צורת הדף באתר היברובוקס

משנה

אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל

אין בין המודר הנאה - מודר הנאה חמור ממודר מאכל:

אלא דריסת הרגל

דריסת הרגל - שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו, והמודר מאכל מותר:

וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש:

וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש - מותר להשאיל למודר מאכל. ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן, אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא דאסור - דכל הנאה שאם לא ההנהו זה, היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל היא, שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:

גמרא

הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש - זה וזה שוין:

הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש - אסור אף במודר מאכל, ואפי' במקום שאין משכירים:

דריסת הרגל: הא לא קפדי אינשי?

הא לא קפדי אינשי - ואמאי אסור במודר הנאה:

אמר רבא: הא מני רבי אליעזר דאמר: "ויתור, אסור במודר הנאה":

ויתור - דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו:

audio video

משנה

אין בין נדרים לנדבות

נדר ונדבה - מפרש בגמרא: נדר - האומר: הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה - חייב באחריותה, נדבה - האומר הרי זו ולא קבלה עליו:

אלא שהנדרים חייב באחריותן, ונדבות אינו חייב באחריותן:

גמרא

הא לענין: "בל תאחר", זה וזה שוין.

הא לענין בל תאחר - ואף על גב דנדבה בקרא דבל תאחר לא כתיבא - הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה:

תנן התם: "אי זהו נדר - האומר: "הרי עלי עולה".

איזו היא נדבה - האומר: "הרי זו עולה".

ומה בין נדרים לנדבות?

נדרים מתו או נגנבו או אבדו - חייב באחריותן.

נדבות - מתו או נגנבו או אבדו - אינו חייב באחריותן".

מנהני מילי?

דתנו רבנן: (ויקרא א, ד) ""ונרצה לו לכפר עליו''.

ר' שמעון אומר: את ש"עליו", חייב באחריותו

את שעליו חייב באחריותו - הכי דרש ליה לקרא: ונרצה לו נדרו - לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה, ובאיזה קרבן אמרתי לך - באותו שעליו. והיינו: עליו דקרא:

ואת שאינו: "עליו", אינו חייב באחריותו".

מאי משמע?

מאי משמע - דעליו קבלת אחריות עליו:

א"ר יצחק בר אבדימי: כיון דאמר: "עלי", כמאן דטעין אכתפיה דמי:

 

משנה

אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש, אלא קרבן:

שתי ראיות - ביום אחד או בשני ימים רצופים וכן שלש ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או שתים ביום אחד ואחת למחר:

 

גמרא

הא לענין: משכב ומושב

משכב ומושב - שכב או ישב על גבי עשרה בגדים זה על זה - כולן אבות הטומאה, ואפילו לא נגע בהן. ואילו נגע בדבר שאינו משכב ומושב אינו [אלא] ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין:

וספירת שבעה - זה וזה שוין.

וספירת שבעה - משיפסוק צריך למנות ז' נקיים קודם שיטבול, ואם ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין:

מנהני מילי?

מנא הני מילי - דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן:

דתנו רבנן: "רבי סימאי אומר: מנה הכתוב שתים וקראו "טמא"

מנה הכתוב שתים - "ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו) - הרי שתי זיבות מנויות כאן וקראו טמא:

שלש וקראו "טמא"

שלש וקראו טמא - דכתיב: וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו (שם). הרי לך שלש וקראו טמא: טומאתו היא^[1]:

הא כיצד?

הא כיצד - אם משתים טמא למה פרט לך הכתוב שלש:

שתים לטומאה ושלש לקרבן".

ואימר: שתים לטומאה ולא לקרבן, שלש לקרבן ולא לטומאה?

ולא לטומאה - חמורה^[2] אלא כבעל קרי בעלמא:

אמרת: עד שלא ראה שלש ראה שתים.

ראה שתים - והרי כבר ירד לכל חומר טומאה ומי הוציאו:

ואימר: שתים לקרבן ולא לטומאה, שלש אף לטומאה.

לא ס"ד.

דתניא: (ויקרא טו, טו) ""וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו"^[3]

מזובו - משמע מקצת זובו:

^[4].

הא כיצד?

ראה שלש - מביא, שתים  - אינו מביא.

או אינו אלא ראה ב' מביא ראה שלש אינו מביא?

אמרת, עד שלא ראה שלש ראה שתים".

ואיצטריך דרבי סימאי, ואיצטריך "מזובו".

דאי מדרבי סימאי הוה אמינא כי קושיין - קמשמע לן "מזובו".

ואי "מזובו", לא ידענא כמה ראיות

לא ידענא כמה ראיות - האי מקצת דמשמע מהאי קרא - לא ידעינן מאי היא או שלש וארבע או שתים ושלש:

קמשמע לן דרבי סימאי.

audio video

והשתא דאמרת: "מזובו"^[5], לדרשא - (ויקרא טו, יג) "וכי יטהר הזב מזובו"^[6] מאי דרשת ביה?

ההוא מיבעי ליה לכדתניא:

""וכי יטהר הזב" - לכשיפסוק מזובו, "[מזובו]" ולא מזובו ונגעו.

לכשיפסוק מזובו - אין צריך ליטבול קודם ספירה אלא משיפסוק ימנה. הכי גרסינן בתורת כהנים: מזובו - ולא מזובו ומנגעו - שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא נתרפא עדיין מנגעו וספר - אין אומרים לו אין ספירה זו נקיות עד שיטהר אף מנגעו, אלא מונה והולך מיד ועולה לו לספירת זוב, ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו, ונטהר מלטמא משכב ומושב ולטמא כלי חרס בהיסט כדין זב. ואף על פי שצריך לספירת שבעה לצרעתו לענין אכילת קדשים וטבילה שניה כדכתיב במצורע: (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ורחץ בשרו במים וגו' - אהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט:

"מזובו וספר" - לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.

מזובו וספר - להכי סמך ספירה אצל זובו, ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה - לימד על זב בעל שתי ראיות:

והלא דין הוא: אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה

לא יהא טעון ספירת שבעה - בתמיה - אחר שאמרת שתים כו' וה"ג הלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב, מהיכן יתמעט מספירה: