משום כיסופא.
משום כיסופא - שהיו שכינותיה אופות עיסה לכבוד שבת והיא אינה עושה כלום:
הוה לה הך שיבבתא בישתא, אמרה: מכדי ידענא דלית להו ולא מידי - מאי כולי האי?
אזלא וטרפא אבבא.
איכספא, ועיילא לאינדרונא.
איתעביד לה ניסא דחזיא לתנורא מלא לחמא ואגנא מלא לישא.
אגנא - עריבה:
אמרה לה: פלניתא פלניתא - אייתי מסא דקא חריך לחמיך.
מסא - עתר, שמוציאין בו הלחם. מרדה, פאלי"א בלע"ז. ומרדה ומסא חדא מילתא היא:
אמרה לה: אף אנא להכי עיילי.
תנא: אף היא להביא מרדה נכנסה - מפני שמלומדת בנסים.
תנא אף היא להביא מרדה נכנסה - פל"א בלע"ז על שם שרודין בה פת מן התנור. שלא היתה שואלת מפני שרגילה בניסין:
אמרה ליה דביתהו: עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי?
אמר לה: מאי נעביד?
בעי רחמי דניתבו לך מידי.
בעא רחמי, יצתה כמין פיסת יד, ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא.
[חזיא] בחלמא
חזיא - דביתהו בחלמא:
עתידי צדיקי דאכלי אפתורא [שולחן] דדהבא, דאית ליה תלת כרעי, [ואיהו] אפתורא דתרי כרעי.
[אמר לה]: ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם, ואנן אפתורא דמחסר.
אמרה ליה: ומאי נעביד?
בעי רחמי דנשקלינהו מינך.
בעי רחמי, ושקלוהו.
תנא: גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון. דגמירי: דמיהב יהבי מישקל לא שקלי.
מישקל לא שקלי - בתר דיהבי:
חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא.
כל היכא דתני בי שמשי היינו ערב שבת לא שמעתי טעם:
אמר לה בתי: [במאי] עציבת?
אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת.
במנא דחלא - בכלי שיש בו החומץ ושמתי החומץ בנר ויכבה הנר:
אמר לה: בתי, מאי איכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק.
תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה.
עד שנטלו ממנו אור להבדלה - הדליק ממנו נר אחר ליהנות בו, ונר של מעשה נסים כיבה, כי היכי דעבד רב יהודה (לעיל דף כד:) בחלא דהוה סמידא:
ר' חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי.
אמרו ליה: קא מפסדן.
קא מפסדי לן - שדות:
אמר: אי קא מפסדן - ניכלינהו דובי.
דובים - וזאבים בשדות:
ואי לא - כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו.
לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו.
הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא ולא מטו כשורי.
ולא מטו כשורי - אין הקורות מגיעות מכותל לכותל:
אתיא לקמיה. אמרה ליה: בניתי ביתי ולא קמטו כשוראי.
אמר לה: מה שמך?
אמרה ליה: איכו.
אמר איכו נימטו כשוריך.
איכו נימטו כשוריך - יאריכו הקורות:
תנא: הגיעו עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן.
ויש אומרין: סניפין עשאום.
סניפין היו - הקורות של חליות היו. במעשה נס נדבקו להן חתיכות קטנות לאורכן:
תניא: פלימו אומר: אני ראיתי אותו הבית והיו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן.
ואמרו לי: בית זה שקירה ר' חנינא בן דוסא בתפלתו.
ור' חנינא בן דוסא מהיכן הוו ליה עזים, והא עני הוי?
ועוד אמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה בא"י?
אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין, ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא.
ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולין, והיו מצערין אותם.
ומכרן וקנה בדמיהן עזים.
פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי.
שמע ר' חנינא: אמר לו יש לך בהן סימן?
אמר לו הן?
נתן לו סימן ונטל את העזין.
והן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו.
רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא.
ר"א בן פדת - אמורא היה והוא הנקרא מרא דארעא דא"י במסכת נדה (דף כ:) בעל הוראות היה והוא שימש רבי יוחנן אחרי מות ריש לקיש, והיה דחוק ועני:
עבד מלתא ולא הוה ליה מידי למטעם.
עבד מילתא - הקיז דם:
שקל ברא דתומא ושדייה בפומיה.
ברא דתומא - בן השום צלע של שום:
חלש לביה ונים.
חלש ליביה - נתעלפה:
אזול רבנן לשיולי ביה: חזיוהו דקא בכי וחייך, ונפק צוציתא דנורא מאפותיה.
צוציתא - ניצוץ:
מאפותיה - ממצחו:
כי אתער אמרו ליה מ"ט קבכית וחייכת?
אמר להו: דהוה יתיב עמי הקב"ה, ואמרי ליה: עד מתי אצטער בהאי עלמא?
ואמר לי אלעזר בני ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא - אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני.
אמרי לקמיה: כולי האי, ואפשר?
כולי האי ואפשר - בתמיה כולי האי עבדת, ואכתי הך ספיקא דלמא לא מיתרמינא בשעתא דמזוני:
אמרי ליה: דחיי טפי, או דחיינא.
דחיי נפישא או דחיינא - ימי חיי שחייתי כבר הם רבים ממה שאני עתיד לחיות:
א"ל: דחיית.
אמר דחיית - מה שכבר חיית מרובים ממה שאתה עתיד לחיות. והיינו דקא בכי - כי אמר שכינה הכי. והאי דחייך - משום י"ג נהרוותא לרחוץ בהן ולטייל בהן מזה לזה:
אמרי לקמיה: א"כ לא בעינא.
אי הכי לא בעינא - דתיחרביה לעלמא:
אמר לי: בהאי אגרא דאמרת: "לא בעינא", יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין, כפרת ודיגלת דמענגת בהו.
אמרי לקמיה: האי ותו לא?
ותו לא - וכי אין אתה נותן לי דברים אחרים:
אמר לי: ולחברך מאי יהיבנא?
א"ל ולחברך מאי קא יהבינא - "אנא מגברא דלית ליה בעינא" לא גריס בספר רבי, ובספר שלי כתוב:
אמרי ליה: ואנא מגברא דלית ליה בעינא.
מחיין באסקוטלא אפותאי.
באסקטולא אפותאי - היינו צוציתא דנפק מיניה. שמדביק אצבע צרדא עם הגודל ומכה בצפורן האצבע:
ואמר לי: אלעזר ברי: גירי בך גירי.
איגרו בך גירי - כלומר הכיתי בחיצי. לחדווה בעלמא אמר כן:
ר' חמא בר חנינא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא.
אמרו ליה והא רבי יהושע בן לוי גזר תעניתא ואתי מיטרא?
אמר להו: הא אנא הא בר ליואי.
הא אנא והא בר ליואי - הוא איש אחד ואני איש אחד, הוא עדיף מינאי:
אמרו ליה: דניתי וניכוין דעתין, איפשר דתברי ציבורא לבייהו, דאתי מיטרא.
דתברי - שוברים:
בעון רחמי ולא אתי מיטרא.
אמר להו: ניחא לכו שיבא מטר בשבילנו.
שיבא מטר בשבילנו - מקבלים אתם עליכם ומסכימין לדעת אחד:
אמרו ליה: הן.
אמר: רקיע רקיע כסי פניך.
לא איכסי.
אמר: כמה עזין פני רקיע.
כמה עזין - דלא כסין מצבורא:
איכסי, ואתא מיטרא.
לוי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא.
אמר לפניו: רבונו של עולם עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך.
אתא מיטרא, ואיטלע.
אמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה, ואיטלע. ומנו - לוי.
והא גרמא ליה? והא לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע?
לוי אחוי קידה - נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה:
הא והא גרמא ליה.
הא והא גרמא ליה - החטא גרם לו שנצלע בקידה:
רבי חייא בר לולייני שמעינהו להנך ענני דקאמרי: ניתו וניתבי מיא בעמון ומואב.
אמר לפניו: רבונו של עולם כשנתת תורה לעמך ישראל חזרת על כל אומות העולם ולא קיבלוה ועכשיו אתה נותן להם מטר? שדו הכא
שדיוה אדוכתיהו.
דרש רבי חייא בר לולייני: מאי דכתיב: (תהילים צב) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. אם נאמר תמר למה נאמר ארז, ואם נאמר ארז למה נאמר תמר?
אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר: מה תמר