ואל ישנה אדם מפני המחלוקת.
ואל ישנה אדם - בגמרא פריך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואיהו נמי אל ישנה וליעבד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם:
כיוצא בו: המוליך פירות שביעית ממקום שכלו
המוליך פירות שביעית ממקום שכלו - לחיה מן השדה וחייבין בני המקום לבערן מן הבית והוליכן זה למקום שלא כלו ובני אותו מקום עדיין אוכלין הכנוסין בבית:
למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו, חייב לבער.
חייב לבער - משום חומרי מקום שיצא משם:
ר' יהודה אומר: צא והבא לך אף אתה:
צא והבא לך אף אתה - מפרש בגמרא:
גמרא
מאי איריא ערבי פסחים?
מאי איריא ערבי פסחים - דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ולמה ליה למיתני חצות לאשמעינן הך דיוקא הא כל ערבי ימים טובים אסירי:
אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי?
דתניא: העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה,
מן המנחה - תשע שעות ומחצה:
אינו רואה סימן ברכה לעולם.
התם, מן המנחה ולמעלה הוא דאסור, סמוך למנחה לא.
סמוך למנחה - קודם לכן:
הכא, מחצות.
אי נמי, התם סימן ברכה הוא דלא חזי, אבל שמותי לא משמתינן ליה.
הכא שמותי נמי משמתינן ליה.
גופא: העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה,
ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יום הכפורים,
במוצאי שבתות - משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקדש:
ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה,
נידנוד עבירה - רמז עבירה:
לאתויי תענית ציבור,
תענית צבור - אסור במלאכה במסכת תענית (דף יב:) כשהיו מתענין על הגשמים אבל שאר תענית ציבור לא כדאמר שמואל אין חומר תענית ציבור בבבל (לקמן פסחים דף נד:):
אינו רואה סימן ברכה לעולם:
ת"ר: יש זריז ונשכר, ויש זריז ונפסד,
זריז - בעל מלאכה:
יש שפל ונשכר, ויש שפל ונפסד.
זריז ונשכר, דעביד כולי שבתא, ולא עביד במעלי שבתא.
זריז ונפסד, דעביד כולי שבתא, ועביד במעלי שבתא.
שפל ונשכר, דלא עביד כולי שבתא, ולא עביד במעלי שבתא.
שפל ונשכר דלא עביד כולה שבתא ולא במעלי שבתא - ואע"ג דלאו לשום מצוה מיכוין מצוה שלא לשמה מיהא הויא דאמרינן לקמן יעסוק אדם במצוה ואפילו שלא לשמה:
שפל ונפסד, דלא עביד כולי שבתא, ועביד במעלי שבתא.
אמר רבא: הני נשי דמחוזא, אע"ג דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא
ה"ג - ואע"ג דהאי דלא קעבדן כו':
משום מפנקותא הוא, דהא כל יומא נמי לא קא עבדן, אפילו הכי שפל ונשכר קרינן להו.
רבא רמי:
כתיב: (תהילים נז, יא) כי גדול עד שמים חסדך,
וכתיב: (תהילים קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך.
הא כיצד?
כאן, בעושין לשמה, וכאן, בעושין שלא לשמה.
עושין לשמה - מעל שמים ושלא לשמה עד לשמים דמצוה מיהא קא עביד כדרב יהודה:
וכדרב יהודה,
דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה:
תנו רבנן: המצפה לשכר אשתו, וריחים, אינו רואה סימן ברכה לעולם.
שכר אשתו, מתקולתא.
מתקולתא - נוטלת מאזנים בידה ומהלכת בשוק להשכירן לכל הצריכין דשכר מועט הוא ומתבזה אשתו על שכר מועט:
ריחייא, אגרתא.
אגרתא - שכר ריחיים שמשכירין טורח גדול ושכר מועט אבל קונה ריחיים ומוכרן הרי הוא כשאר פרקמטיא:
אבל עבדה ומזבנה, אישתבוחי משתבח בה קרא,
דכתיב: (משלי לא, כד) סדין עשתה, ותמכור:
ת"ר: המשתכר בקנים ובקנקנים, אינו רואה סימן ברכה לעולם.
בקנים - כל מקלות דקים קרי קנים שעושין מהן גדרות ומחיצות:
מאי טעמא?
כיון דנפיש אפחזייהו, שלטא בהו עינא:
אפחזייהו - נפח שלהן:
תנו רבנן: תגרי סימטא,
תגרי סימטא - יושבין ומוכרין בשוק ועין שולטת בהן:
ומגדלי בהמה דקה,
ומגדלי בהמה דקה - הכל צווחין עליהן:
וקוצצי אילנות טובות,
וקוצצי אילנות טובות - למוכרן לעצים הכל תמיהים ומלעיזין עליהם ומתוך כך עין שולטת בהן וצעקת בני אדם:
ונותנין עיניהן בחלק יפה,
ונותנין עיניהם בחלק יפה - כשחולקים עם אחרים תמיד מקפידין ליטול חלק יפה:
אינו רואה סימן ברכה לעולם.
מאי טעמא?
דתהו ביה אינשי:
ת"ר: ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם:
שכר כותבין, ושכר מתורגמנין, ושכר יתומים, ומעות הבאות ממדינת הים.
בשלמא, שכר מתורגמנין, משום דמיחזי כשכר שבת.
מתורגמנין - שעומדין לפני החכם בשבתות ושומעין מפיו ומשמיעין לרבים:
ומעות יתומים נמי, לאו בני מחילה נינהו.
ומעות יתומין - למחצית שכר:
מעות הבאות ממדינת הים, משום דלאו כל יומא מתרחיש ניסא.
ממדינת הים - משלח ספינותיו תמיד במקום סכנה:
אלא שכר כותבין מאי טעמא?
א"ר יהושע בן לוי: כ"ד תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו,
שאילמלי מתעשרין, אין כותבין:
ת"ר: כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים, לאיתויי מוכרי תכלת,
תכלת - לציצית:
אינן רואין סימן ברכה לעולם.
אינן רואין - כדאמרן שאם יתעשרו לא יהו עסוקין:
ואם עוסקין לשמה,
ואם עוסקין לשמה - להיות המצוה מצויה לצריכין לה:
רואין:
רואין - דהואיל ולשמה עושין לא יניחו בשביל עשרן:
בני ביישן נהוג, דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא.
מצור לצידון - יום השוק של צידון בע"ש והם מחמירים על עצמן שלא להיבטל מצרכי שבת:
אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן,
אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן.
הוה אפשר להו - להמנע מן השוק שעשירים היו:
אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם,
שנאמר: (משלי יא, ) שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך:
בני חוזאי נהגי דמפרשי חלה מארוזא.
מארוזא - אורז:
אתו ואמרו ליה לרב יוסף.
אמר להו: ניכלה זר באפייהו.
איתיביה אביי: דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור