בטלו במעיה".
ואי סלקא דעתך מכלים הוא דהדר ביה, אבל באוכלין כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה.
אמאי, "בטלו במעיה לגמרי"?
בטלו במעיה - דאינן ראויין למי חטאת, ואין עוד שמן עליהן.
ואי אית ליה לר' יהודה משקין בעלמא מטמאו אוכל, נהי דבטל מתורת מי חטאת לענין דלא הוי טמא אב הטומאה לטמא אדם וכלים.
שם משקה טמא, מי ליכא עלייהו כשאר משקין, לטמא בשר זה שהוא אוכל?!
ואמאי "בטלו במעיה" לגמרי, אפילו מלטמא בשר זה, דהיינו טומאת אוכלין קלה?
נהי דטומאה חמורה לא מטמאו, אם נגעו אדם וכלים בהן בתוך המעים, דהא אין שם מי חטאת עליהן.
טומאה קלה, כגון את הבשר לטמאו, דהא משקין בעלמא נינהו, ושם טומאה לא פקע מינייהו, דניטמאו מחמת עצמן, דאין נגיעה גדולה ממה שהן נוגעין בעצמן, וכי אזיל שם מי חטאת מינייהו הוו להו משקין שנגעו במי חטאת.
אלא שמע מינה מכולהו הדר ביה.
וכיון דבחוץ לא מטמאו משקין אוכלין אלא מדרבנן, הכא דמילתא דלא שכיחא, לא גזור:
נהי דטומאה חמורה לא מטמאו,
טומאה קלה מיהא ניטמאו?
טומאה חמורה - אדם וכלים, טומאה קלה אוכלין:
מאי "בטלו במעיה" נמי, בטלו מטומאה חמורה, אבל טומאה קלה, מטמאו.
מכלל דתנא קמא סבר, טומאה חמורה נמי מטמאו.
הא בשרה טמא קתני?
והא בשרה טמא קאמר - דלא טימא אלא את הבשר, ולא תנא אדם וכלים הנוגעין בהן טמאין:
כולה ר' יהודה היא.
וחסורי מיחסרא.
והכי קתני, "פרה ששתתה מי חטאת, בשרה טמא.
בד"א, טומא' קלה, אבל טומאה חמורה, לא.
שרבי יהודה אומר, בטלו במעיה".
אבל טומאה חמורה - שיהא עדיין שמן עליהן לטמא אדם הנוגע בהן’ לא מטמאי.
שר' יהודה אומר, בטלו במעיה מתורת מי חטאת:
רב אשי אמר, לעולם בטלו במעיה לגמרי, משום דהוה ליה משקה סרוח.
רב אשי אמר לעולם לגמרי - דאפילו שם משקה בעלמא ליכא עלייהו, דהוה ליה משקה סרוח.
ותניא בתורת כהנים, "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא פרט למשקה סרוח".
ר' יוסי תלמידו של ר' עקיבא היה.
כדתניא ביבמות בהבא על יבמתו (סב, ב) "והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להן, ואלו הן ר' מאיר ור' יהודה, ור' יוסי, ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע":
ר' יוסי ורבי שמעון אומרים, לאוכלין טמאין, לכלים טהורים.
אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש, רבי יוסי בשיטת ר"ע רבו אמרה, דדריש, יִטְמָא יְטַמֵא
דדריש יִטְמָא - דכתיב גבי אוכלין טמאין, יִטְמָא, ואיהו נמי דריש, יִטְמָא דכתיב גבי משקין טמאין, יְטַמֵא:
דתנן, "בו ביום דרש ר"ע.
בו ביום - ביום שמינו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיאות:
(ויקרא יא, ) "וכל כלי חרש אשר יפל מהם וגו'".
אשר יפול מהם אל תוכו - ותניא בהכל שוחטין (חולין כד, ב) אף על פי שלא נגע, אלא נתלה באוירו, הוה ליה כלי ראשון.
וכתיב "כל אשר בתוכו יטמא" מחמת הכלי.
הוה ליה אוכל שני.
ואינו אומר טָמֵא, אלא יִטְמָא, לדרוש ביה יְטַמֵא:
אינו אומר, טָמֵא אלא יִטְמָא, יטמא אחרים.
לימד על ככר שני, שעושה שלישי בחולין".
לימד על ככר שני - דהא קרא משתעי באוכלין.
כדכתיב בתריה "מכל האוכל אשר יאכל", והוא היה בתוך הכלי יטמא.
אלמא ככר שני עושה שלישי, ואף בחולין, דקרא סתמא כתיב.
והא ליכא למימר, דאוכלין שבו מקבלין טומאה מן השרץ דליהוי אויר כלי כמאן דמלי טומאה, וניהוו אוכל ראשון?
דאם כן אף כלים שבאוירו יטמאו.
ובפרקין מפרשינן לה בהדיא דעל כרחך שני הוא, ומן הכלי הוא מקבלה, שמטמא את השלישי.
ואני שמעתי, ככר עושה כיוצא בו.
ואית ליה לר' עקיבא, אוכל מטמא אוכל.
ואי אפשר לומר כן.
משום דלא אשכחן לה בהדיא.
ועל ידי הדחק נאמר.
ואם כן, כי אקשי לעיל, "והא אין אוכל מטמא אוכל?", ודחיק נפשיה ואוקמה, מדרבנן טמא' נימא כר' עקיבא סבירא ליה? דהא ר' עקיבא גופיה איירי ביה, והוסיף עדות על עדותו.
ולקמן דקאמר, "לא כך היה", ולא מצי לדחויה אלא על ידי טעם זה, לא מצינו טומאה עושה כיוצא בה' הרי מצינו לר' עקיבא?
ועוד בהדיא אמר לקמן בההוא, "יטמא לטמא את המשקין", ולא אוכל כיוצא בו.:
והכא היכי דריש (ויקרא יא, ) "וכל משק' אשר ישתה בכל כלי, יטמא".
והכא - גבי "יטמא" דמשקין, דקאמר ר' יוסי דמטמא אוכל.
היכי דריש ליה ר' יוסי?
דמוקי ליה לטמא אוכל' ולא לטמא משקה כיוצא בו, ולא כלי/
"וכל משקה אשר ישתה בכל כלי" אם היה המשקה הזה בתוכו של כלי חרס.
דהא עלה קאי "יטמא"
ודריש ביה יְטַמֵא, לטמא את האוכל:
יְטַמֵא' לטמא טומאת אוכלין.
אתה אומר לטמא טומאת אוכלין, או אינו אלא לטמא טומאת משקין?
אמרת לא כך היה".
מאי, "לא כך היה"?
אמר רב פפא לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה.
לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בו - כדאמרינן לקמן, דלהכי קרינא יִטְמָא, למימר דהוא טמא, ואין עושה כיוצא בו:
רבינא אמר, מגופיה דקרא נמי לא מצית אמרת, יטמא, לטמא טומאת משקין.
דאי סלקא דעתך, יטמא דסיפא, לטמא טומאת משקין.
ואי סלקא דעתך - האי "יטמא" דכתיב במשקה בסיפיה דקרא, לטמא משקים קאמר, ו"יטמא" דרישא דכתיב גבי אוכל' על כרחך לטמא משקין מוקמי ליה לקמיה.
דהכתיב לעיל מהאי קרא "טמא הוא", ואמרינן הוא טמא, ואין עושה כיוצא בו.
ומדאיצטריך למעוטי אוכל, מכלל דמשקין מטמאי.
אם כן "יִטְמָא יְטַמֵא" למה לי?
ליערבינהו ונכתבינהו כו':
יטמא דרישא נמי לטמא טומאת משקין.
ניערבינהו וניכתבינהו (ויקרא יא, ) "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא".
תרי יטמא למה לי?
אלא יטמא דרישא, לטמא טומאת משקין.
יטמא דסיפא, לטמא טומאת אוכלין.
ואימא לטמא את הכלים?
ואימא - "יטמא" דסיפא, לטמא את הכלים.
ואמאי קאמר ר' יוסי "לכלים טהור"?
ומה כלי שטימא את המשקה הזה, לא יוכל לטמא את הכלי.
כדאמר לקמן, "כל אשר בתוכו יטמא, מכל האוכל".
אוכלין ומשקין מיטמאים מאויר כלי חרס, ואין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס.
משקין אלו, שבאין מחמת כלי אינו דין כו':
ולאו ק"ו הוא.
ומה כלי שמטמא משקה, אין מטמא כלי.
משקין הבאין מחמת כלי, אינו דין שלא יטמאו את הכלים.
ואימא, כי לא מטמאו משקין הבאין מחמת כלי, אבל משקין הבאין מחמת שרץ, ה"נ דמטמאו?
ואימא כי לא מטמאו משקין הבאים מחמת כלי - דבהאי קל וחומר הוא דנפקא לן דאין משקה מטמא כלי.
(אימא כי לא מטמאו משקין כלי) הני מילי משקין הבאין מחמת כלי, אבל משקין שנגעו בשרץ יטמאוהו:
משקין הבאין מחמת שרץ, מי כתיבי?!
ומשני משקין הבאין מחמת שרץ מי כתיבי - באורייתא?!
ממשקין מחמת כלי הוא דאתו, ומה כו'.
וכיון דמינייהו הוא דילפי, דיו למשקין שנגעו בשרץ, הבאין מן הדין דמשקין שנגעו בכלי, להיות כנדון.
מה אלו אין מטמאין כלי, אף אלו אין מטמאין כלי: