מי קא רמינן לה עליה בעל כרחיה?!
מי קא רמינן עליה - למינסבה בעל כרחיה?! דאילו ליבם, אמרינן ליה, מצות יבום קודמת למצות חליצה. אבל בהא, אסור למימר ליה. וממילא אשמועינן קרא, דאסור ליבמה. דלא שייך בה יבום, והויא כאשת אח שלא במקום מצוה:
ואיכא דאמרי אמר רב יוסף, הכתוב קראו, "אחר",
שאין (זה) בן זוגו של ראשון.
שזה הוציא רשעה מביתו, וזה הכניס רשעה לתוך ביתו, ואת אמרת תתיבם נמי יבומי?!
הכתוב קראו אחר - למי שנושאה, ואת אמרת תתיבם ותרמי עליה בעל
כרחיה?!:
אמר ליה אביי, אלא מעתה, נשאת לאחר, ומת בלא בנים, לא תתיבם, דהכתוב קראו אחר?
נישאת לאחר - שגרשה ראשון שמצא בה ערות דבר, וניסת כו', לא תתיבם?!
דהשתא נמי "אחר" הוא, ואין בן זוגו של ראשון, אם ישאנה, וקרמית לזה עליה במצות יבום:
גביה דהאי,
גביה דהאי - "אחר", אחיו של זה:
מיהא בשם טוב הוה קיימא.
בשם טוב הוה קיימא - ואיכא למימר הדרה בה.
ואין קרוי "אחר" אלא הנושאה מתוך אלמנות או גירושין, על מי שקלקלה תחתיו:
רבא אמר, ק"ו.
אם נאסרה במותר לה,
רבא אמר - האי דקתני מתניתין, "ולא מתייבמת", ק"ו.
דאם נאסרת בסתירה זו במותר לה, בבעלה, שהיה מותר לה, ונתקלקלו עכשיו הנישואין ליאסר עליו:
באסור לה לא כל שכן?!
באסור לה - דהיינו יבמה, שהוא אסור לה בחיי בעלה.
לא כל שכן שנאסרו נשואי הראשון, שלא להתייבם מכח אותן הנישואין:
אמר ליה אביי, אלא מעתה, כ"ג שקידש את האלמנה,
שקדש את אלמנה - שהיא אסורה עליו:
ומת, ויש לו אח כהן הדיוט, לא תתיבם?!
לא תתיבם - מכח ק"ו זה, "אם נאסרה כו'".
ולקמן מפרש, מאי "נאסרה" ומאי "מותר לה"? הלא אסור היה מתחילתו?:
אם נאסרה במותר לה, באסור לה לא כל שכן?
"נאסרה"?!
הא אסירא וקיימא?!
"מותר לה"?!
אסור לה הוא?!
אלא אשת כהן שנאנסה, ומת,
אלא - הכי פריך, אשת כהן שנאנסה, ונאסרה עליו.
דאשת כהן אסורה אפילו באונס.
אבל אשת ישראל, מותרת.
דכתיב (במדבר ה, יג) "והיא לא נתפשה", הא נתפשה, מותרת.
מדכתיב, "והיא" מיעוטא הוא.
ומשמע דיש אחרת, שאפילו נתפשה אסורה:
ויש לו אח חלל,
ויש לו אחיו - מאביו, והוא חלל.
שנולד לאביו מן הגרושה, ונתחלל מן הכהונה.
ומותר בנשים הפסולות לכהונה.
כדכתיב בכהנים הנושאין פסולות, "ולא יחלל זרעו" (ויקרא כא, טו).
אלמא זרעו חלל:
לא תתיבם?
אם נאסרה במותר לה, באסור לה, לא כל שכן?
לא תתיבם - מק"ו זה.
אם נאסרה בבעילה זו לבעלה שהיה מותר לה.
ביבמה האסור לה באותה שעה, לא כ"ש שנאסרו עליו נישואי אחיו שלא ליבמה מכח נשואין:
אונס בישראל מישרא שרי. מממוגבי דהאי ליכא איסורא:
משנה
ואלו אסורות מלאכול בתרומה:
האומרת טמאה אני לך,
ושבאו עדים שהיא טמאה,
והאומרת איני שותה,
ושבעלה אינו רוצה להשקותה,
ושבעלה בא עליה בדרך:
גמרא
אמר רב עמרם, הא מילתא אמר לן רב ששת, ואנהר לן עיינין ממתניתין:
סוטה שיש לה עדים במדינת הים, אין המים בודקין אותה.
מ"ט?
דאמר קרא, (במדבר ה, יג) "ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה".
דליכא דידע בה.
ועד אין בה - אע"ג דדרשינן לעיל, [ב, א] לעד אחד נאמן בסוטה, ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד?
אין מקרא יוצא מידי פשוטו.ודרשינן ליה נמי הכי, "ועד אין בה" הוא דאמר "והביא האיש את אשתו" וכל הפרשה.
הא יש בה עד, אין המים בודקין אותה:
לאפוקי הא.
דהא איכא דידע בה.
ואנהר לן עיינין ממתני',
ואנהרינהו לעיינין - משום דקרא לאו ראיה הוא כל כך.
דהא דרשיניה לסוטה ודאית, שיש בה עד אחד לפנינו, וללמד שלא תשתה:
דקתני, "ושבאו לה עדים שהיא טמאה".
דאתו עדים אימת?
אי נימא מקמי דתשתי?
זונה היא?!
זונה היא - ופשיטא דאסורה בתרומה?
דהא תנא ליה, "האומרת טמאה אני":
אלא, לבתר דשתאי.
אלא לבתר דשתאי - ואיצטריך לאשמועינן, דלא מחזקינן להו כשקרי על אשר לא בדקוה המים:
אי אמרת בשלמא, אין המים בודקין אותה, שפיר!
שפיר - ומשום הכי לא מחזקינן להו כשקרי, דמשום דהוו ידעי בה, לא בדקי לה מיא:
אלא אי אמרת מים בודקין אותה. תיגלי מילתא למפרע, דסהדי שקרי נינהו?!
אמר ליה רב יוסף, לעולם אימא לך מים בודקין אותה, והא, אימור זכות תולה לה.
זכות תליא לה - דאמר לקמן (דף כ, א) זכות תולה במים המרים:
במאי קמיפלגי?
וקמיפלגי - רב ששת ורב יוסף:
במתנוונה דרבי.
במתנוונה - דקאמר לקמן (דף כב, ב) גבי אשה שתלה לה זכות:
דתנן, "רבי אומר, זכות תולה במים המרים,
ואינה יולדת, ואינה משבחת.
זכות תולה - שלא יצבה בטנה מיד, אבל אינה יולדת לעולם, ואינה
משבחת:
אלא מתנוונה והולכת.
אלא מתנוונה והולכת - מכחשת והולכת:
לסוף, שהיא מתה באותה מיתה".
באותה מיתה - צבוי בטנה ונפול ירך:
רב ששת סבר, בין לרבי ובין לרבנן, הויא מתנוונה.
רב ששת סבר - לא פליגי רבנן עליה דרבי, אלא ש"סוף שהיא מתה באותה מיתה" לחוד.
אבל במתנוונה לא איפלוג.
דכל מי שזכות תולה לה, מנוונה היא.
וזו הואיל ולא נתנוונה, לא תלה לה זכות, אלא שאינה ראויה ליבדק כלל, משום עדים:
ורב יוסף סבר, לרבי הויא מתנוונה, לרבנן לא הויא מתנוונה.
ורב יוסף סבר - ראויה ליבדק היא, אלא זכות תולה לה.
ואי משום דלא נתנוונה, הא מני רבנן היא, דאמור לקמן, "זכות תולה לה", דקסברי לא הויא מתנוונה כלל:
מתיב רב שימי בר אשי, "ר' שמעון אומר, אין זכות תולה במים המרים, ואם אתה אומר זכות תולה במים המרים, מדחה אתה את המים בפני כל הנשים השותות.
מדחה אתה כח המים בפני הנשים - שלא יהו יראות מהם להודות שהיא טמאה, ולא ימחה שם הקדוש על המים:
ואתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו.
והן אומרים טמאות היו, אלא שתלה להן זכות".
ואם איתא,
יש לה עדים במדינת הים, נמי אתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו,
ואי איתא - דיש לה עדים לא מיבדקה, השתא נמי על ידי זו נמי איכא לעז
על הטהורות ששתו כו':
והן אומרים טמאות היו אלא שיש להן עדים במדינת הים?
לר' שמעון קאמרת?!
לר' שמעון מדזכות לא תליא עדים נמי לא תלו.
מדזכות לא תליא - משום האי טעמא, דחייש הוא ללעז על הטהורות, עדים נמי לא תלו:
מתיב רב, "ואלו שמנחותיהן נשרפות
שמנחותיהן נשרפות - מנחות קנאות שלה, עשירית האיפה קמח שעורים, נשרפות למטה על בית הדשן, שאינן ראויות ליקרב ולא לפדות וליצא לחולין: