
האוכל אוכל ראשון - חצי פרס מאוכל ראשון, נעשה גופו ראשון לטומאה מדרבנן.
והאוכל אוכל שני, נעשה גופו שני.
ובשחיטת חולין מפרש טעמא, שעושה את האוכל חמור כמאכל. בהשוחט (חולין ד' לד):
ראשון.
שני, שני.
שלישי, שלישי.
רבי יהושע אומר, האוכל אוכל ראשון, ואוכל שני, שני.
רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון או אוכל אוכל שני, שני - מאכל ראשון לא עביד ליה ראשון אלא שני. שאין האוכל חמור כמאכל. אבל מאכל שני עושה אותו שני.
והתם מפרש טעמא, מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין:
שלישי, שני בקודש.
שלישי שני לקדש - האוכל אוכל שלישי נעשה גופו שני לקדש. שאם יגע בקדש יטמאנו לפסול עוד אחד.
והתם מפרש טעמא.
וכל הנך טומאות מדרבנן נינהו:
ואין שני בתרומה.
בחולין שנעשו על טהרת תרומה".
בחולין שנעשו על טהרת תרומה - באיזו חולין אמרו, שהאוכל שלישי שלהן נעשה שני לקדש, בחולין שנעשו על טהרת תרומה.
שבעליהם כהן, ורגיל בתרומה, וקיבל עליו לאכול חולין שלו בטהרת תרומה, כדי שיהא רגיל לתרומותיו בטהרה הזקוקה להן.
הילכך משכחת בהו שלישי.
דבחולין אחרים, לא משכחת שלישי:
על טהרת התרומה אין, על טהרת הקודש, לא.
ה"ג על טהרת תרומה אין חולין גרידי לא - ומאן דגריס "על טהרת הקדש לא" הכי מפרש לה.
"על טהרת הקדש לא", דהוו להו חולין גרידי. שהמתפיס חולין לטהרת הקדש, בטלה דעתו, ואין בדבריו כלום:
אלמא קסבר, אין שני עושה שלישי בחולין.
ר"א,
דתניא, "ר' אלעזר אומר, שלשתן שוין.
שלשתן שוין - הנך דמפרש להו, ראשון של חולין וראשון של תרומה וראשון של קודש:
הראשון שבקודש, ושבחולין, ושבתרומה, מטמא שנים, ופוסל אחד, בקודש.
מטמא שנים ופוסל אחד בקדש - דהיינו רביעי:
מטמא אחד, ופוסל אחד, בתרומה.
מטמא אחד ופוסל אחד בתרומה - דהוה ליה שלישי:
ופוסל אחד בחולין".
ופוסל אחד בחולין - דהוה ליה שני.
ותנא דפליג עליה סבר, ראשון של חולין לא אזיל בקדש עד רביעי, שאין קדש בא לידי רביעי, אלא אם כן היה ראשון של קודש.
ומיהו שמעינן מינה דאין שלישי בחולין:
ר' אליעזר,
דתנן, "ר"א אומר, חלה ניטלת מן הטהורה על הטמאה.
ר"א אומר חלה ניטלת מן הטהורה על הטמאה - רישא דמתני' במסכת חלה (פ"ב מ"ז) הכי.
"שיעור חלה אחד מכ"ד.
נטמאה עיסתה שוגגת או אנוסה, אחד ממ"ח.
נטמאת במזיד, אחד מכ"ד. שלא יהא חוטא נשכר.
ר"א אומר, היכא דנטמאת מזידה, תלוש אחרת בטהרה, ותטול מן הטהורה על הטמאה. משום דמצוה לתרום מן המוקף.
כיצד תעשה שיהא מן המוקף וטהורה?
נוטלת כדי חלת הטמאה מעיסה הטהורה, עד שלא הורמה חלתה".
דאי הורמה חלתה דטהורה, תו לא מצי לאפרושי מן הפטור על החיוב, ולא חייל עליה תו שם חלה:
כיצד?
שתי עיסות, אחת טהורה ואחת טמאה, נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה,
ונותן פחות מכביצה באמצע, כדי ליטול מן המוקף.
ונותנת פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף - מוקף לשון מחובר ומקורב. כמו "אין מקיפין שתי חביות" במסכת ביצה (דף לב).
ומקרא נפקא לן, "והרמותם ממנו", מן המוקף לו. בספרי.
הילכך צריכה להקיף החלה אצל העיסה קודם שתקרא לה שם.
והכי מקיפה לה.
נותנת בעריבה לצד אחד, ונותנת מן העיסה הטהורה, פחות מכביצה, בין החלה הטהורה ובין העיסה הטמאה, והאמצעית נוגעת בשתיהן ומצרפתן. וקורא שם על החלה. ומסלקת עם קריאת השם.
ופחות מכביצה אינו מטמא את החלה.
ואע"פ שהוא עצמו מקבל טומאה.
כדתניא בתורת כהנים, "מכל האוכל אשר יאכל", מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא.
יכול יטמא לאחרים בכל שהוא?
ת"ל "אשר יאכל".
ודרשינן ליה בפרק בתרא דיומא (דף פ) אוכל הנאכל בבת אחת. ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת: