מכלל דרבנן דפליגי עליה, שרו אפי' כשאבוקה כנגדו.
אלא עצים דאיסורא לרבנן, היכי משכחת להו?
א"ר אמי בר חמא, בשרשיפא.
בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא, תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת.
לרבנן דשרו בקמייתא, מאי?
א"ל, הפת אסורה.
ומה בין זו לערלה?
אמר רבא, הכי השתא?
ערלה בטילה במאתים, הקדש אפילו באלף לא בטיל.
אלא אמר רבא, אי קשיא ליה, הא קשיא.
והלא מעל המסיק, וכל היכא דמעל המסיק נפקו להו לחולין?
אמר רב פפא, הכא בעצי שלמים עסקינן.
ואליבא דר' יהוד' דאמר, "הקדש בשוגג מתחלל, במזיד אינו מתחלל".
במזיד מאי טעמא לא?
כיון דלאו בר מעילה הוא, לא נפיק לחולין.
שלמים נמי, כיון דלאו בר מעילה נינהו, לא נפקא לחולין.
וכל היכא דמעל המסיק, נפקי לחולין?!
והא תניא, "כל הנשרפין, אפרן מותר, חוץ מעצי אשירה.
ואפר הקדש, לעולם אסור".
אמר רמי בר חמא, כגון שנפלה דליקה מאיליה בעצי הקדש, דליכא אינש דנמעול.
רב שמעי' אמר, באותן שטעונין גניזה.
דתניא (ויקרא ו, ) "ושמו", בנחת.
"ושמו", כולו.
"ושמו", שלא יפזר:
ר' יהודה אומר אין ביעור וכו': תניא, "א"ר יהודה, אין ביעור חמץ אלא שריפה.
והדין נותן.
ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא, לא כל שכן שטעון שריפה?!
אמרו לו, כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין.
לא מצא עצים לשורפו, יהא יושב ובטל?!
והתורה אמרה, (שמות יב, ) "תשביתו שאור מבתיכם", בכל דבר שאתה יכול להשביתו?
חזר ר' יהודה ודנו דין אחר.
נותר אסור באכילה, וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה.
אמרו לו, נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה.
אמר להן, הפרש נותר, אסור באכילה ובהנאה, וחמץ אסור באכילה ובהנאה, מה נותר טעון שריפה, אף חמץ טעון שריפה.
אמרו לו, שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה ואינו טעון שריפה.
אמר להן, הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת.
מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה.
אמרו לו חלבו של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה.
עצים דאיסורא - דמתסרי בהנאה לרבנן היכי משכחת להו:
בשרשיפא - כסא לישב עליו או להדום רגליו דהנאתן כשהן בעין ועל ידי ממש אבל הנאת היסק אין הנאתו אלא לאחר ביעורו או בשעת ביעורו:
בטילה במאתים - הלכך לא חמירא משכלה ונבער איסורו:
והלא מעל המסיק - וחייב קרבן מעילה וכל דבר שאין בו קדושת הגוף כגון בהמה שאינה של קרבן וכלי שאינו כלי שרת כיון שמעל בו יצא לחולין דתנן (מעילה דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד אבל כל מידי אחרינא ממעילה ראשונה נפקא לחולין דקי"ל אין מעילה בכ"מ אלא שינוי שנשתנה מקדושתו ואמאי פת אסורה הא קודם שנתנו הפת היה ההיסק חולין:
בעצי שלמים - שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים וקדשים קלים אין להם מעילה דלאו קדשי ה' קרינן ביה שכולן לבעלים ואין לגבוה בהן אלא לאחר זריקת דמים את האימורין ואיסורא מיהא רכיבה עלייהו וממעילה הוא דאימעיטי במסכת מעילה:
ואליבא דרבי יהודה - פשט ליה רב חסדא בקדושין בפ"ב (דף נה.) דאמר הקדש במזיד אין מתחלל אם נהנה ממנו במזיד לא יצא לחולין הלכך בשלמים שוגג דידהו כמזיד דהקדש דהא לאו בני מעילה נינהו והכי נמי הוה מצי למימר הכא כשהסיקו מזיד עסקינן מיהו שהסיקו משמע שוגג ומזיד וכיון דמצי לאוקמה בין בשוגג בין במזיד אוקמה:
כל הנשרפין - בשילהי פרק בתרא דתמורה מפרש אלו נשרפין ואלו נקברין:
ואפר הקדש לעולם אסור - להכי נקט גבי הקדש לעולם וגבי אשירה לא נקט לעולם משום דאשירה יש לה היתר אם שורפה עו"ג ובטלה אבל הקדש אין בו ביטול והכי מפורש בשילהי תמורה: רמי בר חמא ורב שמעיה אאפר הקדש לעולם אסור מהדרי:
באותו אפר שטעון גניזה - קאמר לעולם אסור וזהו אפר של תרומת הדשן שלא היתה מעילה בהסיקו:
כל דין שאתה דן - שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו שהרי חמור הוא ואתה מביא לו חומר אחר כדקאמרת חמץ שהוא בבל יראה אין דין שטעון שריפה וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל:
אינו דין - שהרי הדין מלמד שיהא חמור והרי הוא מקילו:
שאם לא מצא עצים ישב ויבטל - בתמיה ואף על גב דאמרי' בפרק קמא (דף יב:) לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכשאין עצים לשורפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו:
ודנו דין אחר - שאינו קל וחומר אלא גזירה שוה ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן דגזירת הכתוב הוא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל: