ובקש להפקירו לעניים.
להפקירו לעניים - שילקטוהו הם, ויעלוהו לירושלים ויאכלוהו שם, שהיה עליו טורח להעלות שם הפירות:
אמרו לו תלמידיו: רבי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו.
כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו - לפדותו ולהעלות דמיו. ואע"ג דלאחר חורבן הוה - קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, וצריך להעלות הפירות או הדמים:
מאן חבריך - רבן יוחנן בן זכאי.
טעמא דנמנו הא לא נמנו לא.
טעמא דנמנו הא לא נמנו לא - ואע"ג דממילא ליתא לתקנתא קמייתא, דהא כדי לעטר שוקי ירושלים הוא דהוה, וכיון דחרבה מה לנו לעטרה לצורך הנכרים, ואפילו הכי צריך מנין:
מאי ואומר?
מאי ואומר - כלומר כיצד אנו למדין מן המקרא הראשון, ולמה נאמרו שנים:
ה"ק: מכדי כתיב: (שמות יט) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה.
(דברים ה) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם - למה לי?
ה"ק - כך למד מן הראשון. מכדי כתיב: היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, וממילא אישתרו בתשמיש לאחר שלשה ימים שקבלו את התורה, למה ליה למהדר ולמיתן להו רשות לשוב לאהליהם דהיינו תשמיש:
שמע מינה: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.
ש"מ - הואיל וקודשא בריך הוא אסר, בעי למשרייה הוא גופיה בהדיא. וה"ה לכל דבר שבמנין:
וכי תימא למצות עונה הוא דאתא.
וכי תימא - כלומר וקרא דבמשוך היובל דיליף תנא מיניה להכי הדר ביה ויליף מהתם, דהכי קאמר לך. וכי תימא דהאי שובו לכם לאו למשרי תשמיש, דהא ממילא משתרי, אלא לצוותן לשוב במצות המלך על כרחן שלא לגרוע עונת נשותיהן:
ת"ש: (שמות יט, יג) במשוך היובל המה יעלו בהר.
ת"ש - מהכא במשוך היובל שימשוך בהסתלק שכינה מן ההר ויאריך התוקע את קולו כמנהג התוקע באחרונה. לשון אחר במשוך היובל שימשוך התוקע מלתקוע. והכי מפרש לה במכילתא במשוך היובל בפסוק היובל:
מכדי, כתיב: (שמות לד) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, במשוך היובל למה לי?
מכדי כתיב - בלוחות האחרונות: ואיש לא יעלה עמך וגו' (שמות לד) מסיפיה דקרא יליף: אל מול ההר ההוא - כל זמן שהוא בהויית קדושתו, שהשכינה עליו - אסור. אבל נסתלק שכינה - מותר, שמעינן ממילא, למה ליה לאדכורי שריותא בהדיא בלוחות הראשונות ולמימר נסתלקה שכינה המה יעלו, והלא לא נסתלקה שכינה ממנו מיום מתן תורה עד אחד בחדש שהוקם המשכן ועד בעשרים באייר שנעלה הענן, והיה לו ללמוד היתר כשמסתלק מאל מול ההר ההוא. ובמסכת תענית (דף כא:) נמי מההוא קרא ילפינן. דתניא רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד מקומו, שכל זמן שהשכינה היתה בהר אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו וגו' נסתלקה שכינה אמרה תורה: במשוך היובל המה יעלו בהר. הלכך למה ליה לכתוב בהדיא המה יעלו ולא אישתרי ממילא מדוקיא דההר ההוא ש"מ צריך מנין אחר להתירו כו':
שמע מינה דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.
וכי תימא הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן לא?
הני מילי בדאורייתא - באיסור שיצא מפי הגבורה הוצרכנו לשמוע היתר מפיו אבל במנין דרבנן לא בעינן שריותא בהדיא אלא מכללא:
ת"ש כרם רבעי.
ת"ש כרם רבעי - דהא דהוצרך להעלות פירות עצמן במהלך יום דרבנן הוא, וקא בעי מנין, ואע"ג דאיכא למשרייה מכלל:
והא כרם רבעי דרבנן, וקאמרי ליה כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו.
וכי תימא ביצה נמי אמנו עלה רבן יוחנן בן זכאי ושריוה?
וכ"ת ביצה נמי וכו' - השתא הדר רב יוסף לאסוקי מלתא דאמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה:
כי אמנו אעדות אביצה לא אמנו.
א"ל אביי: אטו ביצה במנין מי הואי?
ביצה במנין מי הואי - כלום הוזכרה במנין הראשון לאוסרה:
ביצה בעדות תליא מלתא, אתסר עדות אתסר ביצה, אשתרי עדות אשתרי ביצה?
רב אדא ורב שלמן תרוייהו מבי כלוחית אמרי: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה.
מ"ט?
מהרה יבנה בית המקדש
מהרה יבנה בית המקדש - ותחזור תקנה ראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה:
ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביום טוב שני, השתא נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות הן, והשתא קדושה אחת היא.
אי הכי עדות נמי לא נקבל, מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא קבלנו עדות החדש כל היום כולו השתא נמי נקבל?
הכי השתא, התם עדות מסורה לב"ד,
מסורה לב"ד - אין נזקקין להם אלא ב"ד והם יודעין טעמו של דבר ולא יטעו:
ביצה לכל מסורה.
לכל מסורה - ליד הכל היא באה ואין הכל באין לישאל וסומכין על מנהגן:
רבא אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה.
מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי: שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש.
מי לא מודה כו' - אע"ג דתקן לקבל עדות החדש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו עדים לאחר המנחה אבל מלעשות י"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה:
ואמר רבא: הלכתא כותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא.